אם הייתם אומרים לי לפני שבוע שאפשר לבלות חמישה ימים על אונייה, ובכל זאת לרדת ממנה בתחושה שלא הספקתי לראות הכול, כנראה שלא הייתי מאמין. אבל בדיוק כך הרגשתי כשירדתי מה-Legend of the Seas ברומא.
יש רגע אחד, עוד לפני שעוברים את הבידוק הביטחוני, שבו מבינים שכל מה שחשבתם שאתם יודעים על אוניות קרוז כבר לא באמת רלוונטי. זה קורה בדרך לנמל במלאגה. מהכביש כבר אפשר לראות אותה. קודם נדמה שמדובר בבניין ענק שנבנה ממש על קו המים. רק כשמתקרבים מבינים שזה לא בניין - אלא אונייה. ולא סתם אונייה, אלא Legend of the Seas, ספינת הדגל החדשה של רויאל קריביאן, שהיא גם אוניית הקרוז הגדולה בעולם.
Legend of the Sea - אוניית הקרוז הגדולה אי פעם
(צילום: Jouni Niskakoski / shutterstock)
עם אורך של כמעט ארבעה מגרשי כדורגל - כ-365 מטר - כ-250 אלף טון, מקום לכ-7,600 נוסעים בתפוסה מלאה וכ-2,350 אנשי צוות, היא גדולה מספיק כדי לגרום גם למי שכבר הפליג לא מעט פעמים לעצור לרגע ולהרים את הראש. אבל המספרים, מרשימים ככל שיהיו, הם רק ההתחלה. כי מהר מאוד מגלים שזו לא עוד אוניית קרוז. זו עיר. ואולי אפילו פארק שעשועים שיצא לחופשה. ובכל זאת, כבר ביום הראשון הבנתי שיש כאן רק בעיה אחת: אי-אפשר להספיק הכול.
מהכביש במלאגה כבר הבנתי שזה לא קרוז רגיל
אחד הדברים שהפתיעו אותי יותר מהכל היה כמה רגוע הכול הרגיש. כשחושבים על אלפי נוסעים שמגיעים כמעט באותו הזמן, מדמיינים תורים ארוכים, עומס ובלגן. בפועל, כבר מרגע העלייה לאונייה הכול זרם בצורה כמעט מתוזמרת. אנשי הצוות חיכו כמעט בכל פינה, כיוונו, הסבירו, חייכו ובעיקר גרמו לכל התהליך להרגיש הרבה פחות טכני והרבה יותר אישי.
את המזוודות השארנו באוטובוס שהוביל אותנו לנמל והן נשלחו ישירות לחדר, כך שבמקום לגרור טרולי במסדרונות אינסופיים, קיבלנו כמה שעות להסתובב ולהתחיל להכיר את הבית החדש שלנו לחמשת הימים הקרובים. ואיזו התחלה זו הייתה. נכנסנו דרך סיפון 5, שהוא אחד המרכזים השוקקים ביותר באונייה. מצד אחד עמדת סטארבקס שפועלת כמעט לאורך כל היום ומגישה הכול - מקפה הפוך ועד משקאות קרים ומרעננים. מסביב שדרת חנויות שלא מביישת קניון מרכזי, וכמה צעדים משם כבר עמד התנור של הפיצרייה, שפועלת עד השעות הקטנות של הלילה.
עוד לפני שהספקנו לפרוק את המזוודות, שלחתי כמה חולצות לגיהוץ אחרי שהתקמטו בטיסה. בתוך שעות ספורות הן כבר חזרו מסודרות על קולבים, כאילו מעולם לא היו מקופלות במזוודה. זו אולי לא האטרקציה הגדולה ביותר באונייה
אני מודה שלא ציפיתי להרבה. הרי זו עדיין פיצה על אונייה. אבל כבר בביס הראשון היה ברור שמישהו כאן יודע בדיוק מה הוא עושה. הבצק דק, הגבינה נמתחת, והרוטב מזכיר יותר פיצרייה קטנה באיטליה מאשר מזנון בקרוז. זו הייתה אחת מאותן ארוחות שבהן אתה מתכוון "רק לטעום משולש אחד", ובסוף מוצא את עצמך חוזר לקחת עוד אחד ועוד אחד (כמעט בכל שעה ביום, וגם אם אתה בכלל לא רעב).
