צפו בקטע מהריאיון עם הרב זינגר
(The Elijah Interfaith Institute )

שלושה שבועות היה מאושפז הרב דב זינגר במחלקת קורונה בבית החולים "הדסה" בירושלים, בין חג הפורים לחג החירות. היו אלה ראשית ימי המשבר בארץ, והרב זינגר היה אחד המאושפזים הראשונים, מי ש"זכה" למספר 67. מעמדו הבכיר כראש ישיבת "מקור חיים" שבכפר עציון הקנה למצבו הרפואי פרסום והתעניינות. לאו דוקא מהסוג שהוא ביקש.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כעת, בעיצומו של הגל השני, מתפרסם ב-ynet ראיון מיוחד שערך עמו הרב ד"ר אלון גושן גוטשטיין, מנהל מכון The Elijah interfaith Institute לדיאלוג בין-דתי, שיצא בפרויקט Coronaspection במסגרתו רואיינו 40 מנהיגים דתיים מכל העולם, שמביאים מסרים רוחניים על הקורונה.
הרב זינגר כבר ידע ימים קשים, ונדחף לחזית כמה וכמה פעמים. המוסד היוקרתי שבראשו הוא עומד התפרסם, בין היתר, ברצח שלושת הנערים בשנת 2014. אישיותו המיוחדת קנתה לה שם. "באירוע קשה אחר שאלו אותי 'איך עברתם את זה?' ואמרתי שאני חושב שהסוד היה שלא עברנו את זה. לא ניסינו לעבור את זה, אלא להיות בתוך זה. גם עכשיו אני מרגיש שהתחושות הגופניות והחולשה, שכוללת גם את הצד הנפשי, מזמינות להיות בשקט ולקבל את הדין. להסכים להיות חלש ולא מיד לשחזר את מי שהייתי קודם", הוא אומר.

"בחרתי להתנתק מהכול"

על הקורונה לא הרבה לדבר עד כה. "אני חושב שזה מוקדם מדי", הוא משיב כשמנסים להבין מה לימדה אותו המחלה. "אני גם משתדל לא להזדרז להסיק מסקנות, ובאמת שאם כבר זה קרה, ואם זה כבר הגיע אליי - אז לפחות שהשיעור יהיה שלם. ולכן אני משתדל בראש ובראשונה להיות בהקשבה, לא מיד לחזור לשלי ולהפטיר כדאשתקד, ולהגיד 'אמרתי לכם', 'ואם הייתם שומעים קודם אז זה לא היה קורה'".
דב זינגרדב זינגר
הרב דב זינגר
(מתוך אתר הישיבה )
מה שכן, "אני חושב שהחוויה המרכזית של החולשה שיוצרת המחלה, היא תחושה של הרמת ידיים. של איזו פליאה. וזה דבר מאוד חזק... אני לא חושב שהקב"ה מלמד אותנו שיעורים קצרים, יש בוודאי פרספקטיבה רחבה יותר. לכן אנחנו בתוך משהו וצריך לא לעבור אותו".
היו לך ספקות באמונה?
"ספקות באמונה יש לי כל הזמן, אבל זה לא קשור לזה. להפך, אני מרגיש שככל שאתה יותר לבד אז אתה יותר קרוב למקור, אני אקרא לזה ככה. יש תחושה חזקה יותר של הפשטה, של קילוף של קליפות. זה מה שעושה הקורונה. אנשים מתקלפים מההרגלים שלהם, בעל כורחם, כמובן. מהעבודה, מהשגרה היומיומית, מהקניות המרובות; וככל שאתה מתקלף יותר, אתה נחשף יותר. אם אלו הספקות באמונה, אז לא היו לי ספקות באמונה. ההפך, הייתה לי התחזקות באמונה. לא כתוכן מסוים, אלא אמונה במהות, בעובדת היותנו בידיים של משהו שהוא גדול מאיתנו; דברים שמידי פעם נוטים לשכוח במהלך העשייה הברוכה שאנחנו עושים".
בשיחותיי עם מנהיגי דת אני מגלה שיש שתי תגובות בסיסיות: האחת היא למצוא פיצוי למצב הזה באמצעות טכנולוגיה וקומוניקציה - והשנייה היא ללכת יותר עמוק לתוך המקום של הבדידות והסגירות. נשמע לי שהתגובה שלך הייתה השנייה.
"כן, ולא בעל-כורחי. זו הייתה בחירה להתנתק. אפילו הוצאתי על זה איזה סרטון קצר שמציע איך להתקשר לאינטימיות שלך בארבעה צעדים, על בסיס הפסוק מספר ישעיהו 'לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'.
"אני מרגיש שהתחושות הגופניות והחולשה, שכוללת גם את הצד הנפשי, מזמינות להיות בשקט ולקבל את הדין. להסכים להיות חלש ולא מיד לשחזר את מי שהייתי קודם"
"דבר ראשון להיכנס לחדר, לא להשאיר הכול פתוח – אלא לסגור את הדלתות שפונות החוצה. להיות בעדך, לנסות להתקרב אל עצמך, לא להתחיל עם רגשות אשמה או ניכור, אלא להבין שיש פה משהו שקורה בעדך. והדבר האחרון זה החבי, המחבוא, ה'אל המסתתר בשפריר חביון'. לנסות לפגוש את המקום הכי אינטימי של האדם, של המציאות.
"זו הזדמנות וצריך להצטער על זה שממלאים לכולם את הזמן כל הזמן בכל מיני 'זומים' למיניהם ושיעורים מרחוק ושיעורים מקרוב. שוב, אני לא שופט את זה, כמובן. אבל אני חושב שחלק מהמשימות הלאומיות היו צריכות להיות שנשיא המדינה או הרב הראשי יקראו לקחת את הזמן הזה, זמן לחיזוק האינטימיות האישית, המשפחתית, של האדם. בשגרה, גם כאשר בן אדם לבד, הוא לא באמת תמיד עם עצמו, ופה יש הזדמנות להיות עם עצמו ועם ה'".

