גבעתיים מתעוררת. זו כבר תקופה שאנחנו עדים להתפתחות המרשימה של השכנה ממזרח לתל אביב, שלא פעם נתפסה בעיני רבים כישנונית ומנומנמת. לא עוד.
הביס של יהונתן: מסעדת בוטה בגבעתיים
(צילום: יהונתן כהן)
לגבעתיים קורה תהליך טבעי של שכנות לערים גדולות ועמוסות: תל אביב צומחת אל השוליים, גבעתיים נהנית מהזליגה המבורכת הזו, וזה קורה בתנאים ובסגנון שייחודיים לה. מצד אחד היא קנאית לעצמאותה ולדמותה, ומנגד אי אפשר להתעלם מההשפעה התל אביבית הנרחבת. רחוב כצנלסון הוא הדוגמה הבולטת - יותר ויותר אופציות קולינריות ואלכוהוליות מציפות אותו, עוד ועוד כסאות ושולחנות ממלאים את הרחובות שלפתע כבר לא הולכים לישון שם עם השקיעה.
ביקורות נוספות:
השחקן החדש והבולט ביותר שמבטא את ההתפתחות הזו הוא בוטה, מקום שמוגדר כבר יין איטלקי. הוא מהודר ואינטימי ומציג לראווה מאות בקבוקים על הקיר ותפריט יין שמביני העניין מגדירים כאטרקטיבי ושפוי במחיריו. אבל גם אם היין הוא אולי הסיבה והרעיון מאחורי המקום שהוקם על ידי איש יין מקצוען, זו מסעדה לכל עניין ודבר. התפריט מחולק לארבע חטיבות, ראשונות, סלטים, פסטות ופיצות, ובכל חטיבה כזו יש בין ארבע לשבע אופציות לבחירה. המנות אינן גדולות במיוחד, אבל מבט לשולחנות העמוסים מסביב מראה שהן העיקר. המלצר, שהיה עמוס בידע על המנות והמשקאות ובעיקר רגוע ומלא חן, סייע להרכיב הזמנה הולמת שתאפשר לבחון את כל הכוחות של המקום, בעוד אנחנו התמקמנו על הבר שמשקיף לרחוב ואל לא פחות מ-20 השולחנות הממוקמים בחוץ.
ניוקי במטבוחה
הפתיחה הייתה נהדרת, לא פחות. טרטר ארטישוק על ברוסקטה מפוקצ'ה (46 שקל) - פשוט ומוצלח כמו שזה נשמע, ממש הברקה צמחונית שמעוררת את החיך. שתי פרוסות פריכות של פוקאצ'ה טובה ועליהן ארטישוק משומר קצוץ, איולי פרמז'ן, שקדים, בצל סגול ורוקט, ומעל הכול מונחת גבעת פרמזן עננית. ביס חמצמץ ומרענן שהעלה את הציפיות להמשך, שמצידו גם היה ראוי, פרט למחיר הגבוה, בדמות פנצנלה (68 שקל) משובחת. מוצרלה טרייה (לא סטראצ'טלה, כפי שנכתב בתפריט), עגבניות שרי מתקתקות וקרעי לחם יבש שספגו נפלא את המיצים העדינים של הרוטב. אמנם לא היו בסלט צלפים או מלפפונים, אבל הקודים הקלאסיים של הסלט הכיפי הזה נשמרו. כאמור, המחיר היה גבוה מדי עבור המנה המוצלחת אך לא נדיבה במיוחד.
בעודנו מסיימים להתענג על הסלט, תהה המלצר איך לא הזמנו ארנצ'יני, ממנות הדגל של המקום לטענתו, אז החלטנו לזרום. לשולחן הגיעו שלושה כדורוני אורז שמנמנים (39 שקל) ומלאים בגבינה נמתחת, על מצע של פסטו ואיולי פרמזן שהוסיפו הרבה, כי הארנצ'יני היו קצת אנמיים וחסר בהם מלח.
משם דילגנו לאזורי הפסטות, והתמזל מזלנו עם מנות מצוינות. ראשונה להגיע הייתה ניוקי עגבניות חריפות (72 שקל). לפני הכול, אי אפשר היה לטעות - מדובר בניוקי בעבודת יד וזה ניכר בשל צורתם שלא הייתה אחידה ומרקמם האוורירי והמענג. המלצר הזהיר מראש שהרוטב באמת חריף, וכך היה. מעטפת אדומה כהה מעולמות המטבוחה או החריימה, שהייתה מאוד טעימה, אבל לא בטוח שהתאימה לסוג הפסטה העדינה בדמות הניוקי. אולי פסטה עם יותר נוכחות הייתה הולמת יותר, אבל במבחן הטעם, שהוא העיקרי והחשוב מכל, נרשמה הצלחה.
לגבי הפסטה הבאה לא היו בכלל סייגים, וזו אולי הייתה המנה הטובה בארוחה, לצד טרטר הארטישוק. ריגטוני תירס (68 שקל) הייתה עונג מתמשך. ריגטוני מבושלים לכדי שלמות ברוטב תירס לבן מתקתק עדין, עם נגיעות של צ'ילי שיצרו ניגודיות יפה, וירוקים בדמות אפונה ואספרגוס שהוסיפו רעננות ומרקם מתפצח לעסק. כיף של ממש.
המנות אינן גדולות והמחירים גבוהים יחסית לגודל, אבל המעלות עולות משמעותית על המגרעות. מה גם שיש האפי האוור
למרות ההמלצות לסיים עם טירמיסו (שמתם לב לכך שאין מקום שלא מגיש טירמיסו? איזו הצפה מטורפת אנחנו חווים עם המנה הזו, כמעט עד כדי רוויה ומיאוס), בחרנו דווקא לקנח את הארוחה עם פיצות, אבל הסטנדרט הראוי והגבוה שנרשם במרבית המנות עד כה, צנח הפעם. הפיצות היו לא פחות מנפילה - משהו באיכות הגלם של המרגריטה (75 שקל), או אולי בתנור, בטמפרטורה ובעוצמת האפייה, הביא למאפה שלא עמד כלל בציפיות. בצק בהיר מדי, והיתר יבשושי ולא מוצלח. סיומת מאכזבת לארוחה ממש, אבל ממש מהנה. במקום שניכר שאין ספק שיודע את העבודה, נאמין שיידעו מהר מאוד לישר ולדייק גם את החלק הפחות מוצלח.
אז כן, המנות אינן גדולות והמחירים הם בסטנדרט תל אביבי גבוה יחסית לגודל, אבל המעלות עולות משמעותית על המגרעות. מה גם שבין השעות חמש לשבע בערב יש האפי האוור עם 25 אחוזי הנחה על התפריט, מה שיכול להפוך את העסק לאטרקטיבי וכדאי הרבה יותר, שלא לדבר על האופציה הכיפית להגיע אחרי העבודה לדרינק ונשנוש. בכל מקרה, בליבה של גבעתיים הרגשנו בעיר גדולה עם המון אופי. קפיצה קטנה לתל אביב אם תרצו, רק עם חניה זמינה ברחוב הראשי, ובכחול לבן. מי היה מאמין.
