דמיינו את עצמכם לבד לחלוטין באוקיינוס - לא ליום, לא לשבוע, אלא קרוב לשנה שלמה. מסביבכם רק מים, גלים בגובה של בניינים, ורעש מחריש אוזניים של רוחות זועפות. אתם לא יכולים לפתוח אפליקציית ניווט כדי לבדוק איפה אתם, אי אפשר לשלוח הודעה למשפחה כדי להגיד שהכול בסדר, ואסור לכם לעצור אפילו לשנייה אחת בחוף מבטחים. זו המציאות שאליה צועד דניאל פינסקי בן ה-35 מאריאל, שעומד להפוך לישראלי הראשון שמשתתף באתגר הקיצוני ביותר שיש לכדור הארץ להציע.
בחודש ספטמבר הקרוב, פינסקי יעמוד על קו הזינוק בצרפת וייצא למירוץ ה"גולדן גלוב" - הקפת העולם בשיט יחיד וללא עצירות. כשהוא מלווה בסירה קטנה, מאות ליטרים של מים קצובים והרבה מאוד תעצומות נפש, הוא יוצא למסע אל תוך הלא נודע. פגשנו אותו לריאיון מיוחד רגע לפני שהוא חוזר אל הקריביים כדי להכין את הסירה שלו להרפתקה של חייו, ולנסות להבין מה גורם לאדם שפוי לעזוב הכול ולהפליג אל עבר הסערה.
"אי אפשר באמת להסביר את זה"
הספירה לאחור כבר החלה, ובספטמבר 2026 פינסקי ייצא ל-250 ימים של בידוד מוחלט בלב ים. בריאיון שערכנו איתו ניסינו להבין איך מתכוננים נפשית ופיזית לאתגר הקיצוני בעולם, איך שורדים בלי טיפת תקשורת עם החוץ, ולמה בן אדם שפוי בוחר מרצונו לעשות דבר כזה.
״הרפתקה שלי התחילה בגיל 14, כשעזבתי את הבית ועברתי לפנימייה הימית קציני ים עכו. בגיל 23 קניתי סירה קטנה בשם אסטריקס, וכך החלום לעזוב הכול ולהפליג בעולם התחיל לרקום עור וגידים. התכנון היה לשנה אחת, אבל המסע הפך לאורח חיים חציתי אוקיינוסים, עגנתי באיים קריביים נידחים, וחייתי רחוק מהציוויליזציה וקרוב לטבע. היום אני מרגיש שהגיע הזמן להגשים עוד חלום שאפתני במיוחד לייצג את ישראל במרוץ ה-Golden Globe״. כך, בכמה משפטים פשוטים, פינסקי באתר הרשמי שלו, את סיפור חייו.
אנשים שיקראו את הראיון הזה יגידו לעצמם שתי מילים די מובנות מאליהן: "הוא משוגע". מה אנחנו לא מבינים?
"אי אפשר באמת להסביר את זה, כי זה פשוט לא הגיוני לעשות משהו כזה. קודם כל, צריך תשוקה מאוד גדולה לים. מעבר לאתגר השייט המטורף, זה איזשהו מסע פנימי של חקר עצמי – לראות לאילו מקומות הדבר הזה לוקח אותי. אבל כן, יש לי איזו פגישה שם, איפשהו רחוק בלב האוקיינוס, שאני חייב להגיע אליה".
אימא שלי לקחה את זה קשה מאוד, כי בסוף זה באמת מסוכן ויכול להביא לסכנת חיים. היא בכתה לי לא מעט בטלפון שארד מזה, אבל אלו החיים שלי ויש לי תשוקה מאוד גדולה, אז אני לא מתכנן לוותר
מה עבר לך בראש כשקיבלת את ההחלטה ללכת על זה?
"לפני חמש שנים יצאתי מהארץ עם סירה מהמרינה בהרצליה יחד עם בת הזוג שלי דאז, והתחלנו להפליג בעולם. הפלגנו בים התיכון, חצינו את האוקיינוס האטלנטי והיינו כמעט שנתיים בפנמה. שם נפרדנו, ואז חזרתי עם הסירה וחציתי את האוקיינוס האטלנטי חזרה לכיוון אירופה. אז עלתה לי המחשבה על האתגר המטורף הזה של השתתפות ב'גולדן גלוב' – מירוץ מסביב לעולם על סירות מפרש, לבד, ועם טכנולוגיות שהיו קיימות רק בשנות ה-60. זאת אומרת, בלי GPS, בלי אינטרנט וכו'. אז מכרתי את הסירה שהייתה לי ויצאתי לחפש סירה שמתאימה למירוץ. קניתי אותה בארצות הברית, ומאז אני מפליג, מתאמן עליה ומכין אותה למירוץ".