"דימיינו עליי כל מני דברים"

הרב זינגר נחשב להוגה דעות, מראשוני מלמדי החסידות בבתי המדרש של הציונות הדתית, והישיבה שבראשותו היא אחת הנחשבות במגזר. לא היה לו קל לבצע את ההתנתקות האישית הזו. "לצערי גם נחשפתי בתקשורת, השם שלי התפרסם, מיד כולם ידעו וכולם התפללו עליי, שזה מצד אחד דבר מרגש מאוד - אבל גם מביך מאוד. דימיינו עליי כל מיני דברים; שמצבי יותר חמור. זו סיטואציה שרבי נחמן קורא לה להיות בפה של אנשים.
"זו חוויה מאוד קשה של שיעור באינטימיות כשהתקשורת אחריך. זה עלול לפגוע באינטימיות. אתה משתכנע שבעצם אתה נמצא בציבוריות ולא במקום הפנימי. אז קודם כל זכרתי את זה. וברוך ה' שהיה לנו זמן לתפילה. אתה לא ממהר לשום מקום. עצם חוויית התפילה היא לא דבר שצריך לסמן עליו 'וי'. יש לך פשוט את הזמן, ואז התפילה הופכת להיות לא עוד איזו משימה ביום, אלא היא חלק ממי שנמצא איתך ביחד. וזה, כשלעצמו, דבר מרגש".

"פחדתי להדביק"

