15 במרץ הוא תאריך טעון בשביל המסעדנית דניאלה לרר. כשהיא נזכרת בו, היא בעצמה אפילו לא מאמינה, כמה טעון יכול להיות רק מספר, תאריך. לפני חמש שנים היא חגגה במסיבה ענקית 20 שנה ל"בארוד", הבר הירושלמי שפתחה כשהייתה בת 40, אחרי קריירה ארוכה כמפיקת טלוויזיה. היו שם שפים מירושלים ומתל אביב, הייתה מוזיקה, היה אוכל, הייתה בירה גינס מעולה מהחבית, אף אחד לא היה צריך אז שום דבר חוץ מזה. ב-15 למרץ השנה, ביום ההולדת ה-25 לבר הוותיק הזה, היא סגרה את המקום יחד עם שאר המסעדות, בתי הקפה והברים בארץ.
דניאלה בארוד1דניאלה בארוד1
דניאלה לרר, השבוע בבארוד
(צילום: עמית שאבי)
"לא הרגשתי שאפשר השנה לעשות חגיגות כמו לפני חמש שנים", היא נזכרת, "אבל בכל זאת ארגתי כמה הופעות קטנות, ורציתי לעשות שבוע של חגיגות. ואז הגיע מוצ"ש, וכשאמרו שצריך לסגור למחרת זה היה מצמרר, כי פתאום הבנתי שאני סוגרת ביום שפתחתי, בדיוק באותו התאריך.
זה סימלי. איך קיבלת את זה?
"במשך חצי שנייה היו לי דמעות בעיניים, אבל במקום לפרוץ בבכי אמרתי למלצרים ולצוות לסדר את השולחן וישבנו לשתות ולאכול את מה שנשאר במקררים. אחר כך שפכנו את כל הבירות, פשוט פתחנו את כל הברזים ושפכנו את כל הבירות. זרקתי טונות של אוכל לפח. את כל הירקות לקחתי הביתה ובישלתי מהם במשך חודש".
נשמע קשוח.
"נכון, אבל אחר כך בבית הייתי באופוריה ונהניתי מהשקט. אני זוכרת במיוחד את השבת הראשונה – קמתי בבוקר ופתאום הייתה לי שבת, זו הייתה פעם ראשונה ב-25 שנה שלא עבדתי בשבת. הרחוב היה שקט מאוד, לא היו מכוניות ולא היו אנשים. היה בתחושה הזאת משהו מזכך, כי בתור מסעדנית דווקא שבת זה היום הכי לחוץ בשבוע. בשישי אני סוגרת מאוחר מאוד ובשבת כבר ב-12:00 אני בחזרה במסעדה, אז יוצא שאני גם בקושי מספיקה לישון. גם גיליתי את הבית מחדש, כי לא באמת גרתי בבית, אני חיה בבארוד, זה הבית שלי. כשהייתי רוצה לפגוש חברים הייתי אומרת להם לבוא לבארוד, לא היינו יושבים אצלי בבית".
ומה עם בישולים בכל התקופה הזאת?
"בדיוק כשחשבתי שהלכה לי ה'יד', פתאום התחלתי לבשל. הייתי משחקת עם עצמי משחק – הייתי מדמיינת שאני אימא שלי בתקופת הצנע, אז קודם כל התחלתי לבשל את מה שמתקלקל מהר, ואחר כך לבשל ממה שלא. למשל, מכל היוגורט שהבאתי מהמסע
דניאלה בארוד 3דניאלה בארוד 3
בארוד: הגינס הכי טובה בירושלים
(צילום: יסמין מורפוס)
דה עשיתי לאבנה, אחר כך עברתי לתפוחי אדמה. נהניתי מאוד מהמשחק הזה".

בלי כסף לסיגריות

אבל אחרי השבתות, הלאבנה והשקט שכל כך חסר בחיים של מסעדנים, לרר הבינה שלא ואז התחלתי להבין את המשמעות הכלכלית של הסגירה. צ'קים של ספקים ונותני שירות התחילו לרדת והמינוס תפח: "נכנסתי למינוסים נוראים. מיד לקחתי הלוואה מהבנק, אבל תוך שלושה ימים היא נגמרה כי בדיוק ירד לי מע"מ. הייתי חסרת אונים כשהבנתי שאני שכירה בעלת שליטה ולא מגיע לי שקל מהמדינה. לא היה לי כסף לחשבונות של הבית, לאוכל ולסיגריות".