כמעט שנה, לגמרי לבד, בלי לדרוך על יבשה, בלי לתקשר עם בני אדם. זה נתון שקשה לתפוס.
"נכון, יוצאים מצרפת וחוזרים לצרפת בהקפה של העולם, משהו שצפוי לקחת לי באזור ה-250 יום. זה אומר 250 יום לבד בים, בלי לעצור, בלי שום עזרה מבחוץ ובלי להיכנס רגע לקנות אוכל או חלקים. מהרגע שיצאתי ועד הרגע שחזרתי, אסור לי לגעת ביבשה. זה החוק. ההפלגה היא רק על מפרשים. מוקצים לנו רק 30 ליטר דלק למקרי חירום, שזה כלום, זה כולה כמה שעות מנוע. הכוונה היא שכל הקפת העולם תתבצע באמת רק על מפרשים".
איך שורדים כמעט שנה בים? הרי אי אפשר להעמיס סופרמרקט על סירה כזו קטנה.
"מה שלקחתי איתי ביום היציאה, זה מה שיש לי. אני צריך לקחת מראש אוכל לכמעט שנה. כמובן שדברים טריים יתקלקלו או ייגמרו תוך שבועיים, ומשם והלאה התזונה תתבסס בעיקר על שימורים ודברים יבשים. מבחינת מים, יש לי כמות מאוד מוגבלת שאני יכול לקחת איתי – באזור ה-400 ליטר סך הכול, שאמורים להספיק לכמעט שנה. בגלל שזו לא כמות שמספיקה לשנה, אני צריך לאגור מי גשמים לאורך הדרך, וזה יהיה חלק מההתמודדות שלי. מדובר פה על חיסכון מטורף במים; הם ישמשו לשתייה בלבד, וכל שאר הדברים ייעשו עם מי ים. אז כמובן שיש עוד המון המון אתגרים".
אי אפשר באמת ללכת לישון ללילה שלם. בקרבת חוף אני מכוון שעון מעורר לכל 20 דקות, וגם בלב ים אני ישן באינטרוולים של פעם בשעה. זו לא שינה רציפה וטובה, אבל זה כל מה שיש
ומה קורה אם משהו משתבש, יש דרך להזעיק עזרה?
"למצבי חירום יש לנו טלפון לווייני ועוד כמה אמצעים שבעזרתם אנחנו יכולים להזעיק עזרה. אבל שוב, באוקיינוס הפתוח ובאזורים שבהם אני הולך להפליג, גם במקרה הכי גרוע שאני טובע, ייקח כמה ימים עד שהחילוץ יגיע אליי, במידה ואשרוד".
ומה עם מוזיקה?
"בגלל שאסור שום מכשיר דיגיטלי בסירה, אם אני רוצה מוזיקה למשל, זה חייב להיות ברדיו-טייפ עם קסטות. אני לא יכול לקחת טלפון, טאבלט או מחשב. אז נגיד, אני אקח איתי אלבום תמונות של המשפחה שיהיה לי לרגעים הקשים, שבוודאי יגיעו".
איך מתכוננים לתרחישים רפואיים, אפילו ברמה של כאב שיניים פתאומי? אתה נמצא במרחק של שבועות מכל בית חולים.
"כן, אני צריך לעבור קורס עזרה ראשונה מתקדם ויש ערכת עזרה ראשונה מאוד מורחבת שאני צריך לקחת איתי. במידה ויש מצב רפואי, אפשר גם לקבל ייעוץ מהחוף באמצעות הטלפון הלווייני. אבל בסוף זה די מוגבל. אם זה מצב שדורש טיפול רפואי מעבר לעזרה ראשונה, כנראה אצטרך להגיע לחוף הקרוב כמה שיותר מהר. כמובן שתהיה לי ערכת עזרה ראשונה עם כל הכדורים, האנטיביוטיקות וכל הדברים האפשריים שיכולים להיות על סירה".
כשאתה מסתכל על המפה של המסלול הזה, איפה נמצאת הנקודה שאתה הכי לחוץ ממנה?