צמוד נמצאות עמדות השתייה, שבהן ניתן למלא כמעט כל משקה קל שאפשר לחשוב עליו. לרגע אחד הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים. עשרות סוגי משקאות, כשלצד הקלאסיקות אפשר למצוא גם שילובים מפתיעים כמו קולה בטעמים שלא פגשתי קודם – דובדבן, וניל, פטל, פירות טרופיים ועוד שילובים שלא ידעתי שקיימים.
בדרך לחדר עברנו ליד פסנתרן שניגן מול העוברים ושבים. בהתחלה אלו היו להיטים בינלאומיים מוכרים, אבל כמה דקות אחר כך, להפתעתנו, התחילו להתנגן הצלילים של "תל אביב יא חביבי תל אביב" של עומר אדם. אחרי זה הגיע "הבה נגילה", והישראלים שהתאספו סביב הפסנתר כבר לא נשארו אדישים. זה היה רגע קטן, כמעט מקרי, אבל כזה שגרם להרגיש שמישהו באמת חושב גם על הפרטים הקטנים.
החדר שלא באמת צריך מרפסת
אחד החידושים היותר מעניינים באונייה הוא חדרי Infinite Balcony . על הנייר אין כאן מרפסת קלאסית. בפועל, התחושה כמעט זהה. במקום לצאת החוצה, קיר הזכוכית הענק שבקצה החדר יורד כמעט עד מחציתו בלחיצת כפתור והופך את כל החדר למרפסת אחת גדולה מול הים. אם מזג האוויר פחות נעים או שפשוט רוצים ליהנות ממיזוג מלא, סוגרים את החלון והווילון - ומקבלים חדר מרווח יותר.
מצאתי את עצמי פותח וסוגר את החלון לא מעט פעמים במהלך ההפלגה. בבוקר כדי לשמוע את הרוח והגלים, בערב כדי לשבת עם כוס קפה ולהביט בשקיעה, ובלילה פשוט כדי ליהנות מהשקט המוחלט של הים הפתוח.
עוד לפני שהספקנו לפרוק את המזוודות, שלחתי כמה חולצות לגיהוץ אחרי שהתקמטו בטיסה. בתוך שעות ספורות הן כבר חזרו מסודרות על קולבים, כאילו מעולם לא היו מקופלות במזוודה. זו אולי לא האטרקציה הגדולה ביותר באונייה, ולא מסוג הדברים שמצטלמים טוב לאינסטגרם - אבל דווקא הם אלה שהופכים חופשה לנוחה באמת. באונייה עם אלפי נוסעים, העובדה שחולצות שחזרו מגוהצות בתוך שעות מרגישה כמעט מובנת מאליה, היא כנראה חלק מהקסם.
יש כאן יותר דברים לעשות מאשר זמן
אחרי שהתמקמנו בחדר הגיע הרגע שכל מי שעולה לאונייה כזו מכיר. לאן הולכים קודם? לבריכה? למגלשות? לאוכל? או שפשוט מתחילים ללכת בלי מטרה. בחרנו באפשרות האחרונה, ובמשך שעות פשוט הלכנו. עוד מסדרון. עוד סיפון. עוד מתחם. וכל פעם מחדש גילינו משהו שלא ראינו חמש דקות קודם. באחד הערבים תפסתי את עצמי הולך לאיבוד בדרך לחדר. בפעם הראשונה זה היה קצת מביך. בפעם השלישית כבר הפסקתי להתנצל ופשוט נהניתי מזה. כי כמעט בכל פעם שטעיתי בדרך גיליתי בר חדש, יצירת אמנות שלא ראיתי או פינה שקטה מול הים.