פסטליקוספסטליקוס
פסטליקוס במשלוח לירושלים ולתל אביב
(צילום: אוסף פרטי)
וכאן הפסטליקוס של אימא שלה נכנס לתמונה: "חשבתי, מה אני יודעת לעשות הכי טוב שאף אחד לא יודע לעשות? פסטליקוס תמיד היה מנת הדגל שלנו. אני מגיעה ממשפחה ספרדית ירושלמית. כשרק פתחתי את הבר אימא שלי אמרה שאני חייבת להגיש פסטליקוס, כי אין את זה בשום מסעדה בארץ. היא אפילו התנדבה להגיע לכאן שלוש פעמים בשבוע ולהכין את זה. ככה זה נמשך חמש שנים עד שהיא אמרה שהפרקים כבר כואבים לה ושהיא תלמד אותי להכין ואני אעשה אותם בעצמי".
מספרים שהיית אמרת למלצרים לא להמליץ על המנה הזאת.
"הייתי אומרת למלצרים שלא ימליצו עליהם כי זה מלא עבודה. מי שרוצה ויודע – שיזמין, אבל לא רציתי שכל שולחן יזמין כי אז המשמעות של זה היא שאני אצטרך להכין את זה כל יום. בקיצור, מאז שהמנה הזאת בתפריט לא היה עיתון שלא כתב עליה, היא הגיעה גם ללונלי פלאנט. אבל עכשיו זה היה אחרת, הייתי צריכה להכין אותם בשביל לחיות מהכסף - נכון זה קשה להכנה, אבל זה משהו שאני יכולה לעשות בעצמי, אני לא תלויה באף אחד בשביל להכין את זה, אני יכולה לעשות את זה לגמרי לבד".
לרר התחילה להכין את הפסטליקוס בבית לפני שהייתה לה אפילו הזמנה אחת, אבל אז היא פרסמה בפייסבוק פוסט, וההזמנות זרמו: "היו הזמנות גדולות, ופתאום הברנז'ה מתל אביב התחילה להזמין. עכשיו זה ממש הולך מצוין, אבל יש גבול לכמה אני יכולה להכין, הכל בעבודת יד".
בהתחלה היא הייתה ממלאת את הבצק רק בבשר ובצנוברים, אבל אז ביקשו גם גרסה צמחונית, אז היא החליטה לעשות גם פסטליקוס עם חצילים וגבינת צאן.
הצלחת להתפרנס מזה?
"השאלה למה את קוראת פרנסה. זה לא כסף שיכול לעזור לבארוד או לחשבון הבנק הפרטי שלי, אבל זה היה כסף לחיות ממנו, כסף בשביל אוכל וסיגריות".
אבל הקורונה היא לא המשבר הראשון של לרר, שנולדה בירושלים ומעולם לא גרה בשום מקום אחר. אחרי שהיא שרדה בקושי את האינתיפדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה הייתה כבר היה סיפור אחר. אז, בפיגוע בקפיטריה של אוניברסיטת הר הצופים, היא איבדה את אחותה: "האינתיפאדה השנייה הייתה הרבה יותר קשה מהראשונה. אף אחד לא יצא לרחוב, ועבדנו במקום רק אני והבן שלי, או אני ועוד מלצר אחד. היו ימים ארוכים שהיינו יושבים לבד. הכל קרה סביבנו – עוד פיגוע ועוד פיגוע. פעם רסיסים היו מגיעים עד לבארוד. אחותי נרצחה בפיגוע בשנת 2002, והיא ואני היינו קשורות זו לזו. גדלנו באותו חדר והיינו קרובות מאוד, היא עזרה לי בבארוד, וגם עזרה לי לבשל. את המשבר הזה לא עברתי אף פעם".
דניאלה בארוד 2דניאלה בארוד 2
דניאלה לרר: "בירושלים לא רואים אנשים שמחים כמו בתל אביב"
(צילום: יסמין מורפוס)

ירושלים זו לא תל אביב

מיומו הראשון היה בארוד מוקד עלייה לרגל של ירושלמים, תיירים מתל אביב ותיירים מהעולם. בימים אלה, בשעה שהמסעדות והברים בתל אביב חוגגים את הפתיחה המחודשת, עמוסים עד אפס מקום בסופ"ש הקרוב - ובמקומות הנחשבים זמן ההמתנה לשולחן יכול לקחת גם שבועיים - לרר פותחת מחדש את הבר שלה, בלב כבד: השינויים שעברה ירושלים בשנים האחרונות, ועידן הפוסט קורונה, מעוררים במסעדנית שבה, חשש.