"לאורך המסלול יש הרבה חלקים מורכבים. חלק אחד מורכב הוא אזור קו המשווה, שזה אזור שאפשר להיתקע בו במשך הרבה ימים בלי רוח, ופשוט לצוף בלי יכולת לדעת מתי הרוח תגיע כי אין לי אינטרנט כדי לראות תחזית מזג אוויר. זה משהו שדי משפיע על המורל וקשה מנטלית. בנוסף, המסלול לוקח אותנו לאזור האוקיינוס הדרומי – מדרימים, מקיפים את אנטארקטיקה וחוזרים חזרה צפונה. זה אזור מאוד מסוכן מבחינת הסערות שפוגשים בדרך, הגלים והרוחות. זה אזור מסוכן לשייט, בעיקר כשאתה לבד על סירה כל כך קטנה".
ניסו להוריד אותך מהרעיון? מה המשפחה והחברים חושבים?
"המשפחה והחברים יודעים שאני קצת משוגע, אז את רובם זה לא הפתיע, אבל רוב האנשים בהחלט חושבים שזה ממש שיגעון. אימא שלי לקחה את זה קשה מאוד. בסוף זה באמת מסוכן ויכול להביא לסכנת חיים. היא מאוד בלחץ ולא הצליחה לישון בלילות, וזה עוד לפני שבכלל יצאתי למירוץ. היא בכתה לי לא מעט בטלפון שאירד מזה, אבל בסוף אלו החיים שלי ויש לי תשוקה מאוד גדולה לזה, אז אני לא מתכנן לוותר".
אתה הישראלי הראשון שהולך להשתתף בתחרות הזו, יש תחושה של שליחות לאומית?
"חד משמעית. יש לי הרבה גאווה לעשות את זה תחת דגל ישראל ולייצג את המדינה. זה חלק חשוב מזה".
המסע אל הטירוף: חזרה לשנת 1968
מירוץ ה"גולדן גלוב" (GGR) נחשב בעיני רבים לאתגר הספורטיבי הקשה והבודד ביותר בעולם. התחרות היא למעשה שחזור מדויק של המירוץ המיתולוגי שנערך ב-1968 בחסות ה"סאנדיי טיימס" – הפעם הראשונה בהיסטוריה בה אדם הקיף את העולם לבד וללא עצירות. המירוץ ההוא נצרב בתודעה לא רק בזכות המנצח האגדי סר רובין נוקס-ג'ונסטון (היחיד שסיים מתוך תשעה שיצאו), אלא בעיקר בגלל הטרגדיה של דונלד קרואוהורסט. קרואוהורסט, שנקלע למצוקה ולחובות, דיווח דיווחי כזב על מיקומו בעודו משייט במעגלים באוקיינוס האטלנטי, ולבסוף איבד את שפיותו והתאבד בלב ים.
אני צריך לקחת מראש אוכל לכמעט שנה. התזונה תתבסס בעיקר על שימורים ודברים יבשים. מבחינת מים, יש לי כמות מאוד מוגבלת שאני יכול לקחת איתי – שלא תספיק לשנה. אני אצטרך לאגור מי גשמים לאורך הדרך
הייחוד של המירוץ הנוכחי הוא בחוקי ה"רטרו" הבלתי מתפשרים: המארגנים אוסרים על שימוש בטכנולוגיית ניווט שהומצאה אחרי 1968. המשמעות היא שהשייטים מנותקים לחלוטין מהעולם הדיגיטלי: אין GPS, אין מפות אלקטרוניות ואין תקשורת לוויינית פרטית עם המשפחה (למעט ציוד חירום סגור שפתיחתו גוררת פסילה). הניווט מתבצע אך ורק באמצעות מפות נייר, מצפן וסקסטנט – מכשיר המודד את זווית הכוכבים והשמש. גם הפנאי כפוף לחוקים: אסור להשתמש בנגני מוזיקה דיגיטליים או מצלמות דיגיטליות, והשייטים מאזינים למוזיקה בקלטות טייפ (Cassettes) בלבד.
המסלול, שאורכו כ-30,000 מיילים ימיים (כ-55,000 ק"מ), יוצא מצרפת ומקיף את "שלושת הכפים הגדולים" (התקווה הטובה, לווין והורן). החלק המפחיד ביותר הוא "האוקיינוס הדרומי", שם הגלים יכולים להגיע לגובה של בניין רב-קומות. בנקודה המכונה "Point Nemo", הנקודה המרוחקת ביותר מכל יבשה, השייטים נמצאים בבידוד כה קיצוני, עד שהבני האדם הקרובים אליהם ביותר הם לא אנשים על כדור הארץ – אלא האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית, שחולפים כ-400 ק"מ מעליהם.