הרב זינגר מספר כי ניצל את הקורונה גם ל"תפילה אינטואיטיבית", כדבריו. "זאת אומרת, לאו דווקא מתוך הסידור, אלא דיבור עם ה' בשפת היומיום". הוא אומר כי "ככל שהאדם מתקרב יותר לאינטימיות שלו עם עצמו, נבקעת בתוכו הקליפה של האגו והוא נהיה הרבה יותר סולידרי.
"המגפה הזאת בוודאי חיזקה מאוד את תחושת הסולידריות - כולנו בסירה אחת. המקום האינטימי לא סותר את הסולידריות. להפך, אני חושב שהוא עצמו המקור של הסולידריות עצמה, כי ברגע שאתה מקבל פרספקטיבה על העולם מנקודת מבטו של הקב"ה, בוודאי שאתה נהיה יותר רגיש לענייני הכלל מאשר לענייניך הפרטיים".
נגיף קורונה נדבק הרב דב זינגר נגיף קורונה נדבק הרב דב זינגר
"באירוע קשה אחר שאלו אותי 'איך עברתם את זה?' ואמרתי שאני חושב שהסוד היה שלא עברנו את זה. לא ניסינו לעבור את זה"
(צילום: עידו ארז)
בתכתובת שהייתה בינינו בזמן שהיית חולה, ציינת בפירוש תפילה לכל יושבי תבל. אני שומע הרבה - בין מרבנים בחוגים "שלנו" ובין מרבנים חסידיים - שהם לוקחים את כל הלקחים לכיוון של עם ישראל. למה זה צריך להיות ככה? ואיך אנחנו משמרים את המודעות לאותה סולידריות אוניברסלית של הסבל?
"ברור שכאשר יש לך כאב, אתה דואג למשפחה שלך בראש ובראשונה. אבל במקרה הזה נראה לי ברור שהמסר הפשוט הוא שכולנו ביחד, והנגיף לא מבדיל ולא מבחין.
"כשחזרתי מחו"ל הבאתי איתי מתנה את הקורונה. דבר ראשון נסעתי לאמא שלי בת ה-96 וחיבקתי אותה. אחר כך הייתי בחתונה גדולה ופגשתי את הרב שטיינזלץ, וגם איתו התחבקתי"
"ככל שאנחנו מתקרבים יותר לשאלות הליבה של הזהות שלנו, אנחנו מתקרבים יותר גם למבט האלוקי על המציאות. זה נקרא "רחמים רבים" בחסידות. האדם מזדהה עם המבט של אמא שלו עליו, ואנחנו נחשפים לצד האימהי של האלוקות, שלא מבדילה בין הילדים שלה... כשאדם חולה אז מזכירים אותו בשם אמא שלו (בתפילה). אני הפכתי בקורונה לזלמן דב בן אסתר".
פחדת?
"פחדתי, לא פחד במובן שיקרה לי משהו, אבל כולנו נחשפנו למושג של פחד. עבורי הפחד המרכזי היה להדביק, קיוויתי שלא הדבקתי מישהו. כשחזרתי מחו"ל הבאתי איתי מתנה את הקורונה. דבר ראשון נסעתי לאמא שלי בת ה-96 וחיבקתי אותה. אחר כך הייתי בחתונה גדולה ופגשתי את הרב שטיינזלץ, וגם איתו התחבקתי. ופתאום אתה מרגיש שהפעולות שחשבת שהן בסדר - להתקרב לאנשים ולחבק אותם - החיבוק הזה נתפס כדבר הרע. זו תחושה מאוד קשה. קשה להבין אותה, את הרגש הזה של האשמה, כביכול. למרות שבאמת התנהגתי כשורה, אבל מחוסר מודעות.
(צפו בראיון המלא)
"אתה מתנהג שבוע שלם באופן טבעי, ואחרי זה מתברר שהטבעיות הזאת היא בעצם סכנה. אז ברוך ה' לא הרבה נדבקו. התסמינים שלי לא היו מספיק חזקים כדי להדביק, אבל זו תחושה לא פשוטה.
"זה מה שעושה הקורונה. אנשים מתקלפים מההרגלים שלהם, בעל כורחם, כמובן. מהעבודה, מהשגרה היומיומית, מהקניות המרובות; וככל שאתה מתקלף יותר, אתה נחשף יותר"
"ניסיתי להעלות את הפחד לשורשו. כמו שרבי נחמן קורא לזה: 'להעלות את היראה לשורשה'. להמתיק אותה. אני חושב שזה לא מוצלח שבתרבות שלנו אנחנו מפחדים מהפחד. יש צד של יראה שחשוב להכיר אותו ולא לפחד ממנו. לדעת שאם המציאות יקרה בעיניך, אז יש על מה לפחד. יש מה להפסיד. לכן, אני חושב שהתעוררה יראה, ולפעמים הפחדים הפכו לסתם היסטריה כללית.
"אני ברוך ה' לא הרגשתי שהייתי בהיסטריה. כיניתי את זה 'הסתר-יה'; המעמד הזה שאם שוכחים את ה'יה' הוא נהיה היסטריה. כשאתה מסתכל לפחד בעיניים, אתה יכול לראות את נקודה הפנימית שבו. התיקון של הפחד הוא האהבה: אהבת החיים, אהבת הבורא, אהבת המשפחה שלנו".

