בשנים האחרונות הולך ומתגבש קונצנזוס סביב התפיסה שבכל פעם שאנחנו מוזגים כוס מים, אנחנו ככל הנראה גם בולעים קוקטייל של שאריות נוגדי דיכאון, משככי כאבים, אנטיביוטיקה, ואלפי חלקיקי פלסטיק זעירים. המציאות המטרידה הזו עומדת במוקד הסערה הבריאותית האחרונה בארצות הברית, שכוללת כרגיל את שר הבריאות רוברט קנדי ג'וניור וסרט נטפליקס נלווה ("The Plastic Detox") שדואג להכניס את האמריקנים לתבהלה.
בסוף השבוע האחרון הודיעה בצעד היסטורי הרשות להגנת הסביבה האמריקנית (EPA) על הוספת שאריות תרופות ומיקרופלסטיק (חלקיקי פלסטיק זעירים שגודלם קטן מ-5 מילימטרים) לרשימת המועמדים למזהמים במי השתייה. בסרטון: הצהרת שר הבריאות קנדי
שר הבריאות האמריקני רוברט קנדי ג'וניור הכריז על מלחמה במיקרופלסטיק
(צילום: רשת X)
משמעות ההכרזה היא שרשות הסביבה הגדירה לראשונה פלסטיק ותרופות כ"מזהמים בעלי עדיפות". במילים אחרות, מתוך עשרות אלפי כימיקלים שקיימים בסביבה, הקפיצה ה-EPA את החומרים הללו לראש סדר העדיפויות הלאומי, בהכרה רשמית בכך שהם מהווים כיום סיכון משמעותי לציבור הדורש טיפול דחוף. סימון המטרה הזה הוא הצעד הראשון בדרך ל"אסדרה" (רגולציה) של מי השתייה - תהליך שבסופו, כך מקווים בסביבתו של השר קנדי, יחוקק חוק מחייב שיקבע רף מקסימלי מותר של פלסטיק ותרופות בברזים, ויכריח את תאגידי המים לסנן אותם החוצה עוד לפני שהם מגיעים לכוס.
המהלך מגיע על רקע לחץ כבד מצד תנועת "Make America Healthy Again" (או בקיצור MAHA), בראשותו של שר הבריאות. במסיבת עיתונאים משותפת עם מנהל ה-EPA לי זלדין, הכריז קנדי שהממשל הפדרלי ישקיע 144 מיליון דולר בתוכנית חדשה בשם STOMP (קיצור של Systematic Targeting of Microplastics). מטרת התוכנית, שתנוהל על ידי הסוכנות לפרויקטי מחקר מתקדמים לבריאות (ARPA-H), היא למדוד, להבין, ובסופו של דבר להסיר מיקרופלסטיק מגוף האדם. "אנחנו מתמקדים בשלוש שאלות: מה נמצא בגוף? מה גורם לנזק? ואיך אנחנו מסירים את זה?", הצהיר קנדי בפני העיתונאים.
במקביל, טיוטת הרשימה השישית של מזהמים (CCL 6) שפרסמה ה-EPA כוללת כעת, לצד מיקרופלסטיק ותרופות, גם 75 כימיקלים ותשעה מיקרובים שעשויים להימצא במי השתייה, וכן קבוצת הכימיקלים הידועה לשמצה PFAS ותוצרי לוואי של חיטוי. קבוצת ה-PFAS זכתה לכינוי "כימיקלים נצחיים" - אלו אלפי חומרים סינתטיים שמשמשים אותנו ביומיום, כמו ציפוי מחבתות טפלון או בדים דוחי מים, שאינם מתפרקים בטבע בקלות, מצטברים בגופנו ונקשרו במחקרים לסרטן, פגיעה בפוריות ושיבוש הורמונלי. לצידם מופיעים כאמור "תוצרי לוואי של חיטוי" - כמו למשל הכלור שמוסף למי השתייה כדי להשמיד חיידקים, מגיב עם חומרים אורגניים טבעיים במים ויוצר תרכובות רעילות חדשות שעלולות להעלות את הסיכון לסרטן ולסיבוכי היריון.