שיטוט בלתי נגמר
(צילום: רון קריסי)
אם צריך לבחור את המילה שחוזרת הכי הרבה כשמסתובבים על הסיפון העליון, זו כנראה "עוד". עוד בריכה. עוד ג'קוזי. עוד בר. עוד מקום לשבת מול הים
זה כנראה אחד הדברים שהכי מאפיינים את אוניות ה- Icon Class של רויאל קריביאן. הן בנויות כמו שכונות שונות, שלכל אחת מהן יש אופי אחר - החל מהטיילת הפנימית, דרך הסנטרל פארק הירוק עם אלפי הצמחים החיים, ועד מתחמי הבריכות והבילוי הפתוחים אל הים. באיזשהו שלב פשוט הפסקתי לנסות לזכור באיזו קומה אני נמצא. בכל בוקר אמרנו שניקח את היום באיזי. בכל ערב הבנו ששוב לא הספקנו חצי ממה שתכננו. בכל פעם שסימנו לעצמנו יעד אחד, גילינו בדרך עוד שלושה.
באחד הימים מצאנו את עצמנו פשוט יושבים על אחד הספסלים בסנטרל פארק שבקומה ה-8, מוקפים בעצים, פרחים ובתי קפה, ושוכחים לגמרי שאנחנו בכלל בלב הים. לרגע אפשר היה לחשוב אפילו שאנחנו מטיילים ברחוב קטן באירופה. זה אולי נשמע מוזר, אבל דווקא השקט של הסנטרל פארק הפך להפוגה מושלמת בין כל האקשן שמסביב.
מפארק מים ועד בריכת אינפיניטי: קשה לבחור מאיפה להתחיל
אם צריך לבחור את המילה שחוזרת הכי הרבה כשמסתובבים על הסיפון העליון, זו כנראה "עוד". עוד בריכה. עוד ג'קוזי. עוד בר. עוד מקום לשבת מול הים. האונייה כוללת שבע בריכות שונות ועשרה ג'קוזי, וכל אחד מהם מרגיש קצת אחרת. האהובה עליי הייתה ללא ספק בריכת האינפיניטי. יש משהו ממכר בלשבת במים כשהאופק נבלע בקצה הבריכה והכול מסביב הוא כחול אינסופי. באותם רגעים כמעט שוכחים שמדובר באונייה במשקל רבע מיליון טון. רק ים, רוח ושקט. טוב, עד שמישהו מזמין אותך לעוד ברד קפוא.
אוסף בלתי נגמר שלך אטרקציות
(צילום: Jouni Niskakoski / shutterstock)
אינספור פינות חמד
(צילום: רון קריסי)
בכל רחבי האונייה פזורים ברים שמגישים מגוון עצום של קוקטיילים ומשקאות. אבל דווקא הברד האלכוהולי הפך אצלי להרגל יומי. ניסיתי לא מעט טעמים, אבל השילוב המנצח מבחינתי היה דווקא הפשוט ביותר - אבטיח. במקום השני הגיע המיקס של מנגו ופירות טרופיים.
כשכבר הרגשנו שאכלנו יותר מדי, עברנו למיני גולף שבסיפון העליון. זה אולי נשמע כמו עוד משחק קטן, אבל המתחם עצמו מושקע, צבעוני ומפתיע, וגם מי שלא באמת יודע להחזיק מחבט מוצא את עצמו מתחרה ברצינות גמורה. רק קומה אחת מעליו נמצא מגרש הכדורסל, ואז יש כמובן את המגלשות.
גם מי שלא מחשיב את עצמו חובב אקסטרים יתקשה לעמוד בפיתוי. חלק מהמגלשות מיועדות לאבובים, אחרות מהירות במיוחד, ובכולן קשה שלא לרדת עם חיוך ולחשוב אם יש זמן לעוד סיבוב אחד לפני ארוחת הערב.
