כשהטייס צ'סלי "סאלי" סאלנברגר חשף השבוע כי אובחן עם אלצהיימר בשלב מוקדם, הוא כתב שהמחלה אולי תשפיע בעתיד על זיכרונותיו מן העבר. אבל יש אחר צהריים אחד בחייו שהעולם כולו לא צפוי לשכוח.
ב-15 בינואר 2009 המריאה טיסה 1549 של US Airways מנמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק. היעד היה שארלוט שבצפון קרוליינה, ועל סיפון מטוס האיירבוס A320 היו 150 נוסעים וחמישה אנשי צוות. זו הייתה אמורה להיות עוד טיסה פנימית שגרתית לחלוטין. כעבור פחות משתי דקות התנגש המטוס בלהקת אווזים. שני מנועיו איבדו כמעט את כל הדחף, המטוס החל לאבד גובה – ולסאלנברגר ולצוותו נותרו שלוש דקות וחצי בלבד למצוא מקום שבו יוכלו להנחית 155 בני אדם בחיים.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה סאלנברגר והקצין הראשון ג'פרי סקיילס שובצו לעבוד יחד. הם הכירו ארבעה ימים קודם לכן, בתחילת שבוע הטיסות שלהם. ב-2022, בריאיון בלעדי ל-ynet, סיפר סקיילס כי במהלך הטיפוס העיר סאלנברגר כמה יפה נראה נהר ההדסון באותו יום. הוא גם סיפר לו כי השתתף זמן קצר קודם לכן בהשתלמות במטוסים קלים המסוגלים להמריא ולנחות על מים, ואף המליץ לו לנסות זאת בעצמו. "לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר", אמר סקיילס שנים לאחר מכן.
דקה אחר דקה: 208 שניות של היסטוריה
מרגע הפגיעה בציפורים ועד הנחיתה על הנהר חלפו מעט יותר משלוש דקות וחצי. אלה היו הדקות שבהן כל שנייה קבעה - וכל החלטה בתא הטייס קירבה את 155 האנשים שעל הסיפון אל הישרדות או אל אסון.
15:25:38 | המטוס באוויר
לאחר קריאת "Rotate" כמה שניות קודם לכן, נשמעת בתא הטייס ההכרזה "Positive rate" – האישור שהמטוס נמצא בטיפוס. טיסה 1549 של US Airways ממריאה ממסלול 4 בנמל התעופה לה גוארדיה, בדרכה לשארלוט שבצפון קרוליינה.
הקצין הראשון ג'פרי סקיילס מטיס את המטוס, וסאלנברגר משמש בשלב זה כטייס המפקח. לסאלנברגר יותר מ-19,600 שעות טיסה וניסיון קודם כטייס קרב בחיל האוויר האמריקני. סקיילס הוא טייס ותיק בעצמו, עם יותר מ-15 אלף שעות טיסה, אך רק 37 שעות על האיירבוס A320 לאחר שסיים לאחרונה את הכשרתו על הדגם. מזג האוויר קר, עם ראות טובה ושכבת עננים שבורה מעל האזור.
15:27:10 | "ציפורים"
המטוס נמצא בגובה 2,818 רגל – כ-860 מטרים – וממשיך לטפס. סאלנברגר מבחין בלהקת אווזי קנדה וקורא "Birds". סקיילס מגיב "Whoa", ושבריר שנייה לאחר מכן נשמעת סדרת חבטות. ציפורים נשאבות לשני מנועי ה-CFM56 והמטוס מתחיל לרעוד.
בתוך שניות מתברר לצוות ששני המנועים סובלים מאובדן כמעט מוחלט של הדחף. האיירבוס, שמשקלו בעת ההמראה היה כ-69 טונות, הופך כמעט לדאון מעל אחת הערים הצפופות בעולם.
סקיילס סיפר כי בתא הטייס היה הלם ראשוני, אך לא פחד. השניים ראו את האווזים ולכן הבינו מיד מה התרחש – ולא נותר להם זמן לחשוב על האפשרות שהם עומדים למות. "היה הלם, אבל לא פחד", אמר. "לרגע לא חשבתי לעצמי: וואו, זה אולי היום האחרון בחיים שלי".
(האזינו: השיח בקשר בזמן האירוע)
15:27:23 | "המטוס שלי"
סאלנברגר לוקח את השליטה ואומר לסקיילס: "My aircraft". הקצין הראשון עובר מיד לביצוע נוהל החירום ולניסיונות להפעיל מחדש את המנועים, בעוד הקפטן מטיס את המטוס ומחפש מקום נחיתה.
מרגע זה הייתה חלוקת התפקידים ברורה: סאלנברגר אחז בהגאים, ואילו סקיילס פתח את רשימת החירום והחל לבצע את הפעולות שנועדו להחזיר את המנועים לפעולה.