לפחות לגבי נוכחותן של תרופות במי השתייה, זוהי תוצאה ישירה של מגבלות טכנולוגיות, לצד צריכה הולכת וגוברת בשנים האחרונות, בעידן בו אמריקאים מקפיצים טיילנול וציפרלקס על הלשון באותה קלות של סוכריות M&M's. בני אדם מפרישים את התרופות האלה מגופם אל מערכת הביוב, ומכוני טיהור השפכים הקונבנציונליים אינם מסוגלים לסנן אותן החוצה ביעילות. טיוטת רשימת התרופות שה-EPA בוחנת כוללת בין היתר פרצטמול (המרכיב הפעיל במשככי כאבים כמו אקמול), משככי כאבים נרקוטיים כמו אוקסיקודון, ואפילו תרופות להפסקת היריון כמו מיפריסטון ומיסופרוסטול. בנוסף, ניתן למצוא במים כאמור נוגדי דיכאון, הורמונים ואנטיביוטיקה.
בעוד שברמות הנמוכות מאוד הנמצאות בדרך כלל במי השתייה, התרופות אינן מהוות כרגע דאגה רעילה מרכזית לבני אדם, השפעתן על החי הימי היא דרמטית. בדיקות מעבדה הראו כי תרופות יכולות להצטבר במוחם של דגים, ולהשפיע למשל על התנהגות ההזדווגות שלהם. מומחים מציינים כי קביעת גבולות בטוחים למגוון כה רחב של תרופות תהיה משימה מאתגרת, במיוחד לאור העובדה שתרופות יכולות לקיים אינטראקציה זו עם זו, והמדענים עדיין בשלבים של פיתוח דרכים למדוד את רעילותן כשהן מתערבבות במים.
מאיפה זה מגיע?
אם תרופות במים הן בעיה מוכרת שנדונה כבר כמה עשורים, החדירה של המיקרופלסטיק לגופנו מתבררת כמגיפה שקטה וחדשה יחסית, שמדירה שינה מעיניהם של חוקרים. המונח מתאר חלקיקי פלסטיק זעירים שגודלם קטן מ-5 מילימטרים (בערך בגודל של גרגר שומשום), והקטנים שבהם - הנקראים "ננו-פלסטיק" - כל כך זעירים שאי אפשר לראות אותם בעין בלתי מזוינת. פלסטיק, בניגוד לחומרים אורגניים כמו עץ או נייר, לא "נרקב" או מתכלה בטבע. במקום זאת, בהשפעת שמש, מים וחיכוך, הוא פשוט מתפורר לחתיכות קטנות יותר ויותר.
המיקרופלסטיק מגיע מפירוק של מוצרי פלסטיק גדולים (למשל בקבוקים, שקיות ואריזות מזון), משחיקה של צמיגי מכוניות על הכביש, ואפילו מהמכונה (בכל פעם שמכבסים בגדים סינתטיים כמו פוליאסטר או פליס, מיליוני סיבי פלסטיק מיקרוסקופיים נשטפים אל הביוב). מכיוון שהחלקיקים כל כך קטנים, מערכות סינון המים לא מצליחות לעצור אותם, והם זולגים למי התהום, לים, לבעלי החיים, ולבסוף - אלינו לצלחת ולכוס המים.
מחקרים חדשים מציירים תמונה עגומה למדי על האופן שבו חלקיקי פלסטיק אלה מסתננים לפינות העמוקות ביותר של האנטומיה האנושית. מדענים ורופאים כבר איתרו חלקיקי פלסטיק במקומות רבים בגוף: בריאות, בכבד, בלב, במעיים, במוח, וכן באשכים ובשליה. על פי מחקר שפורסם בשנת 2024 בכתב העת PNAS, ליטר ממוצע של מים בבקבוק מכיל כ-240 אלף שברי פלסטיק, כמות גדולה בהרבה ממה שהוערך בעבר. "במובן מסוים, כולנו מקבלים 'מיקרו-מנות' של מיקרופלסטיק מסביב לשעון", הסבירה חוקרת המיקרופלסטיק הת'ר לסלי מהולנד, שצוותה היה הראשון לזהות חלקיקים אלו בדם אנושי.
לאחר שהם חודרים לזרם הדם דרך המעי או הריאות, המיקרופלסטיק והננופלסטיק נוטים להתעטף במהירות בחלבונים ושומנים, ויוצרים מעין עטרה המאפשרת להם לצאת ל"טיול" ברחבי הגוף ואף לחצות את מחסום הדם-מוח (Blood-Brain Barrier) - הסלקטור הקשוח ביותר בגוף האדם שנועד להגן ולסנן את הדם שמגיע למוח. התאים החיסוניים שלנו, המקרופאגים, מנסים לתקוף את החלקיקים הללו באמצעות שחרור אנזימים, אך הפלסטיק נותר שלם והופך ליריב עיקש ומתסכל עבור המערכת החיסונית שלנו.
