ולמרות כל הזוועות, האימה והכשלים הנוראים סביב 7 באוקטובר, אין פחדנות, עיוורון וכשל גדולים ומסוכנים יותר מאלה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשעות האלה ממש. כי בפועל, חרף הרטוריקה המתלהמת והמתרברבת, ישראל בשלבים מתקדמים של היענות לתנאי המרכזי של חמאס להשבת החטופים: הפסקת אש. אלא שמנהיגינו נטולי אומץ לעשות מעשה פשוט ולהצהיר זאת בגלוי, ובכך להשיב 136 חטופים, ולסיים את הסאגה האכזרית והמבישה ביותר מאז קום המדינה.
נאמר זאת שוב: ישראל בדרך להפסקת אש. דילול ניכר של הכוחות בשטח, שחרור מילואים, צמצום הלחימה לאזור חאן יונס בלבד, הרבה פחות תקיפות אוויריות, אספקה נרחבת של סיוע הומניטרי, התבססות מחודשת של המשילות החמאסית, הכרזה גלויה של שר הביטחון יואב גלנט על מעבר לשלב עצים פחות. אם זה נראה כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז וצועד כמו ברווז – זה כנראה ברווז. אנחנו כבר שם. וכל זה – כל מה שחמאס רצה מלכתחילה – בחינם. זה מטורף.
מדוע אנחנו מעניקים לחמאס במתנה את הפסקת הלחימה בלי לקבל את התמורה היקרה לנו מכל: החטופים? המופקרים, המורעבים, החולים, המוכים, הנאנסים. הם מתים בזה אחר זה. מי בחולי, מי ברעב, מי מידי שוביו ומי מידי צה"ל, בין אם במקרה, בין אם בפעולה הרואית כושלת. להבהיר: פעולה כושלת היא כזו שממנה שבים עם גופות במקום עם חטופים חיים, ולרוב עם אובדן נוסף, של חיילי צה"ל, צעירים עזי נפש, שמצטווים שוב ושוב לעשות עוד מאותו הדבר, ולמסור את נפשם על מה ששב ומסתיים בכישלון.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הנכשלת וגם ירשת
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• ההיגיון שבשיגעון של תפיסת הביטחון
• בצומת הכרעה: בין מיטוט חמאס לעסקת חטופים
במקום לעצור בנקודה שבה עדיין אנחנו מחזיקים בשרידי מומנטום, אנחנו נכנסים לשלב הדשדוש. מפסידים בכל החזיתות: לא מביסים את חמאס, לא משיבים את החטופים. הודעת צה"ל אתמול (רביעי) למשפחות החטופים ההרוגים רון שרמן, ניק בייזר ואליה טולדנו, הופכת בטן ולא משאירה מקום לדמיון: "לא ניתן לשלול או לאושש שנהרגו כתוצאה מחנק, חניקה, הרעלה או מהשלכות של תקיפת צה"ל או פעולה של חמאס" רק תפילת אל מלא רחמים על קורבנות השואה מתאימה כאן: "שֶׁנֶּהֶרְגוּ, שֶׁנִּשְׁחֲטוּ, שֶׁנִּשְׂרְפוּ, שֶׁנֶּחְנְקוּ, שֶׁנִּטְבְּעוּ וְשֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים וְשֶׁהוּמְתוּ בְּכָל מִינֵי מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת".
לו שחרור החטופים, עד האחרון שבהם, היה מוגדר מלכתחילה כמטרת המלחמה. לו ממשלת ישראל הייתה מודיעה שתפסיק את המלחמה כשיושב אחרון החטופים. לו הייתה מושיבה את משפחותיהם הדוויות על כיסא כבוד, אל מול פני העולם, במקום לנסות לסתום להם את הפה ולהסית נגדם בהיחבא. יכולנו אז להמשיך להכות בחמאס, תוך לגיטימציה בינלאומית, בלי האג ובלי להסתכן באובדן התמיכה האמריקנית, שיש יסוד להניח שהצילה אותנו מחורבן בית שלישי.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאבילא עשינו זאת, אבל זה עדיין אפשרי. זה צריך להיאמר בערוצי ההידברות החשאיים, וגם בפומבי. יתייצב ראש הממשלה, והפעם, במקום אוסף של מניפולציות, פליק-פלאקים, ותחפושות מתחלפות, פשוט יודיע שאנחנו מוכנים להפסקת אש תמורת כל החטופים. ואז, אחרי שהאחרון שבהם ישוב, ייוותר לנו שפע של זמן לנסות ולממש את כל המטרות, הריאליות והדמיוניות כאחד, של המלחמה המוצדקת הזאת, שמאבדת מצדקתה בכל רגע שבו החטופים ננטשים ומופקרים למותם.
בינתיים נראה שאותה גאוותנות ילדותית, אותה אובססיה לייצר "תמונת ניצחון" שלעולם כבר לא תהיה, אותו עיוורון לכך שאנחנו מפסידים בכל הזירות, אותו צורך של נתניהו למשוך זמן לצורכי הישרדות פוליטית, אותה דבקות במלל מאיים, משתחצן, מתפאר וחסר כיסוי – הד מנותק ועצוב לתפארת העבר - יביאו אותנו לכך שגם נגורש מהעיר (עזה) וגם נאכל את כל הפירות הבאושים, שבזו הפעם אינם ניתנים לעיכול.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
פורסם לראשונה: 00:00, 18.01.24
