אפשר להכריז כבר עכשיו: ברבוניה החדשה זו מסעדת הדגים הכי טובה ומוקפדת בקריית אונו. אמנם אין מסעדות דגים אחרות בסביבה, אבל אילן היוחסין של המקום, ההיסטוריה והידיים הפועלות שם, מביאות אותנו למסקנה שמדובר בבשורה אמיתית לאזור.
הביס של יהונתן: ברבוניה בקריית אונו
(צילום: יהונתן כהן )
אם נעשה קצת זום אאוט לארוחה, אז נקבע שהמגמה בתעשיית האוכל נמשכת - עוד ועוד בתי עסק ושפים בוחרים לצאת מתל אביב. אם בפתיחה של מסעדות חדשות, ואם בהקמה של סניפים למקומות תל אביביים מוצלחים. באחרונה ביקרנו במקום שמאפיין את התהליכים הללו בשרון, והיום אנחנו מגיעים לעוד נקודה במרכז שהופכת אטרקטיבית – קריית אונו.
במיקום חדש לחלוטין בעיר, בסמוך לגבול עם אור יהודה, נחנך לאחרונה הקמפוס החדש של הקריה האקדמית אונו על אלפי תלמידיה. בצמוד אליה נבנו שורה ארוכה של בנייני משרדים שבאופן טבעי מצריכים לא מעט בתי אוכל אטרקטיביים.
אל אחד החללים הגדולים והיפים שבמרכז החדש הצטרפה בשבועות האחרונים שחקנית משמעותית, מוצלחת בתחומה כבר שנים, ובעיקר מאוד מאוד תל אביבית: מסעדת ברבוניה, שראויה ללא ספק למילת התואר "מיתולוגית".
למעלה מ-30 שנה חלפו מאז הוקמה מסעדת הדגים בצפון הישן של תל אביב, והפעילה שלושה לוקיישינים באותו הרחוב. שתי מסעדות זו מול זו שהביאו רעיון דומה של פתיחת שולחן, כלומר סלטים שכלולים במחיר הזמנת דג לעיקרית, ולצידן פעל הבר המפורסם שמציע את התפריט מהמסעדות ועוד כמה תוספות ייחודיות.
ביקורות נוספות:
כפי שקורה המון לאחרונה בתל אביב, העבודות המרובות ברחובות והבניין שפונה לטובת בינוי, הוביל לסגירת המסעדה שפעלה בגדה המערבית של רחוב בן יהודה. מאז פעלו הנכדים של המייסדים למצוא אתר חלופי הולם. הפור נפל על המתחם החדש בקריית אונו, ולפני כמה שבועות יצאו לדרך.
כמה שינויים מהותיים מאפיינים את המקום בהשוואה לגרסת המקור מתל אביב. הראשון שבהם הוא הגודל. אחד המאפיינים של ברבוניה היו השטח המצומצם והצפיפות. בקריית אונו יש מרחבים מרובים ושטח גדול למסעדה, כולל קומה שנייה שעדיין לא נחנכה. השני הוא החידוש בתוספת המעדנייה, שהיא בעצם שטח הכניסה למקום. מקרר גדול ובו תצוגה יפה של כל הדגה הטרייה, ולצידה הסלטים הצבעוניים והמגוונים שהמקום מציע. ביתר המקום מדפים ועליהם מוצרי פרימיום לבישול בבית. הבשורה השלישית ואולי המשמעותית מכולן היא ההחלטה לבחור בכשרות. אמנם במאכלי דגים הכשרות איננה מגבלה יוצאת דופן, אבל ברבוניה בלי שרימפסים וקלאמרי זו הצהרה שאפשר לראות בה כדרמטית.
ביצים, חצילים, תענוג
התפריט, שתלוי ברובו כמובן בדגה הטרייה, איננו קטן וכולל מגוון אופציות לכל דג. פילה או בשלמותו, מטוגן, על הגריל או הפלאנצ'ה, ועם רטבים אופציונליים. חטיבה נוספת מוגדרת כתפריט המעדנייה וכוללת מנות יצירתיות יותר, במחירים נמוכים יותר, כאלו שיכולים להוות אטרקציה לסטודנטים ולמי שרוצה ארוחה מהירה ונוחה לכיס.
פתחנו במגש סלטי ברבוניה – מאזטים מהמעדנייה (55 שקל). אל השולחן נערמו כ-12 צלוחיות צבעוניות ויפות במיוחד של סלטים, ולצידם לחם קלוי טוב. חשוב לציין שבניגוד למסעדות שיפודים, שבהן מחיר הסלטים הוא לסועד, כאן המחיר הוא אחיד לפלטה שבקלות יכולה להשביע 3 סועדים לצד מנת דג אישית. הסלטים היו טריים ומאופיינים כל אחד בדרכו. חולשתי האישית היא לסלטי המיונז, סליחה, ובברבוניה הם בוצעו ממש טוב. תפוחי אדמה, ביצים, חצילים, תענוג. גזר מרוקאי עדין ועוקצני כאחד, חמוצים מעולים שנעשו במקום, פלפלים קלויים. כולם ברמה שאיננה טיפוסית לז'אנר, אפילו בהשוואה למה שמקבלים סועדי ברבוניה בסניף המקורי בתל אביב.