האנושות עשתה דיאטה

כשמבקשים מהרב זינגר ללקט עצה אחת מהחוויה שעברה עליו בבדידות הקורונה, הוא מדבר על דיאטה: "בתרבות שלנו יש לה קונוטציה חיובית. הייתה לי חוויה להיכנס השנה לפסח בלי הקניות הגדולות. אפיית המצות מאוד יקרה לי, והשנה היא לא הייתה במובן הפשוט. אמא שלי לימדה אותי שמה שלא השתמשת במהלך השנה האחרונה, צריך לזרוק לפני פסח. לא תמיד עמדתי בזה לגבי דברים שיקרים לי, אבל נראה לי שטלטלה הזאת מחייבת אותנו לזרוק. לזרוק כל מיני הרגלים ותלותיות שלנו, ויש בזה משהו מזכך".
(על הפרויקט)
"צריך להצטער על זה שממלאים לכולם את הזמן כל הזמן בכל מיני 'זומים' למיניהם. בשגרה, גם כאשר בן אדם לבד, הוא לא באמת תמיד עם עצמו, ופה יש הזדמנות להיות עם עצמו ועם ה'"
בכובעו כראש ישיבה חווה הרב זינגר את חוסר המודעות שבה צפים אנשי החינוך כבר ארבעה חודשים, אבל גם את הפרטים המשמעותיים הקטנים שייפתה הקורונה בחיינו, לדעתו: "אני מנהל בית ספר, כל שתי דקות מוציאים הנחיה אחרת, ידיעה אחרת. איך יהיה, מה יהיה, מה יעשו. אנחנו באמת לא יודעים, אבל אני מקווה שלא רק נעבור את זה ונחזור לשגרה, אלא שבאמת יילמד מזה משהו מעבר ליכולת השימוש הטכנולוגית שהתפתחה אצל אנשים.
"שיזכרו למשל שחתונה יכולה להיות קטנה ושמחה, ולא חייבת להיות עם אלפי אנשים. ושמניין זה דבר יקר וצריך לייקר אותו, אבל לעשות אותו עם אינטימיות. שלא נשכח שהיינו בסכנה אמיתית, האנושות כולה, שנזכור את זה. כמו המצווה שעלינו לזכור ביציאת מצרים. אנחנו מצווים לזכור, לא להגיד 'איזה יופי, חזרנו. הכול חזר לכשורה, המניות חזרו לעצמן וההרגלים חזרו לעצמם'. אני בטוח שגם אם לא נצא בהצהרות, משהו עבר על האנושות. אני לא אומר את זה רק מתוך חוויה אישית, וברור שעברה עליי איזו טלטלה. אלא אני חושב שהרבה אנשים טולטלו ואני מעריך שהתוצאות יהיו לאורך זמן.
"המנהיגים שיש להם טיפה ראייה למרחוק, צריכים לכל הפחות לא לאפשר לשכוח את זה. הם צריכים להזכיר לנו שהיה פה זמן יקר עם כל הכאב שלו והפחדים והנזקים. שהייתה תחושה שקורה משהו. התקופה הזו תיכתב בספרי ההיסטוריה, ובוודאי שהיא חורטת את רישומה בכל אחד ואחד מאתנו. אני מקווה שכחברה היא תהפוך אותנו ליותר צנועים".
  • ד"ר אלון גושן גוטשטיין הוא מנכ"ל The Elijah Interfaith Institute, מייסד פרויקט Coronaspection