לישון 20 דקות בלילה ולנווט עם הכוכבים
המירוץ עצמו יוזנק בספטמבר הקרוב מצרפת, אבל עבור פינסקי המסע כבר התחיל. אחרי ביקור מולדת קצר של כמה שבועות בישראל, הוא יעלה מחר על טיסה חזרה לקריביים, שם עוגנת כרגע הסירה שלו. בעוד כחודש הוא כבר ייצא לחצות איתה את האוקיינוס בדרך לצרפת – הפלגה של כארבעה שבועות שמהווה חלק מרכזי בהכנות, רגע לפני שהוא עושה היסטוריה כישראלי הראשון שיוצא לתחרות הזו.
בעולם שבו אנחנו לא יוצאים מהבית בלי ווייז, אתה הולך לחצות אוקיינוסים בלי GPS בכלל. איך מתכוננים מנטלית לידיעה שאתה לא באמת יודע איפה אתה נמצא ברמת דיוק של מטר?
"קודם כל, צריך כמובן ללמוד ולהתאמן כמה שיותר על ניווט אסטרונומי. זה ניווט כמו שפעם הימאים היו מנווטים באמצעות סקסטנט – מכשיר שמודד את הזווית בין גרם שמיים כלשהו, כמו שמש, ירח או כוכבים, לבין האופק. ככה הימאים ניווטו פעם, ואני בעצם צריך להפוך לימאי של פעם, להתאמן על זה ולהרגיש מספיק ביטחון לנווט בים בצורה הזאת".
ממה אתה מפחד יותר: מהסערות שעלולות להיות בחוץ, או מהבדידות?
"בסופו של דבר זה אתגר שייט מטורף, אבל האתגר המנטלי פה, של להיות בבידוד כמעט מוחלט מהעולם החיצון במשך 250 יום, הוא אתגר מאוד גדול שקשה לי להעריך. עד היום הפלגתי לבד במשך שבועיים, ותכף אני אצא להפלגה של חודש לבד, אבל 250 יום זה סדר גודל אחר לגמרי ועדיין קשה לי לדעת איך זה ישפיע עליי. האתגר המנטלי פה הוא משמעותי מאוד".
אם אסור ציוד דיגיטלי, מותר לפחות לקחת קלטות של מוזיקה?
"כן, קסטות מותר. אני צריך למצוא אנשים שאוספים קסטות ומוזיקה מפעם ולהתארגן על זה. נתחיל מלראות מה אצליח להשיג, אבל כמובן שאני רוצה מוזיקה ישראלית, ושיהיה לי כמה שיותר מגוון כדי שלא יהיה משעמם במהלך כל כך הרבה ימים
במירוץ המקורי ב-1968 אחד המשתתפים איבד את השפיות והתאבד. ההיסטוריה של המירוץ הזה רוויה בסיפורים על שיגעון ואובדן הדעת בלב ים. אתה חושש מהרגע שבו תתחיל לדבר לעצמך, ואף אחד לא יענה?
"אני חושב שזה אחד הדברים שהכי מסקרנים אותי באתגר הזה, לראות איך אתמודד עם המצב. אבל כן, כמו שאתה אומר, ההיסטוריה הראתה עד כמה האתגר הזה פסיכי וכמה חוסן מנטלי צריך כדי לעמוד בו".
איך באמת בונים אסטרטגיה להתמודד עם כזו רמה של בדידות? יש תרגילים מנטליים, לו"ז קשוח שצריך להיצמד אליו?
"מהמלצות של אנשים שעשו את זה בעבר, הם מאוד ממליצים לבנות לעצמך שגרה מובנית וללכת לפיה. לחלק את המסע לחלקים קטנים ולהתמודד יום ביומו עם הדברים. אני מקווה לקרוא ולכתוב הרבה, דברים מהסוג הזה".
איך ישנים לבד על ספינה כזו? מצליחים בכלל להגיע לשינה נורמלית כשהים סביבך?
"השינה היא נושא מורכב, כי אי אפשר באמת ללכת לישון ללילה שלם. לרוב אני ישן באינטרוולים; כשאני בקרבת חוף אני מכוון שעון מעורר לכל 20 דקות, אז קשה לקרוא לזה שינה טובה. בלב ים אפשר קצת להרחיק את השעונים המעוררים כי יש פחות אוניות ודברים שאפשר להתנגש בהם, ושם אני שם שעון לפעם בשעה. זו עדיין לא שינה רציפה וטובה, אבל זה כבר משהו".