גם הילדים כנראה לא ירצו לרדת
למרות שקל מאוד להיסחף בין הבריכות, המגלשות והברים, אחד האזורים המרשימים ביותר באונייה הוא דווקא זה שמוקדש למשפחות. מתחם Surfside בקומה ה-7 תוכנן כולו עבור הורים וילדים קטנים, והוא מצליח לחשוב כמעט על כל פרט.
יש בו פארק מים צבעוני לפעוטות, אזורי משחק מוצלים, מתחמי פעילות מקורים, פעוטון לקטנטנים, מסעדות שמותאמות במיוחד למשפחות ואפילו כלי אוכל וסכו"ם בגודל שמתאים לילדים. התחושה היא שלא ניסו רק "להוסיף פינה לילדים", אלא ממש בנו עבורם שכונה שלמה בתוך האונייה.
רעבים? כדאי שתישארו כאלה
אם יש משהו שלומדים מהר מאוד על Legend of the Seas זה שכדאי להגיע אליה רעבים. או לפחות להשלים עם העובדה שכל ניסיון "לאכול קצת פחות היום" כנראה יסתיים מול עוד מנה מסקרנת שלא תצליחו לסרב לה.
עם יותר מ-40 מקומות אוכל ושתייה, האונייה הזו מצליחה לעשות משהו שלא הרבה יעדים קולינריים מצליחים לעשות - לגרום לך לעבור בין יבשות בלי להוציא אפילו דרכון. ארוחת בוקר אמריקאית, צהריים מקסיקניים, נשנוש קוריאני אחר הצהריים, סושי בערב, ולקינוח קרפ צרפתי או גלידה אמריקאית. וכל זה ביום אחד בלבד. גם אחרי חמישה ימים עדיין מצאתי מנות שלא הספקתי לטעום.
ההמבורגר עם הצ'יפס היה אחד ההפתעות הגדולות מבחינתי. לפעמים דווקא המנות הפשוטות הן אלה שמצליחות להפתיע, וכאן מדובר היה בבשר עסיסי, לחמנייה רכה וצ'יפס שהיה קשה להפסיק לנשנש גם הרבה אחרי שהארוחה הסתיימה.
התחנה הראשונה שלנו כמעט בכל בוקר הייתה Windjammer Marketplace, הבופה העצום שבסיפון 15. מי שלא ביקר שם עלול לחשוב שמדובר בעוד חדר אוכל גדול, אבל בפועל זה הרבה יותר קרוב לפסטיבל אוכל. אינספור עמדות שמתחלפות לאורך היום, מאפים שנאפים בכל שעה ביום, פירות טריים, גבינות, מנות חמות, סלטים, קינוחים - ומה לא.
לאורך היום חיכו לנו גם כמעט בכל פינה עמדות גלידה אמריקאית. מסוג הדברים שלא באמת מתכננים לאכול, אבל איכשהו מוצאים את עצמך עובר לידן פעם אחר פעם. וכאילו שכל זה לא מספיק, בקומה ה-16 גילינו גם דוכן מילקשייקים שהפך לעצירת חובה כמעט בכל אחר צהריים. בשלב הזה כבר הפסקנו לנסות לשכנע את עצמנו שאנחנו באמת רעבים.
כאן גם ארוחת ערב הופכת למופע
אחד הדברים שהכי הרשימו אותי היה שרבות מהמסעדות באונייה הן לא רק מקום לאכול בו, אלא חוויה בפני עצמה. כך למשל במסעדת Izumi Hibachi . במרכז כל שולחן ניצב משטח בישול גדול, והשף עומד ממש מול הסועדים. מהרגע שהוא מגיע, הארוחה הופכת להצגה. הוא משוחח עם האורחים, זורק ביצים באוויר, מקפיץ ירקות בדיוק מושלם ומבשל את כל המנות מול העיניים.