"ירושלים זו לא תל אביב", היא מנסה להסביר, "בתל אביב אנשים יוצאים ומבלים, ובירושלים זה לא ככה. ירושלים היא עיר ענייה, לאנשים כאן נגמר הכסף. כשאת הולכת ברחוב בירושלים את לא רואה אנשים שמחים ומחייכים כמו בתל אביב. בירושלים אנשים הולכים עם הראש למטה, אף אחד לא רוצה לראות אחד את השני".
מה להערכתך יהיה מצב המסעדות בשבועות הקרובים?
"אני חושבת שאנשים לא יבואו כי אין להם כסף. יש גם המון מגבלות של מרחק, היגיינה ותו סגול. אורי הבן שלי שעובד איתי כבר המון שנים, יהיה במטבח, ובשבועות הקרובים אפתח רק בסופי שבוע".
למה?
"כי מעט האנשים שיבואו לא יצליחו לכסות תשלומים לעובדים - פנסיה, נסיעות וביטוח לאומי. אל תשכחי שגם לפני שסגרו אותנו לא באו אנשים בהמוניהם, ואנחנו מתפרנסים גם הרבה מתיירים, ועכשיו אין תיירים. אני לא רוצה לבנות את כל המסעדה מחדש ואז אף אחד לא יבוא. אני לא רוצה להכין במטבח דברים מסובכים ושאחר כך נאלץ לזרוק. יש בי חששות כבדים. אני מתגעגעת לאווירה וללקוחות אבל זה מפחיד. יש הרבה נעלמים במשוואה הזאת, זה לא רק להכניס את המפתח ולהיכנס בדלת. אני בטוחה שלכל מסעדן יש את הפחד הזה. לאף אחד אין כסף או רצון להשקיע בחומרי גלם יקרים ובתפריט מסובך".
דניאלה בארוד 1דניאלה בארוד 1
החצר של בארוד: פעם הייתה תמימות
(צילום: יסמין מורפוס)
הפתיחה מחדש מזכירה במשהו את הפתיחה הראשונה לפני 25 שנה?
"לפני 25 שנים הייתה תמימות באוויר. אני הייתי תמימה והארץ הייתה תמימה. פעם לא היו הסטנדרטים שיש היום, לא היו רשתות חברתיות, לא היו תוכניות אוכל ולא היו מסעדות שף. שמחו מכל מה שהגשתי, הכל היה חדש ונוצץ, היו לי מלא חברים מהתחום כי עבדתי בטלוויזיה וכולם באו".
מה עבר על ירושלים בעשור האחרון?
"יש הרבה יותר מסעדות. המתחם של השוק עובד על כמות של אוכל יותר מאשר על איכות. יש שם רעש ולאנשים שרוצים קצת שקט ואווירה אין מה לחפש שם. היום אנשים חושבים שהם מבינים יותר באוכל, אבל הם מבינים פחות כי עושים בתפריטים של המסעדות שעאטנז - פעם כל אחד היה עושה אוכל של התרבות שלו בעונה שלו - כשהייתה במיה אז היו מבשלים במיה וכשיש שקדים ירוקים אז שקדים ירוקים. היום מרגיש לי שאין אהבה קולינרית אמיתית. חוץ מזה העיר גם נורא התחרדה ורוב המקומות כאן כשרים. הייתה תקופה שחרדים היו מגיעים לכאן וצועקים 'שעבאס'. יש מעט מאוד מקומות בעיר שפתוחים בשישי ושבת. במרכז העיר את רואה היום בעיקר קבצנים, הומלסים ודוסים. ירושלים הפכה להיות עיר לא נעימה. רוב הירושלמים שהיו חברים שלי – עיתונאים, אומנים ואנשי טלוויזיה, עברו לתל אביב מזמן.
איך זה שלא עזבת גם?
"כולם אומרים לי 'תעברי לתל אביב יהיה לך כיף', אבל אין לי כוח בגילי להתחיל הכל מחדש. חוץ מזה אני לא יכולה לשאת את החום בתל אביב. אבל אחרי הכל אני פטריוטית ירושלמית, אני כאן בשביל שיהיה לתל אביבים לאן לבוא. מכאן כבר לא אלך שום מקום".
לסיום, מה הסיפור של הגינס שלך?
"הגינס של כולם מגיעה בדיוק מאותו מקום, אבל הגינס של בארוד הכי טובה בירושלים רק בגלל שאנחנו דואגים לתחזוקה של הצנרת, מוזגים אותה כמו שצריך וגם כי היא טרייה. בגלל שזה עולה כסף ומבזבזים על זה הרבה בירה, יש מקומות שמתקמצנים על זה. אנחנו לא. אצלנו אין מצב שהחבית של הגינס שלנו תעמוד יותר מיומיים. נראה מה יהיה עכשיו, כנראה שנצטרך לשתות הרבה בירה".