15:27:33 | הודעת החירום
סאלנברגר משדר הודעת חירום ומדווח כי המטוס פגע בציפורים, איבד דחף בשני המנועים ומסתובב בחזרה לכיוון לה גוארדיה. הוא אומר שלוש פעמים "Mayday", אך החלק הזה נבלע בשידור מקביל של מטוס אחר ואינו נשמע אצל הפקח. במהלך ההודעה הוא גם אומר בטעות "Cactus 1539" במקום 1549.
15:28:10 | "אנחנו לא מסוגלים"
הפקח מציע לטיסה לנחות על מסלול 13 בלה גוארדיה. סאלנברגר משיב שהם אינם מסוגלים להגיע אליו, ומוסיף כבר בשלב הזה כי ייתכן שיסיימו בנהר ההדסון. אפשרויות נוספות בלה גוארדיה נבדקות במהירות, אך המטוס ממשיך לאבד גובה.
15:28:49 | האפשרות של טטרבורו
לאחר שהפקח מציע גם את מסלול 4 בלה גוארדיה, סאלנברגר אומר שאינו בטוח שיוכל להגיע למסלול כלשהו ושואל איזה שדה תעופה נמצא מימינם, בניו ג'רזי. הפקח משיב: טטרבורו. ב-15:29:03 סאלנברגר אומר בתחילה שינסה להגיע לשם, בזמן שסקיילס ממשיך בניסיונות להתניע מחדש את המנועים.
אלא שסקיילס מבין במהרה שהגובה והמהירות שנותרו להם אינם מאפשרים להשלים את נוהל ההתנעה בזמן. הוא מפסיק את הניסיון ועובר להקריא לסאלנברגר נתוני מהירות וגובה, כדי לסייע לו להביא את המטוס אל הנהר בצורה המבוקרת ביותר האפשרית. "סאלי לא היה כמו בוס שיורה הוראות", סיפר סקיילס. "הייתה בינינו עבודת צוות, כשכל אחד ממלא את תפקידו".
15:29:11 | "היכונו לפגיעה"
כ-93 שניות לפני הפגיעה במים, סאלנברגר מפעיל את מערכת הכריזה ואומר לנוסעים: "This is the Captain, brace for impact".טיסה 1549 פוגעת במימיו הקרים מאוד של נהר ההדסון במהירות של כ-125 קשר – כ־232 קמ"ש. אף המטוס מורם בכ־9.5 מעלות והכנפיים כמעט מאוזנות לחלוטין. המטוס סופג נזק מבני כבד, אך נשאר צף מספיק זמן כדי לאפשר את פינויו.
15:29:25 | ההחלטה הסופית
הפקח מוסר לצוות שמסלול 1 בטטרבורו מוכן עבורם. סאלנברגר מביט בגובה שנותר ומכריע: "אנחנו לא יכולים לעשות את זה". שלוש שניות לאחר מכן הוא מודיע: "We’re gonna be in the Hudson". הפקח מבקש ממנו לחזור על הדברים, אך הצוות כבר מרוכז כולו בהכנת המטוס לנחיתה על המים.
15:30:43 | הנחיתה על ההדסון
כ-212 שניות חלפו מרגע הפגיעה בציפורים, וכ-208 שניות מהרגע שבו הצוות הבין ששני המנועים מאבדים דחף. כל 150 הנוסעים וחמשת אנשי הצוות שרדו; חמישה בני אדם נפצעו באורח קשה.. אך נשאר צף מספיק זמן כדי לאפשר את פינויו.
כ־212 שניות חלפו מרגע הפגיעה בציפורים, וכ־208 שניות מהרגע שבו הצוות הבין ששני המנועים מאבדים דחף. כל 150 הנוסעים וחמשת אנשי הצוות שרדו; חמישה בני אדם נפצעו באורח קשה.
סצנת הנחיתה על ההדסון מתוך הסרט "סאלי: נס על ההדסון":
תא הטייס, לאחר נחיתת החירום
(צילום: AP)
לא גיבור אחד, אלא צוות שלם
הנחיתה המדויקת הייתה רק חלק משרשרת יוצאת דופן של נסיבות שאפשרה לכל 155 האנשים לשרוד. מזג האוויר היה בהיר, הנהר היה רגוע יחסית, והמטוס נעצר ממש בלב הנתיב שבו שטות המעבורות בין ניו ג'רזי למנהטן. סירות החילוץ הראשונות הגיעו בתוך דקות.
"אני חושב שהיה לנו רגע אחד של ביש מזל – ועוד אלף רגעים של מזל משמיים", סיכם סקיילס. לדבריו, לצד המזל, ההכשרה המקצועית וחלוקת העבודה בין אנשי הצוות הן שאפשרו להם לפעול בקור רוח ולקבל את ההחלטות הנכונות.