הארוחה הפכה להצגה
(צילום: רון קריסי)
זו אחת מאותן ארוחות שבהן אתה לא בטוח אם אתה מצלם את האוכל או את השף. הבקר היה רך בצורה יוצאת דופן, העוף עסיסי, והאורז המטוגן, שלכאורה נשמע כמו התוספת הכי פשוטה בעולם, הפך לאחת המנות הכי טעימות בארוחה. זו בדיוק הדוגמה לכך שעל Legend of the Seas גם ארוחת ערב יכולה להפוך לבילוי שלם.
האונייה מציעה גם מגוון רחב של מסעדות נוספות בתשלום, ובהן Chops Grille – מסעדת הסטייקים הוותיקה של רויאל קריביאן, Giovanni's Italian Kitchen עם מטבח איטלקי קלאסי, Hooked Seafood לחובבי דגים ופירות ים, מסעדת הסושי Izumi וגם אחת האטרקציות המסקרנות ביותרRoyal Railway , מסעדה המעוצבת כתחנת רכבת וקרון נוסעים יוקרתי.
אחרי השקיעה מתחילה משמרת הלילה
כשהשמש שוקעת Legend of the Seas מחליפה אווירה. המשפחות עם הילדים הקטנטנים מפנות את מקומן לזוגות, קבוצות חברים ונוסעים שמחפשים להאריך את הערב. התאורה משתנה, המוזיקה מתחזקת, והברים מתמלאים. האמת היא שקשה בכלל לספור כמה ברים יש על האונייה. כמעט בכל אזור שבו הסתובבנו חיכה בר אחר, שלכל אחד מהם אופי שונה.
בערבים מצאנו את עצמנו לא פעם בבר שבו שני פסנתרנים מופיעים יחד. הקהל מבקש שירים, והם עוברים כמעט בלי הפסקה מלהיטי רוק דרך מוזיקה לטינית ועד קלאסיקות משנות ה-80 וה-90. תוך דקות ספורות כל הבר כבר שר יחד, והאווירה מזכירה יותר פאב שכונתי מלא חברים מאשר אוניית פאר בלב הים.
לצד זה פועל גם בר קריוקי, שמוכיח פעם נוספת שאין באמת דבר כזה "אני רק אכנס לחמש דקות". שעה אחר שעה אנשים מכל העולם עולים לשיר, חלקם מפתיעים בכישרון, אחרים - שאני ביניהם - בעיקר באומץ.
גם חובבי הספורט לא נשארים בחוץ. בסיפון 6 נמצא בר הספורט שבו אפשר לשבת מול מסכי ענק עם בירה ולצפות במשחקים מכל העולם. במהלך ההפלגה שלנו המונדיאל יצא לדרך, והאווירה הייתה בדיוק כמו בפאב אירופי. מצאנו את עצמנו קופצים עם אוהדים אנגלים אחרי שער הניצחון של קבוצתם, לא הרבה זמן אחרי שחגגנו עם אוהדים מקסיקנים שניצחו את אקוודור. זו הייתה תזכורת יפה לכך שעל אונייה אחת נפגשים אלפי אנשים מעשרות מדינות - ובסוף כולם מוצאים סיבה לחגוג יחד.
היו רגעים ששכחתי שאני בכלל על אונייה
כבר שמעתי לא מעט אנשים שאומרים שהמופעים של רויאל קריביאן הם חלק בלתי נפרד מהחוויה. אחרי השבוע האחרון, אני מבין בדיוק למה הם התכוונו. המופע הראשון שבו צפינו היה "צ'רלי בממלכת השוקולד", והוא היה כל כך מושקע, שבשלב מסוים פשוט שכחתי שאני נמצא על אונייה.