עד היום הפלגתי לבד במשך שבועיים, ותכף אני אצא להפלגה של חודש לבד, אבל 250 יום זה סדר גודל אחר לגמרי ועדיין קשה לי לדעת איך זה ישפיע עליי. האתגר המנטלי פה הוא משמעותי מאוד
אתה כבר מרשה לעצמך לדמיין את הרגע המזכך שבו אתה חוצה את קו הסיום?
"וואו, אני עדיין לא מרשה לעצמי לדמיין את הרגע הזה. בסטטיסטיקה של המירוצים הקודמים, אם יצאו למשל 20 אנשים, סיימו רק 3 או 5. אחוז המסיימים הוא מאוד קטן. אני מאמין שאסיים, אבל אני שומר על דריכות ולא מרשה לעצמי לפנטז קדימה".
ואלה שלא מסיימים, בעצם פורשים באמצע ובאים לחלץ אותם?
"זה תלוי. יש כאלה שפורשים במצב שבו הסירה טובעת, מתהפכת או מאבדת את התורן, ואז באמת מחלצים אותם. אם הפרישה היא כתוצאה ממשבר אישי או מתקלה טכנית שמאפשרת את המשך ההפלגה, אז הם צריכים להגיע בכוחות עצמם לחוף".
אם היית יכול להשאיר לקוראים בישראל סוג של הודעה וירטואלית בבקבוק לפני שאתה מתנתק מהעולם, מה היית כותב בה?
"מבחינתי הדבר הזה הוא הגשמת חלום. באופן כללי, בדרך שבה אני חי את החיים, אני משתדל לחלום ולעשות כל שביכולתי כדי להגשים את החלומות שלי. אני מאחל את זה לכולם, בלי קשר לים, כל אחד והחלומות שלו".
טירוף, חילוצים והצלת הנפש: הסיפורים הגדולים ביותר של התחרות
ההיסטוריה של ה״גולדן גלוב״ רצופה ברגעים בלתי נתפסים. פרשת התרמית של דונלד קרואוהורסט מ-1968 היא אולי הסיפור הטרגי והמפורסם ביותר של המירוץ. קרואוהורסט, אב למשפחה שהיה שקוע בחובות, יצא למירוץ למרות שסירתו לא הייתה מוכנה במלואה. כשהבין שלא יוכל לעמוד בתנאי התחרות ולהשלים הקפה אמיתית, החל לזייף את יומני הניווט שלו ולשדר דיווחים כוזבים על מיקומו והתקדמותו, בזמן שבעצם שט במעגלים באוקיינוס האטלנטי. בהמשך, לפי התיעוד שהותיר אחריו, מצבו הנפשי הלך והתדרדר. סירתו נמצאה נטושה, ויומניו האחרונים העידו על התדרדרות משמעותית לפני שהפרשה הסתיימה בטרגדיה בלב ים. מותו נחשב לרוב להתאבדות.
באותו מירוץ ראשון ב-1968, נרשם סיפור מדהים נוסף כשהשייט הצרפתי ברנאר מואטסייה היה מועמד מוביל לניצחון. אולם אחרי חודשים בים הוא בחר שלא לשוב לקו הסיום, והשליך הודעה לספינה חולפת שבה הודיע שהוא פורש וממשיך להפליג ״כדי להציל את נשמתי״. מואטסייה המשיך להפליג עוד אלפי מיילים - מה שמקובל לתאר כהקפה של כדור הארץ כמעט פעם וחצי - עד שעצר בטהיטי.
בשנים האחרונות הסכנות לא פחתו. במירוץ של 2022, השייט הפיני הוותיק טפיו להטינן התעורר יום אחד באוקיינוס הדרומי כשמים מציפים את סירתו. בתוך דקות ספורות הסירה ירדה למצולות, והוא הספיק להשליך את רפסודת ההצלה למים ולבלות כ-24 שעות ברפסודה זעירה בלב מים קרים וסוערים, עד שחולץ - בין היתר בסיועה של קירסטן נוישאפר הדרום-אפריקאית. בהמשך אותו מירוץ נוישאפר עשתה היסטוריה והפכה לאישה הראשונה שניצחה אי פעם בתחרות.