סקיילס הקפיד לאורך השנים לחלוק את הקרדיט עם שלוש הדיילות – דורין וולש, דונה דנט ושילה דייל. בזמן שהטייסים נאבקו להביא את המטוס אל הנהר, הן הכינו בתוך שניות את הנוסעים לפגיעה ולאחר מכן ניהלו את הפינוי, אף שמים חדרו במהירות לחלקו האחורי של המטוס ואחת מהן נפצעה באורח קשה.
ג'ף סקיילס (משמאל) וצ'סלי "סאלי" סאלנברגר
(צילום: AP)
"יש נטייה של הציבור לראות בדיילות מלצריות שמגישות משקאות ומזון בטיסה", אמר סקיילס, "אבל זה לא הדבר החשוב ביכולות שלהן". לדבריו, הן הפגינו מקצועיות יוצאת דופן והיה להן חלק משמעותי בתוצאה.
אפילו לאחר החילוץ נרשמו רגעים שקשה להאמין שאכן התרחשו. סקיילס סיפר כי כמה מהנוסעים פשוט לקחו מונית בחזרה ללה גוארדיה וביקשו לעלות על הטיסה הבאה לשארלוט – כאילו ביקשו להשלים מיד את המסע שנקטע באמצע.
איפה הם היום? הקפטן, הנוסעים והמטוס
הנחיתה המוצלחת על נהר ההדסון לא הייתה סוף הסיפור, אלא תחילתו של פרק חדש בחייהם של כל המעורבים. תמונות המטוס הצף בלב הנהר והנוסעים המצטופפים על כנפיו שודרו בתוך זמן קצר ברחבי העולם. בתקופה שבה ארצות הברית עדיין התמודדה עם המשבר הכלכלי הגדול, האירוע הפך לסמל נדיר של תקווה, מקצוענות ושיתוף פעולה – ואת סאלנברגר לגיבור אמריקאי בעל כורחו.
הקפטן: מסמל לאומי לבשורה הקשה
צ'סלי "סאלי" סאלנברגר הפך בן לילה לפנים של קור רוח ומקצוענות. במרץ 2010, מעט יותר משנה לאחר הנחיתה, הוא פרש מטיסה מסחרית בתום קריירה של יותר משלושה עשורים. אלא שגם לאחר שתלה את מדי הקברניט, הוא המשיך להיות אחד הקולות הבולטים בעולם בתחום בטיחות התעופה.
סאלנברגר פרסם את האוטוביוגרפיה "Highest Duty", שהגיעה למקום הראשון ברשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" ושימשה בהמשך בסיס לסרט ההוליוודי "סאלי: נס על ההדסון". הסרט, שביים קלינט איסטווד ושבו גילם טום הנקס את סאלנברגר, הפך את האירוע לאחד מסיפורי התעופה המוכרים בתרבות הפופולרית.
הטייס צ'סלי "סאלי" סאלנברגר, על רקע המטוס
(צילום: AP)
סקיילס הגדיר אותו כאחד מסרטי התעופה המדויקים ביותר שנעשו. לדבריו, הוא וסאלנברגר היו מעורבים רבות בעבודה על התסריט, ולכן תיאור הטיסה עצמה היה נאמן מאוד למציאות. הוא הוסיף בחיוך כי היה רק פרט אחד פחות מציאותי: "כנראה שאהרון אקהרט הרבה יותר אטרקטיבי ממני".
אבל בכל הנוגע לחקירה שנערכה לאחר האירוע, המציאות הייתה פחות דרמטית מזו שהוצגה על המסך. הסרט מתאר את חוקרי ה-NTSB כמעט כאנטגוניסטים המנסים להוכיח שסאלנברגר וסקיילס פעלו בפזיזות. "בסרט קצת הקצינו את זה", הודה סקיילס. לדבריו, מטרת החוקרים לא הייתה לשבח את הצוות או להפלילו, אלא לבחון את האירוע לעומק, להפיק לקחים ולבדוק מה ניתן לשפר.
בהמשך הפך סאלנברגר למרצה מבוקש ולפעיל ציבורי למען בטיחות בתעופה. בשנת 2021 בחר בו הנשיא ג'ו ביידן לשמש כנציג ארצות הברית במועצת ארגון התעופה האזרחית הבינלאומית, ICAO. לאחר שמינויו אושר בסנאט, הוא כיהן בתפקיד במהלך 2022.
אלא שהשבוע קיבל סיפורו תפנית אישית וכואבת. סאלנברגר בן ה-75 חשף כי הוא מתמודד עם מחלת אלצהיימר בשלב מוקדם. האבחנה ניתנה לו כבר באוגוסט 2025, לאחר שהבחין בקשיים קלים בזיכרון, אך רק כעת החליט לספר על כך בפומבי. בהודעה שפרסם הסביר כי המחלה אילצה אותו לבחון מחדש את משמעות השירות לציבור. "התשובה היא לדבר בקול", כתב, והביע תקווה שמשפחות נוספות החיות בצל המחלה ירגישו שגם הן יכולות לצאת קדימה ולשתף בהתמודדות שלהן.