התפאורה מתחלפת כמעט בלי הפסקה, התאורה מדויקת, השחקנים מצוינים, התלבושות צבעוניות, ואפילו ריח של שוקולד מתפזר באולם באחד מרגעי השיא של ההצגה ומוסיף עוד שכבה לחוויה.
מי שגנב את ההצגה היה השחקן הראשי - ילד בן 11 בלבד, שזו הפקתו הראשונה. במהלך ההפלגות הוא ממשיך ללמוד על האונייה באמצעות מורים פרטיים כדי שלא יפסיד חומר לימודי, אבל על הבמה הוא נראה כאילו הוא מופיע כבר שנים. את התפקיד חולק עמו נער בן 13, שכבר הספיק לשחק בעבר גם בהפקה של "הארי פוטר".
באותו בוקר אפילו חיכתה לנו בחדר הפתעה קטנה – ברווזון הגומי המפורסם של רויאל קריביאן במהדורה מיוחדת של "צ'רלי בממלכת השוקולד". מחווה קטנה, אבל כזו שממחישה עד כמה החברה משקיעה גם בפרטים הקטנים.
המופע השני היה Fusion - מופע החלקה על הקרח בזירת Absolute Zero, זירת ההחלקה הקבועה הגדולה ביותר שנבנתה אי-פעם על אוניית נוסעים. במשך שעה שלמה המחליקים מבצעים קפיצות, הרמות וסיבובים במהירות מסחררת, עד שקשה להאמין שמתחת לרגליים שלהם באמת יש קרח. לא פעם במהלך המופע הזה מצאתי את עצמי תוהה איך הם בכלל מצליחים לעשות את זה.
התרשמנו מאוד
(צילום: רון קריסי)
אבל אם היה מופע אחד שהצליח לגרום לקהל לעצור את הנשימה, זה היה Shockwave. המופע מתקיים ב-AquaDome - אחד המתחמים המרשימים ביותר באונייה. תוך רגעים ספורים הבמה הופכת לבריכה עמוקה, והאמנים מזנקים מגבהים מרשימים אל תוך המים, מבצעים קפיצות מסובכות, אקרובטיקה וריקודים אוויריים, כשהכול משתלב עם תאורה, מוזיקה, מסכי ענק ומזרקות.
קשה להעביר במילים את התחושה באולם בכל פעם שמישהו עומד על קצה הפלטפורמה, משתהה לשנייה – ואז פשוט נעלם אל תוך המים עשרות מטרים מתחתיו. זה מסוג המופעים שבסופם אתה קולט שבמשך כמה דקות פשוט שכחת למצמץ.
גם לאס וגאס עלתה לסיפון
אם אחרי כל האוכל, הבריכות והמופעים נשאר לכם עוד קצת כוח, הקזינו של האונייה מחכה בדיוק בשבילכם. מדובר במתחם דו-קומתי עצום שמציע מאות מכונות מזל, שולחנות בלאק ג'ק, רולטה ופוקר. גם מי שלא מתכנן להמר יכול ליהנות מהאווירה – תאורה נוצצת, צלילי הזכיות והמון אנשים שמנסים את מזלם, כאילו לרגע עברנו מלאס וגאס הישר אל לב הים התיכון.
הכניסה לקזינו
(צילום: רון קריסי)
איך נראית הסוויטה הכי מטורפת בים
אחד הסיורים המסקרנים ביותר במהלך ההפלגה היה דווקא באזורים שרוב הנוסעים לא מגיעים אליהם – סוויטות היוקרה. אם החדרים הסטנדרטיים מרווחים ונעימים, הסוויטות כבר נמצאות בליגה אחרת לגמרי. יש ביניהן דירות ענק בנות שתי קומות, מרפסות עצומות, סלונים, חדרי אוכל פרטיים ואפילו חדרי קולנוע.
