הם צדים איילים בהרים מושלגים, מגדלים ילדים שיודעים להשתמש בלאסו כבר מגיל שבע ומוכרים סוסים כדי לממן ביקורים בישראל. הצלם הדוקומנטרי דן ליאור וחברו ההרפתקן, נועם "נופי" ג'נה, פגשו במונטנה משפחת קאובויים קשוחה ונחשפו לחיים של עבודה קשה, אמונה ואהבה יוצאת דופן לעם היהודי. במסע שכלל יריות אקדח בלב השממה, ציד מפרך בשלג וביקור בבקתת עץ נידחת שבכניסה אליה ניצב מגן דוד ענק, הם הכירו אנשים שממעטים לדבר – אבל יודעים לארח מכל הלב.
(כתבתו של: אסף קמר, צילום: דן ליאור, עריכה: עומרי טמיר)
במרחבים העצומים של מונטנה, הרחק מהכבישים הראשיים וממוקדי התיירות, גם נסיעה שגרתית במדינה המכונה Big Sky Country עלולה להפוך להרפתקה. "יצאנו בשני רכבים לאזור המרעה כדי לפזר מלח לפרות שלהם", משחזר דן. "פתאום אין קליטה ואין טלפונים. איבדנו את הדרך, איבדנו אותם והלכנו לאיבוד", הוא מספר וצוחק. "אנחנו נוסעים בשטח, מחפשים כיוון ולא מוצאים, ויש שם דובי גריזלי וחיות בר מסוכנות".
הפתרון הגיע כאילו נלקח היישר ממערבון. "בזמן שאנחנו מנסים לחשוב איך להיחלץ מהצרה, פתאום אנחנו שומעים יריות באוויר", מספר דן בהתלהבות. "אז אנחנו נוסעים לכיוון ורואים אותם עומדים על הגג של הרכב ויורים באוויר עם האקדחים".
מתברר שאקדחי התופי (רבולברים), המוכרים מסרטי המערבונים, הם עדיין חלק בלתי נפרד מהציוד בשממה של מונטנה. "אתה נכנס אליהם הביתה ויש מדף עם אקדחי תופי ורובי ציד, ממש כמו במערב הפרוע", מתאר דן. "והם מסתובבים איתם על החגורה. זה ממש עניין של ביטחון, כי הם חיים באזור שנקרא Bear Country (ארץ הדובים – א"ק)".
אקדחים בכניסה לבית כמו במערב הפרוע
(צילום: דן ליאור)
הרובה זרוק בטנדר מאחורה
(צילום: דן ליאור)
הכניסה לחווה במונטנה
(צילום: דן ליאור)
אחרי שהתאחדו שוב, תקרית הירי הפכה למפגש משעשע בין הישראלים לקאובויים. "יש אקדחים גדולים של קאובויים בחוץ, אז יאללה – תביא לירות", משחזר דן. "אנחנו לוקחים את האקדחים ומתחילים לירות על עצים, ואז אחד מהם, אפרים, מביא שוטגן (רובה ציד – א"ק), ומישהו זורק בקבוק באוויר. אנחנו יורים ומפספסים, יורים ומפספסים".
ואז הגיע תורו של יחזקאל, אחד הקאובויים, להראות לאורחים איך עושים את זה במונטנה. "הם זורקים לו את הבקבוק באוויר – ובום, הוא פוגע".
נועם "נופי" ג'נה, יהודי-אמריקאי שגדל בפלורידה ומתגורר כיום באזור הכנרת, הכיר את משפחת הבוקרים אוהבת ישראל בזכות פעילות שיקום שיזם, שבמסגרתה הוא מביא קבוצות קטנות של מילואימניקים ישראלים, חלקם מתמודדים עם פוסט-טראומה, למסעות בטבע הפראי של מונטנה. הוא שמע על המשפחה בעקבות ביקור תמיכה שערכו בניה בישראל במהלך המלחמה, והם הזמינו אותו להתארח בחווה שלהם ב"ארץ הדובים".
נופי מונטנה
(צילום: דן ליאור)
בכניסה לשמורת בוב מארשל
(צילום: דן ליאור)
מעדיפים סוס על מכונית
(צילום: דן ליאור)
שש שעות על סוס, שלג וציד בהרי מונטנה
נועם, דייג מומחה ובעל כישורי הישרדות, הצטרף לקאובויים אוהבי ישראל למסע ציד מאתגר בן ארבעה ימים בהרי מונטנה. עבור המקומיים, זו אינה הרפתקה לתיירים, אלא חלק מהמאמץ המשפחתי להצטייד בחלבון לקראת החורף.