ההודעה המצערת: "אובחנתי עם אלצהיימר"
הצוות והנוסעים: טראומה והזדמנות שנייה
עבור חלק מ-150 הנוסעים וארבעת אנשי הצוות הנוספים, 15 בינואר 2009 הפך לתאריך שמסמל את ההזדמנות השנייה שקיבלו. לצד ההקלה העצומה על ההישרדות, ניצולים ואנשי צוות תיארו בשנים שלאחר האירוע תסמינים פוסט־טראומטיים, קשיי שינה וקושי לעכל את העובדה שהיו קרובים כל כך למוות. סאלנברגר עצמו סיפר כי התמודד לאחר האירוע עם מחשבות חוזרות, מתח וקשיי שינה, וכי נעזר באנשי מקצוע. גם נוסעים תיארו תחושות של הלם, בכי וחרדה, לצד קושי לחזור במהירות לשגרת החיים.
אולם אצל חלקם הטראומה הובילה גם לשינוי עמוק בסדרי העדיפויות. ניצולים סיפרו כי עזבו עבודות שלא סיפקו אותם, חידשו קשרים משפחתיים, העזו לקבל החלטות שדחו במשך שנים והחלו להעריך אחרת את הזמן שניתן להם. הנוסע מייקל לנארד, למשל, שינה את מסלול הקריירה והקים חברה משלו לאחר האירוע.
חלק מהניצולים ממשיכים להיפגש ולשמור על קשר גם שנים לאחר הנחיתה. החוויה המשותפת, שנמשכה דקות ספורות בלבד, יצרה ביניהם חיבור יוצא דופן שמלווה אותם עד היום.
גם הקצין הראשון ג'פרי סקיילס חזר לתא הטייס. הוא המשיך לקריירה ארוכה באמריקן איירליינס, שאליה מוזגה US Airways, וקודם לדרגת קפטן במטוסי בואינג 787. בנובמבר 2024, ערב יום הולדתו ה-65, השלים את טיסתו המסחרית האחרונה מלונדון לשיקגו ופרש מהחברה. עם זאת, הוא המשיך להיות פעיל בעולם התעופה הכללית ובתחום בטיחות הטיסה.
"אני בסך הכול בן אדם רגיל עם עבודה רגילה, שבמקרה היה שם באותו רגע מסוים"
למרות הפרסום וההערצה, סקיילס סירב לאורך השנים לקבל את תווית הגיבור. "אני בסך הכול בן אדם רגיל עם עבודה רגילה, שבמקרה היה שם באותו רגע מסוים", אמר בריאיון ל-ynet. "זה הכול". לדבריו, זהו גם הלקח המקצועי הגדול של האירוע: טייס בחברת תעופה יכול להעביר קריירה שלמה בלי לחוות מצב חירום, אך בפעם היחידה שבה יתרחש אירוע כזה, הוא יידרש לכל הידע, ההכשרה והיכולות שצבר כדי להביא את נוסעיו בשלום לנחיתה.
המטוס: המסע אל היעד המקורי
ומה עלה בגורלו של גיבור המתכת עצמו? מטוס האיירבוס A320, שספג נזק מבני כבד ושהה במי הנהר, נמשה מההדסון במסגרת מבצע הנדסי מורכב. הוא מעולם לא חזר לאוויר. לאחר שה-NTSB השלים את החקירה, הועבר המטוס בכביש במבצע לוגיסטי חריג. גוף המטוס, הכנפיים, הזנב והמנועים הגיעו לשארלוט שבצפון קרוליינה, שם הורכב מחדש והפך למוצג ההיסטורי המרכזי במוזיאון התעופה העירוני.
המטוס. מוצג כיום במוזיאון התעופה בשארלוט
(צילום: ניר בן זקן)
זהו סיום כמעט מושלם לסיפור: שארלוט הייתה היעד שאליו הייתה טיסה 1549 אמורה להגיע באותו אחר צהריים. המטוס אמנם מעולם לא השלים את הטיסה בכוחות עצמו, אך בסופו של דבר הגיע לשם בדרך אחרת.
כיום הוא מוצג במוזיאון התעופה על שם סאלנברגר, שנפתח מחדש במתחם חדש בשנת 2024. המטוס, שנותר כמעט כפי שנמשה מהנהר, הוא אחד המוצגים הבולטים במקום – עדות מוחשית לאותן דקות שבהן הכשרה, עבודת צוות, קור רוח וגם שרשרת נדירה של מזל הפרידו בין אסון לאחד מסיפורי ההישרדות הגדולים בתולדות התעופה.
