שני אירועים גדולים זכו השבוע לניתוח מיוחד וטיפול צמוד של ראש הממשלה. שני אירועים שמשכו את הקשב של כל אזרח ישראלי וגם של בנימין נתניהו, בראי הבחירות. האחד - תוצאות הבחירות בארצות הברית והמשמעויות העתידיות שלהן על הקמפיינים בישראל. השני - הקשר עם חברת פייזר האמריקנית לצורך קניית חיסוני קורונה לישראל.
הודעות לשכת ראש הממשלה על שתי שיחות שקיים עם מנכ"ל פייזר אלברט בורלה התקבלו, כמעט כמו כל מה שקורה פה, בתגובות מנוגדות. מצד אחד, אומרים המבקרים, השיחות שנערכו רק בשלב זה, אחרי הודעת פייזר על הצלחה בניסוי, מוכיחות שישראל היא מהמדינות היחידות במערב שהתעוררה באיחור - ושוב משתרכת מאחור. מנגד, תומכי נתניהו טוענים: בזכותו יהיה חיסון בזמן.
מי ששוחחו עם ראש הממשלה השבוע מעידים שנשמע נרגש כמו שלא שמעו אותו זמן רב. ההתרגשות, אפשר להניח, קשורה לעובדה שמדובר בבשורה גדולה - על הנייר בינתיים - להתמודדות עם המגיפה, אבל היא גם דרמטית עבור מי שרוצה ללכת לבחירות בקרוב וחושש שכישלון הקורונה והממשלה ידבק בו ולא ירפה.

1 צפייה בגלריה
ההתרגשות מהחיסון קשורה גם לחשש שכישלון הקורונה והממשלה ידבק בו ולא ירפה
ההתרגשות מהחיסון קשורה גם לחשש שכישלון הקורונה והממשלה ידבק בו ולא ירפה
ההתרגשות מהחיסון קשורה גם לחשש שכישלון הקורונה והממשלה ידבק בו ולא ירפה
(צילום: EPA, אוהד צויגנברג)
בכל הקשור לתוצאות הבחירות בארה"ב, מה שהעסיק את נתניהו כנראה לא נוגע לאו דווקא לשורה התחתונה, הדחת ידידו טראמפ, אלא למה שהוביל אליה.
כדי להבין עד כמה האירועים שם משפיעים על צוותי הקמפיין הישראלי של ראש הממשלה צריך לחזור אחורה, לקמפיינים של נתניהו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. בכל אחת מהן עמד שם פרק רחב ומהונדס היטב שנקרא "הפרק המדיני", או לפי תרגומו לסלוגן הבחירות: "נתניהו ליגה אחרת".
הפרק הזה היה קל לכתיבה ותפעול, בזכות מערכת היחסים בין נתניהו לטראמפ. נהר של אירועים, גדולים וקטנים, זרם כדי לחדד לציבור הישראלי את יתרונותיו של נתניהו בזירה המדינית על פני כל היתר. מהכרזה בהכרת הריבונות ברמת הגולן, העברת השגרירות לירושלים, החזרתה של האזרחית הישראלית נעמה יששכר תוך פגישה עם נשיא רוסיה פוטין ורכבות מכובדים אוויריות בקו ישראל-וושינגטון.
עם תום ספירת הקולות בארה"ב השבוע, דווקא אחרי השיא בדמות הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערביות, נדמה שכל הטוב הזה נגמר. אבל זה לא אומר שטוב אחר לא יכול להתחיל. או כמו שאמר השבוע איש ליכוד בכיר בהיבט של הקמפיינים: "אין לנו את טראמפ, אבל יש לנו את ביידן".
למה הכוונה? צפו לקמפיין מסוג חדש. "דווקא עכשיו צריך שיהיה מי שישמור על המדינה". הפוך על הפוך על הפוך.

כך למשל, אם הסכם הגרעין עם איראן יעלה שוב לסדר היום מטעם הממשל החדש, נראה שאף אחד בצוות קמפיין הליכוד לא יצטער. כמו אירועים אחרים, הוא פורט על הנרטיב של הפחד, ועשוי לסייע לנתניהו בדיוק במקומות שהוא אוהב.
במובנים מסוימים, סבורים חברי כנסת ושרים בליכוד, קמפיין עם ביידן יכול להיות מועיל יותר מקמפיין עם טראמפ. תמיד יותר קל לעורר רגשות נגד, מאשר בעד (ע"ע ההפגנות נגד נתניהו וההפגנות המועטות בעדו).
איפה בכל זאת הבעיה? לא בדמויות, אלא באופי הקמפיין. אין פוליטיקאי ישראלי בעמדות המפתח שלא נשא עיניו בתקופה האחרונה לאמריקה וניתח את התוצאות לאור האירועים. והמסקנה שעולה היא חדשה וחדה, יוצרת מציאות שעשויה לתת אותותיה גם בישראל.
קמפיין טראמפ, שלא קשה למצוא נקודות דמיון בינו לבין הקו של הליכוד במערכות האחרונות (חלק מיועציו של טראמפ, אגב, עבדו ועובדים בשכר עבור נתניהו) - הוא הסיבה לדאגה. יש לו קו אגרסיבי, נטול ממלכתיות, שמזריק פייק למערכת, או לכל הפחות נותן פרשנות מוגזמת לאירועים.
הדאגה אצל נתניהו היא בעיקר ממצב שבו כלי התקשורת והציבור בישראל יגיבו לקמפיין שלו כמו שבארה"ב הגיבו לטראמפ בתקשורת הממוסדת ובחלקים גדולים מהקהל.
אם התקשורת הישראלית תחקה את התנהלות התקשורת האמריקנית, שסירבה לשדר חלק מדברי הנשיא (אפילו "פוקס ניוז" שהייתה מזוהה עם טראמפ), אם טוויטר תחליט לצנזר את ראש הממשלה, אם הקמפיינים הישראליים ילכו לכיוון של "אומרים אמת" או "מפסיקים ללבות את הפילוג", קמפיין הליכוד ונתניהו בראשו ימצאו את עצמם מאותגרים ומסתכנים.