אבל גולת הכותרת היא ללא ספק Ultimate Family Townhouse – אחת הסוויטות המדוברות ביותר בעולם הקרוזים. מדובר בבית נופש בן שלוש קומות, שתוכנן במיוחד עבור משפחות. בפנים מחכה מגלשה שמחברת בין הקומות, חדר משחקים פרטי, קיר לגו, קולנוע קטן, מרפסת עצומה עם ג'קוזי ופינת אוכל, וחדרים שכל אחד מהם מעוצב בסגנון אחר. זו לא עוד סוויטה. זו אטרקציה בפני עצמה. גם מי שלא מתכנן להזמין אותה, לא יכול שלא לעצור לכמה דקות ולהביט בה בהתפעלות.
סוויטת היוקרה Ultimate Family Townhouse
(צילום: royal caribbean)
אז מה בעצם מיוחד כאן?
בתוך כל הבריכות, המופעים, המסעדות והאטרקציות, קל לשכוח את הסיבה שבגללה עלינו בכלל לקרוז. מדי פעם פשוט יצאתי אל אחד הסיפונים, נשענתי על המעקה והסתכלתי על הים. בלי מוזיקה, בלי מופע ובלי לו"ז. רק אופק כחול שלא נגמר. בדיעבד, אלה היו אולי הרגעים הכי יפים של כל השבוע.
התחושה שבמשך חמישה ימים אפשר פשוט להניח את הטלפון בצד, ללכת לאיבוד במסדרון, לגלות עוד בר קטן שלא היית בו, לשבת מול הים בלי למהר לשום מקום, ולהבין שלפעמים גם הדרך עצמה יכולה להיות היעד
בדרך חזרה הביתה ניסיתי לחשוב מה בעצם הכי זכור לי מהשבוע הזה. האם זו בריכת האינפיניטי, מופעי הענק, האוכל או השירות. ובסוף הגעתי למסקנה די פשוטה. זו בכלל לא הייתה אטרקציה מסוימת. זו הייתה התחושה. התחושה שבמשך חמישה ימים אפשר פשוט להניח את הטלפון בצד, ללכת לאיבוד במסדרון, לגלות עוד בר קטן שלא היית בו, לשבת מול הים בלי למהר לשום מקום, ולהבין שלפעמים גם הדרך עצמה יכולה להיות היעד.
ביום האחרון, רגע לפני הירידה מהאונייה ברומא, מצאתי את עצמי אומר משפט שלא חשבתי שאגיד אחרי חמישה ימים עמוסים כל כך: "לא הספקתי הכול". ולפעמים, דווקא זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת ל-Legend of the Seas.
כמה זה עולה?
Legend of the Seas תפליג גם בחגי תשרי 2026 ובקיץ 2027. בהפלגות בחגי תשרי השנה ובתחילת הקיץ ב-2027 יכולות משפחות ליהנות משהות של שני ילדים עד גיל 12 ללא עלות בחדר ההורים (למעט מיסי נמל). בין היתר, בהפלגה שתצא ב-13 בספטמבר 2026 (ראש השנה) לשבעה לילות במערב הים התיכון, יתחיל המחיר לחדר עם מרפסת פנימית מ-1,218 דולר לאדם, בהרכב של זוג ושני ילדים; בהפלגה שתצא בסוכות, ב-27 בספטמבר השנה, גם כן לשבעה לילות, יתחיל המחיר לחדר עם מרפסת לסנטרל פארק מ-1,326 דולר לאדם, בהרכב של זוג ושני ילדים.
בהפלגה שתצא ב-22 באוגוסט 2027, המחיר לאדם בחדר עם מרפסת פנימית יתחיל מ-1,388 דולר, בהרכב של זוג ושני ילדים. כל ההפלגות שצוינו, ועוד רבות נוספות, זמינות להזמנה דרך סנורמה, הנציגה הבלעדית של רויאל קריביאן בישראל, ואצל סוכני הנסיעות.
הכותב היה אורח של חברת סנורמה הנציגה הבלעדית של רויאל קריביאן בישראל.