אל הסלטים צירפנו את הסביצ'ה דג ים (62 שקל) שהיה לא פחות מתענוג. הטריות של האינטיאס הורגשה היטב, והתיבול הסולידי (שמן זית, מלח אטלנטי, כוסברה, פלפל חריף ובצל סגול) יצרו ביס שכולו טריות ימית מלאת כיף. חשוב לציין שכמות הדג יפה - תמורה נדיבה למחיר.
מתפריט המעדנייה ניסינו שתי מנות. הראשונה הייתה קריספי דג בורגר (55 שקל), ובמילים פשוטות: שניצל דג בלחמנייה עם צ'יפס. השניצל היה גדול, טוגן לא רע ושמר על עסיסיות. עם זאת, הוא די התפרק כשנגסנו בלחמנייה שלוותה באיולי צ'ילי, מלפפונים כבושים חסה ועגבניות. נדיב, מפנק, אבל דורש ביצוע טוב יותר. לחלוטין מסוג הדברים שזוכים להנחת כאבי גדילה למקום שזה עתה נפתח.
עוד מנה מהמעדנייה הייתה קציצות הדגים של מזולה (55 שקלים). הן היו טובות סך הכול. באופן אישי תמיד אעדיף קציצת דג שנקצצה בסכין על פני כזו שנטחנת, ולא הייתי מתנגד לעוד נגיעה של חמיצות עם לימון כבוש, אולי זיתים. אבל בגדול הטעמים טובים וטעימים, אפטר טייסט עדין של חריפות וכוסברה מרעננת מעל.
אחר כך הגיעה העת לבחון את צורות הבישול השונות. התחלנו בטיגון. המנה אמנם נקראת מעורב ים (98 שקל) – אבל היא הייתה מורכבת רק ממליטות. 5 יחידות יפות של הדג קומחו וטוגנו לכדי שלמות. סלסת העגבניות הפיקנטית שהוגשה איתן הייתה מעולה. ביס שכולו פינוק. לא פחות.
בקטגוריה הצלויה בחרנו בפילה בר ים ברוטב שום, צ'ילי ושמן זית (128 שקל). המכשול כאן היה רק מחיר המנה נטולת התוספת, אבל במבחן הנקי של הטעמים והטכניקות – הביצוע היה מדויק להפליא. צלייה מושלמת של הדג הביאה את העור שלו לפריכות מקסימלית, ואת הבשר לכדי עדינות ממכרת. הרוטב החמיא לדג כמצופה, רק שבאמת מרגיש לגיטימי לצפות לאיזו פחמימה עבור כ-130 שקל.
המנה היחידה שבאמת הייתה פחות מוצלחת, הגיעה מהגזרה המבושלת: פסטה דג אינטיאס ברוטב רוזה של שמנת ועגבניות (104 שקל). חתיכות הדג, כך הרגיש, היו קטנות ומעטות מדי, בטח ביחס למחיר הגבוה. הפסטה מבושלת מדי, והרוטב הרגיש סתמי. לשמנת ולדגים קשר עמוק ארוך שנים, אני אישית הייתי מעדיף משהו יותר רענן. ייתכן שרוטב על בסיס שמן זית היה מחמיא יותר.
לפתע נתקלנו בפנים מוכרות מאוד. וואו. לא אחר מאשר השף רפי כהן. "הם חברים שלי", אמר על אנשי ברבוניה . "הם מבינים עניין ונקווה שיצליחו". אם רפי כהן אומר, מי אנחנו שנתווכח
החוויה הכוללת, כאמור, הייתה מאוד מוצלחת. טרייה, עדינה, נדיבה ובעיקר נותנת את הכבוד המתבקש לדג. כבוד של ממש למורשת עזרא מרמלשטיין ז"ל, האיש מאחורי הברבוניה. את החלקים הפחות טובים ניתן לייחס לתקופת ההתחלה של המקום. המקום צריך לדייק ולהשתפר בקטנות, אבל לפי נתוני הפתיחה המצוינים, קריית אונו הרוויחה מקום ראוי.
הגיע הזמן לקום ולצאת, ולפתע נתקלנו בפנים מוכרות מאוד. וואו. זה לא אחר מאשר השף האייקוני רפי כהן שחוזר לאיטו לפעילות. לא התאפקנו ושאלנו מה מעשיו שם. "הם חברים שלי", ענה והוסיף: "הם מבינים עניין ונקווה שיצליחו". אוקי, אם רפי כהן אומר, מי אנחנו שנתווכח. הרי עם חבר או מנטור כמוהו, השמיים הם באמת הגבול עבור ברבוניה. לפתע ניצת בי החשק להירשם ללימודים בקריית אונו, רק כדי להישאר קרוב לצלחת.