לידות מוקדמות ומות תינוקות
ההשלכות של הפלישה הפלסטית הזו לגופנו עדיין נחקרות. מחקרים בבעלי חיים מצביעים על כך שחשיפה למיקרופלסטיק עלולה לפגוע בפוריות, להגביר את הסיכון לסרטן הריאות והמעי הגס, ולהוביל לעקה חמצונית - מעין "חלודה" ביולוגית שבה מולקולות לא יציבות תוקפות תאים בריאים. בבני אדם, חוקרים איטלקים גילו השנה כי אנשים שבדמם (בפלאק שבעורקים) נמצאו מיקרופלסטיקים היו בסיכון גבוה יותר ללקות בהתקף לב, שבץ או למות. נראו גם קשרים בין ריכוזים גבוהים של מיקרופלסטיק לבין מחלות מעי דלקתיות, מחלות כבד, דמנציה ולידות מוקדמות. ואולם, הממצאים עדיין לא מוכיחים קשר סיבתי מובהק.
6 צפייה בגלריה
שר הבריאות האמריקני רוברט פ. קנדי ג'וניור ומנהל ה-EPA לי זלדין הכריזו על מלחמה במיקרופלסטיק. בארגוני איכות הסביבה הטילו ספק
(צילום: REUTERS / Ken Cedeno)
מעבר לנזק המכני של החלקיקים, רופאים מזהירים כי המיקרופלסטיק עלול לשמש גם כ"סוס טרויאני" המחדיר לגוף כימיקלים רעילים הקיימים בפלסטיק עצמו, שעלולים להיות רעילים במיוחד למוח המתפתח. למעשה, פלסטיק מכיל למעלה מ-16 אלף כימיקלים שונים, שכרבע מהם נחשבים מסוכנים לבריאות. לדוגמה, מחקר עדכני שפורסם בכתב העת eClinicalMedicine מצא ששני כימיקלים נפוצים ממשפחת הפתלאטים (DEHP ו-DiNP), המשמשים להגמשת פלסטיק, קשורים לכמעט שני מיליון לידות מוקדמות ולמותם של 74 אלף תינוקות ברחבי העולם בשנת 2018. הפתלאטים פועלים כמשבשי מערכת אנדוקרינית, פוגעים בתפקוד השליה, ועלולים לגרום לדלקות המובילות לפקיעת קרומים ולצירים מוקדמים.
למרות ההכרזה המהדהדת של ה-EPA והתקציבים המובטחים מטעם משרד הבריאות האמריקני, ארגוני הסביבה בארצות הברית רחוקים מלחגוג ומביעים ספקנות עמוקה באשר לכוונות הממשל. מומחים ופעילים סביבתיים מזהירים כי הכללת החומרים ברשימת המועמדים (CCL) היא בסך הכל הצעד הראשון בתהליך בירוקרטי סבוך שיכול לקחת שנים רבות, ולעיתים קרובות מסתיים בלא כלום, מבלי שנקבעות תקנות מחייבות לפליטות או לסינון במערכות המים. "מדובר בתיאטרון", טוענת קתרין אובריאן, עורכת דין מארגון הסביבה Earthjustice, ומוסיפה כי המהלך נועד להסיח את הדעת מהנזק האמיתי שאותן סוכנויות בדיוק גורמות לבריאות הציבור על ידי החלשת הגנות משפטיות קיימות מפני חשיפה לכימיקלים רעילים.
"מסך עשן"
הספקנות נובעת בין היתר מהסתירות במדיניות הממשל: רק לאחרונה החליט ממשל טראמפ שלא להסדיר אף כימיקל חדש מתשעת המזהמים שנבחנו ברשימה הקודמת, ופעל אקטיבית לבטל תקני מי שתייה לכימיקלים רעילים מקבוצת PFAS ("כימיקלים לנצח") שאושרו בתקופת הנשיא ביידן. בנוסף, הנטל של הערכת הכימיקלים והמחקר האפידמיולוגי ייפול על כתפי ה-EPA - סוכנות שקוצצה באגרסיביות על ידי הממשל לרמת כוח האדם הנמוכה ביותר שלה מזה 40 שנה. "זהו מסך עשן", הצהיר אריק אולסון מהמועצה להגנה על משאבי טבע (NRDC), שציין כי "אני לא עוצר את נשמתי בציפייה שההצהרות יובילו לשינוי כלשהו. מומלץ גם לכם".
המצב בישראל לא מעודד יותר. דוח עדכני של רשות המים חושף כי מזהמי ה-PFAS, שמקורם לרוב בקצפי כיבוי אש שחלחלו לאדמה מאזורי תעשייה ובסיסים צבאיים, התגלו ב-74 קידוחי מים ברחבי הארץ. ב-27 מהקידוחים נמצאו חריגות מהתקן המחמיר שייכנס לתוקף בקרוב, ו-20 מאגרי מים צפויים להיסגר בשנה הבאה.