"רכבנו שש שעות למחנה הציד שלהם והיה המון שלג בדרך", הוא משחזר. "בשעה הראשונה זה כיף לרכב בשלג, והם נולדו בתוך האוכף. בהמשך כאב לי הגוף ברמות".
יש אנשים שצדים לספורט והם צדים להישרדות. אייל כזה מספק אוכל למשפחה שלך במשך כמה חודשים
ואיך נראה סדר היום במסע ציד שכזה? "הם עובדים קשה מאוד. קמים מאוד מוקדם בבוקר ומחפשים סימנים של אלק (Elk, המכונה גם אייל ואפיטי, אחד ממיני האיילים הגדולים בעולם – א"ק), כי זו תקופת הייחום שלהם". אלא שהציד לא התפתח בדיוק כפי שקיוו. "לא ראינו אלק, אבל מצאנו צבי אחר מאוד גדול שהם ירו בו ממרחק של 300 מטר. זה היה רגע מאוד מיוחד ומאוד עצוב עבורי – ומאוד משמעותי ומלמד".
חוצים את הנהר בדרך לציד
(צילום: נועם ׳נופי׳ ג׳נה)
במסע הציד
(צילום: נועם ׳נופי׳ ג׳נה)
אחרי הירי החל שלב נוסף במסע הציד. "ראיתי איך יחזקאל הקאובוי פתח את הבטן של הצבי עם סכין גדולה, ואיך הוא עבד מאוד קשה כדי לסחוב אותו על הגב עם הקרניים – מפסגת ההר למטה, לעבר המחנה שלהם", מספר נועם. "אני סחבתי את הרובה הענקי ואת המעיל הגדול שלו כדי שהוא יוכל לסחוב על הגב את הבשר של הצבי, ששוקל בערך 150 קילו, למחנה – וזה אחרי שהוא הוציא לו את כל הבפנים".
"יש אנשים שצדים לספורט והם צדים להישרדות", הוא מדגיש. "אייל כזה מספק אוכל למשפחה שלך במשך כמה חודשים. אתה חותך אותו ומכניס את הכל לפריזר".
מגן דוד בלב ארץ הדובים
ביתם של בני משפחת הקאובויים במונטנה נראה כאילו נלקח מסדרת הטלוויזיה הנוסטלגית "בית קטן בערבה". אלא שעל חזית בקתת העץ מתנוסס מגן דוד גדול ומואר, ובתוכה אפשר למצוא תמונות של ישראל וסמלים מהתנ"ך. בני המשפחה אינם יהודים, אלא נוצרים אדוקים.
"יש להם אהבה לאלוהים, אהבה לישראל, לאדמה שלהם ואהבה לעבודה קשה", מספר דן. "אין להם זמן לסמול טוק. קמים בבוקר – ועבודה".
המרכבה המשפחתית - ממש כמו לפני 100 שנה
(צילום: דן ליאור)
הפסקה במהלך יום העבודה
(צילום: דן ליאור)
אז מה גרם להם להתאהב בישראל? "זה אבא שלהם, זכרונו לברכה", מספר נועם, שניסה להתחקות אחר שורשי הקשר המיוחד. "הוא לימד אותם את התורה והוא הכניס להם אהבה לעם היהודי".
הם צדים את האוכל שלהם, לובשים ציציות ומגן דוד ותומכים ביהודים ובארץ שלנו
לדבריו, במשפחה המורחבת יש יותר מעשרה ילדים, ולצדם דור נוסף של נכדים בעלי שמות תנ"כיים. "הם אנשים חזקים ומיוחדים. הם צדים את האוכל שלהם, לובשים ציציות ומגן דוד ותומכים ביהודים ובארץ שלנו".
כדי להמחיש את עומק הקשר שלהם לישראל, נועם חוזר, במבטא קאובוי כבד ומשעשע, על משפט ששמע מבני המשפחה: "I love God. God loves Israel. I want to love what God loves". ובתרגום חופשי: "אני אוהב את אלוהים. אלוהים אוהב את ישראל. ואני רוצה לאהוב את מה שאלוהים אוהב".
והאהבה לישראל אינה מסתכמת במגן דוד על הקיר. "הבנים עובדים כל היום בשטח, מאלפים סוסים פראיים ומוכרים אותם", מספר נועם. "אם הם רוצים לטוס לארץ לעזור – כמו שעשו אחרי השביעי באוקטובר – הם מוכרים סוס ועם הכסף באים לארץ".
