מרגרט תייר, השפית והמסעדנית היפואית, הלכה לעולמה הבוקר (שבת) בגיל 74. הלווייתה תיערך מחר. תייר הייתה אלמנתו של ויקטור תייר, הפנתר השחור, והיא השאירה אחריה בת אחת מנישואיה לוויקטור.
ויקטור ומרגרט הכירו בדיסקוטק, כשהיא הייתה בת 17 וחצי והוא היה מבוגר ממנה. בשנת 1972 הם רכשו נכס מוזנח בכיכר השעון ביפו, ממש מול הים. הזוהמה, הפשע וגם תחנת המשטרה ממול, זו שהפכה עם השנים למלון יוקרתי, לא הרתיעו אותם. ויקטור הקים במקום מסגריה, ואחרי חמש שנים הפכו אותה למסעדה, מסעדת "ויקטור תייר". המסעדה שלהם הפכה עם השנים לאחד המוסדות הקולינרים הוותיקים בארץ, ומנת הדגל שלה הייתה סרדינים ממולאים, או בשמם המקורי "מג'וג'ין" (מחותנים). לאחר מותו של ויקטור נקראה המסעדה על שמה, "מרגרט תייר".
ויקטור תייר עשה את כל עבודות הפרזול במסעדה - משער הברזל בכניסה, דרך השלט עם שם המסעדה ועד דג הברזל הכחול שהיה תלוי מעל הכניסה. את הגריל הוא בנה על פי מידותיה של אשתו, מרגרט - היא עמדה, הוא מדד. אותו הגריל בדיוק עמד שם כל השנים, עד ליומה האחרון של המסעדה.
בריאיון ל-ynet לפני כארבע שנים, סיפרה תייר כי את הכיסאות של המסעדה בנה בעלה ממיטות סוכנות ישנות שמצא בשוק הפשפשים ועלו 10 לירות. הכיסאות האלה היו שם עד הסוף. עוד סיפרה תייר באותו ריאיון, שכאשר רצו לשפץ את הקיר החיצוני שנמצא בדרך לחצר היפה שבחוץ, לא היה להם כסף לחפות אותו באריחים חדשים, אז ויקטור ירד לחוף הזבל ביפו, אסף פסולת בניין וצדפים, ויחד הדביקו חתיכה אחר חתיכה לקיר. גם הקיר הזה נמצא שם עד היום. ויקטור נפטר בשנת 1993, ומאז תפעלה את המסעדה מרגרט, בעזרתה של בתם היחידה, לורן.
"הייתה כאן מזבלה כשפתחנו, הפשע השתולל כאן ברחובות, אנחנו נלחמנו על האזור הזה. אנשים אמרו לי 'מה, את משוגעת? מה את פותחת פה מסעדה מי יבוא לאכול אצלך, זה מקום מגעיל', אבל כולם באו. כמעט ולא היה אחד שלא אכל מהידיים שלי, אנחנו היינו הראשונים פה", סיפרה תייר באותו ריאיון. "אין לי פנסיה, אין לי כלום. פנסיה זה לאנשים שמסודרים בעבודות. ויקטור כל החיים נתן לאנשים, אני מבטיחה לך שאם הוא היה פה היום הוא היה נלחם, גם על זה שהדיור כאן כל כך יקר. את הולכת לסופר, לא קונה כלום והלך לך כל הכסף. היום אין אף אחד שאכפת לו באמת".
צפו בראיון עם מרגרט תייר
(צילום: חגי דקל)
בשנים האחרונות בריאותה של תייר הידרדרה תוך כדי שהיא מנהלת קרב ממושך מול עיריית תל אביב, שביקשה להפקיע את החצר וחלק מחלל המסעדה של תייר, לטובת בניית המשך הטיילת. לפני כשנתיים נדחה ערעורה של תייר, והיא נאלצה לוותר על שטחה של המסעדה שהופקעה לטובת עיריית תל אביב. על כך אמרה אז באותו ראיון: "אני מרגישה כאילו הורגים אותי, כואב לי הלב. אני מדמיינת את עצמי יושבת בחוץ כשהמסעדה הרוסה ואני מרגישה מתה, בלי המסעדה אין לי עתיד יותר. גם השתילים בחצר עצובים, אני מאמינה שיש להם נשמה והם מרגישים שרוצים לסלק אותי מכאן. תמיד צריך שתהיה תקווה".
השף רפי כהן ספד לתייר: "האישה הזאת המציאה מטבח בסגנון שלה. היא הייתה ממוצא פרסי וחיה עם ויקטור, שהיה טריפוליטאי. הייתי הולך אליה המון לבד, את כל הפגישות שלי הייתי עושה אצלה במסעדה. היא הייתה סוחטת לימונים ללימונדה שלה ואת כל קליפות הלימון הייתה מרתיחה במים ואלו המים שהייתה משתמשת בהם לבישול. היא הייתה אלופת העולם בדגים על גריל פחמים, והייתה מצחיקה ברמות. הייתי יושב איתה במסעדה והיא הייתה מספרת לי סיפורים מימי הפנתרים השחורים. אהבתי לאכול גם איתה וגם אצלה. גם כשהמסעדה הייתה סגורה היא הייתה פותחת, מבשלת לי במיוחד ויושבת איתי לאכול. היא הייתה טבחית מדהימה. היא הראשונה שעשתה קבב דגים על פחם לפני כולם. אנשים לא יודעים את זה, אבל זאת היא. למדתי ממנה המון".