ישראל גם מובילה עולמית בטיהור שפכים והשבתם להשקיה חקלאית. המשמעות היא שהתרופות שישראלים מפרישים לביוב, ושמכוני הטיהור לא מצליחים לסנן, עושות את דרכן לשדות. מחקרים של האוניברסיטה העברית מצאו כי שאריות של תרופות אנטי-אפילפטיות, תרופות להסדרת לחץ דם ואף אנטיהיסטמינים מצויות ממש בירקות שאנחנו אוכלים, ובמיוחד בירקות בעלי עלים ירוקים כמו חסה. כלומר, ייתכן שאנחנו צורכים את שאריות התרופות לא רק דרך הברז, אלא ישירות מקערת הסלט.
לכל זה צריך להוסיף את חוסר האמון של הישראלים במי הברז והתפיסה הרווחת כי הם אינם "טעימים או בריאים מספיק". הפחד הזה מוביל המונים לשתיית מים מבקבוקי פלסטיק, מבלי לדעת שמי הברז המותפלים בארץ נקיים יחסית (כ-5.5 חלקיקי פלסטיק לליטר בממוצע), בעוד שדווקא המים המבוקבוקים מזוהמים בעשרות אלפי חלקיקים שנשרו מהבקבוק עצמו. הניסיון שלנו לברוח מהזיהום פשוט דוחף אותנו עמוק יותר לתוכו.
עד שהרגולציה (אם בכלל) תדביק את הפער מול המציאות המדעית, החוקרים ממליצים על שורת פעולות יומיומיות שניתן לאמץ כדי להפחית את החשיפה האישית שלנו למיקרופלסטיק והכימיקלים הנלווים אליו. ההמלצה החד-משמעית ביותר של המדענים היא לעולם לא לחמם או לבשל מזון בתוך כלי פלסטיק במיקרוגל, שכן החום גורם לחלקיקים ולכימיקלים לזלוג ישירות אל תוך האוכל (וזה כולל גם את כוסות הקפה החד-פעמיות שלרוב מצופות בפוליאתילן).
אז מה עושים בינתיים?
בנוסף, מומלץ להימנע ככל האפשר משימוש בפלסטיק חד-פעמי ומאריזות מזון מפלסטיק, לבחור מוצרי קוסמטיקה וטיפוח שאינם מכילים פתלאטים (יש לשים לב שלעיתים הם מסתתרים תחת המילה הכללית "Fragrance" או "Parfum"), ולהקפיד על שאיבת אבק ואוורור תדיר של הבית, שכן ריכוז החלקיקים בתוך מבנים סגורים גבוה יותר והאבק הביתי נוטה לשאת עמו חלקיקי מיקרופלסטיק שאנו נושמים.
הגרמנים, למשל, עושים זאת באדיקות כבר שנים: מסורת ה"לופטן" (Lüften) המקומית דוגלת באוורור יומי קבוע, כשהשפה הגרמנית אפילו מבחינה ברצינות תהומית בין "קוורלופטן" (Querlüften) - אוורור צולב שבו פותחים חלונות משני צידי הבית, ל"שטוסלופטן" (Stosslüften) - עם מכת אוויר קפוא שחווים כשפותחים חלון בשיא החורף. האמריקנים, שנוטים לאטום את בתיהם, גילו את הפרקטיקה הזו רק לאחרונה והפכו אותה לטרנד ויראלי בטיקטוק תחת הכינוי הציורי "גיהוק הבית" (House Burping) - במטרה "לשחרר גזים כלואים".
מעבר לשעשוע ברשת, מומחי בריאות וה-EPA מאשרים שזהו הכרח תברואתי של ממש: הדרך היעילה ביותר לטהר את האוויר מתרכובות רעילות, וכמובן, לדלל את כמות המיקרופלסטיק שאנחנו נושמים בסלון.
עם זאת, מומחים כמו ד"ר פיליפ לנדריגן מבוסטון קולג' קובעים כי בסוף ידינו, האנשים הקטנים, די כבולות בעניין, והבעיה דורשת פתרון מערכתי: למרות שה-EPA נעה בכיוון הנכון עם הוספת המזהמים לרשימה, "כל עוד ארצות הברית והעולם לא ירסנו את הגידול המואץ והמתמשך בייצור הפלסטיק העולמי עצמו, לפעולות הפיקוח המקומיות תהיה השפעה קטנה מאוד, אם בכלל, על בריאותנו".