כדי לטוס לארץ הם יאמנו סוס וימכרו אותו
(צילום: דן ליאור)
ארוחת צהריים עם משפחת הקאובויים אוהבי ישראל בלב מונטנה נראית כמו סצנה מתוך סדרת הטלוויזיה הפופולרית "ילוסטון", בכיכובו של קווין קוסטנר. בני המשפחה מגדלים סוסים ובקר, יוצאים למסעות ציד, חיים מעבודת כפיים ומרגילים את ילדיהם להשתתף בעבודות החווה כבר מגיל צעיר.
"יש להם בשדה ליד הבית שור אימונים מפלסטיק", מספר דן. "ואני רואה את אלישבע, ילדה קטנה בת שבע, ניגשת לשור, מרימה חבל מהדשא ומתחילה לסובב לאסו (פלצור בקר – א"ק). בכל זריקה, ממרחק של עשרה או 15 מטר, היא קולעת בול לקרניים. היא גם יוצאת למשימות בחווה עם הפוני שלה, ואחותה הקטנה, בת שנתיים, כבר אוספת ביצים מהלול".
אם תזרוק אותי לשם, לאמצע שום מקום – סיכויי ההישרדות שלי ממש נמוכים ביחס לחבר'ה האלו
"אתה מגיע למקום המרוחק הזה, מסתכל על הילדים ומבין שני דברים", הוא אומר בהתפעלות. "אתה מבין שככה חיינו לפני 150 שנה: אתה לא קונה את האוכל שלך, אלא מגדל אותו, קוצר אותו ומאחסן אותו. מצד אחד, אתה מבין כמה הילדים שלך נולדו לחיים פריבילגיים. מצד שני, אם תזרוק אותי לשם, לאמצע שום מקום – סיכויי ההישרדות שלי ממש נמוכים ביחס לחבר'ה האלו".
בדרך לאכוף את הסוס עם הרובה
(צילום: דן ליאור)
הקאובוי מחכה שנעלה למרכבה
(צילום: דן ליאור)
רתימת הסוסים למרכבה
(צילום: דן ליאור)
אלי שבע באימוני פלצור
(צילום: דן ליאור)
ילדות המשפחה. או במגפיים או יחפות
(צילום: דן ליאור)
מעט מילים, הרבה הכנסת אורחים
במערב הפרוע של מונטנה לא מרבים לדבר על רגשות. גם כשמצטלמים עם אורח שהגיע מישראל, בני משפחת הקאובויים לא בהכרח יניחו יד על כתפו או יפגינו חיבה כפי שאנחנו רגילים. אבל זה לא אומר שהם פחות חמים.
"זה לא שהם קרים", מסביר דן. "הם הגישו לנו המון אוכל, סטייקים וקינוח שרק יצא מהתנור. וכל הזמן שואלים אותך מה אתה צריך, ושואלים על הארץ ושואלים על החוויות שלך ומי אתה". לדבריו, אלה אנשים שמביעים את רגשותיהם בעיקר במעשים.
הם אנשים פשוטים שלא מדברים הרבה, אבל אנשים מצחיקים
גם נועם התרשם מהאיפוק ומההומור היבש של בני המשפחה. "הם אנשים פשוטים שלא מדברים הרבה, אבל אנשים מצחיקים", הוא מספר. "הנשים הן מאוד חזקות, וממה שאני חוויתי – הן מדברות יותר מהגברים. הן עובדות מאוד קשה במטבח ועם הילדים, הן אמהות נפלאות והן תומכות במאה אחוז בכל מה שהבחורים עושים. זה כמו לחיות עם אשת חיל ולחזור אחורה בזמן".
אלא שלמרות הכנסת האורחים הלבבית והאהבה הגדולה לישראל, החווה המשפחתית המבודדת אינה אתר תיירות, ולדעת דן גם לא כדאי שתהפוך לכזה. מאחורי הנופים הפראיים, הסוסים והחיים שנראים כאילו נלקחו מסרט מערבונים, מסתתרת מציאות תובענית של עבודה פיזית בלתי פוסקת. כל ביקור של אורחים פירושו יום עבודה שבני המשפחה מוותרים עליו, בזמן שהפרות, הסוסים ושאר המשק ממשיכים לדרוש טיפול.
"כשאנחנו מגיעים לבקר, זה יום שלם שבו הם לא עושים את מה שהם צריכים לעשות בשביל באמת לשרוד למחרת, או יומיים אחר כך", מסביר דן.
