במאה האחרונה העולם למד להאריך חיים. מהפכת החיסונים, גילוי האנטיביוטיקה, תשתיות מים וביוב, חשמל זמין ורפואה מתקדמת – כל אלה שינו את נקודת הסיום האנושית. במדינות רבות גיל 80 כבר אינו חריג, אולי אפילו נגיד בזהירות – מובן מאליו. אך יש מקומות שבהם אותה מהפכה כמעט לא הגיעה. רחוק מכך. מקומות שבהם תוחלת החיים מספרת סיפור אחר לגמרי.
ניגריה, המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה ואחת המדינות העשירות ביותר במשאבי טבע, מופיעה שנה אחר שנה בתחתית דירוגי תוחלת החיים העולמיים. לפי נתוני הבנק העולמי לשנת 2023, תוחלת החיים במדינה האפריקאית עומדת על כ-54 שנים בממוצע (54.5 שנים), נתון שארגון הבריאות העולמי מאשר גם כן. לשם השוואה, הממוצע העולמי עומד כיום על כ-73 שנים. ההבדל משמעותי ובלתי נתפס - כמעט שני עשורים שלמים של חיים. כיצד ייתכן שמדינה עם יותר מ-220 מיליון תושבים, עושר טבעי אדיר וכלכלה אזורית משמעותית, ממשיכה להופיע בתחתית דירוג תוחלת החיים העולמי?
לין שלר, פרופ' ללימודי אפריקה ומנהלת מרכז אפריקה על שם תמר גולן באוניברסיטת בן-גוריון, מסבירה כי אי אפשר להצביע על גורם אחד שמסביר את התמונה הקשה. "זה מורכב מאוד ויש מכלול של סיבות שתורמות למצב. קשה להגיד מה קודם למה כי הכל קשור בהכל", היא אומרת – משפט שעוד יחזור בהמשך מספר פעמים. "מבחינתי הבעיות הכי חמורות כרגע שתורמות לתמותה הן חוסר נגישות למים נקיים וחוסר נגישות לחשמל. גם המים וגם החשמל קשורים למערכת הבריאות, ואת כל הבעיות הללו כנראה היה ניתן לפתור אלמלא בעיות העוני והשחיתות, כך שקשה להגיד איפה לשים את האצבע. כמו כל דבר אי אפשר לנתק אחד מהשני מבלי להבין את ההשוואה והקשר בין כל הדברים".
מים? רק ל-30% מהאוכלוסייה
אם בכל זאת נתעקש ונצטרך לבחור נקודת פתיחה להבנת התמונה כולה, פרופ' שלר מציעה להתחיל מהבסיס. מים אינם רק סוגיה תברואתית או סביבתית, אלא תשתית לקיום יומיומי, לבריאות, לחינוך וליכולת לצאת ממעגל העוני. בניגריה, דווקא שם מתחיל הכשל.
"בלי מים באמת אין חיים", היא פוסקת ומדגישה שוב כי ניגריה היא מדינה ענקית עם אוכלוסייה של 220 מיליון אנשים – עם אזורים חקלאיים ואזורים אורבניים – וביניהם יש הבדלים עצומים. "מאוד קשה לדבר עליה כמקשה אחת, מכיוון שבעיות המים של הכפר אינן זהות לבעיות המים של הערים, אך אם ננסה נוכל להגיד כי באופן כללי רק ל-30 אחוז מהאנשים בניגריה יש גישה למים בטוחים".
כדי להבין עד כמה עמוק הפער, צריך לעצור רגע על השאלה הבסיסית ביותר: מה בכלל נחשב ל"גישה למים". ההגדרות הבינלאומיות אינן מדברות בהכרח על מים זורמים בברז הביתי, אלא על רף מינימלי בהרבה, כזה שבמדינות מערביות כמעט ואינו נתפס כבעיה. כאן מתחיל הפער בין הסטטיסטיקה לבין החיים עצמם.
ל-30% מהתושבים יש מים שנכנסים אליהם הביתה דרך צינור. ל-50% יש מים בסיסיים – כלומר, הם צריכים ללכת עד 30 דקות ברגל והם יגיעו למים. ל-20% הנותרים אין אפילו את זה
"האו"ם מגדיר גישה למים בסיסיים ביותר כמקור מים שנחשבים נקיים ושמרחק ההליכה אליו אינו עולה על שלושים דקות", מסבירה פרופ' שלר. "מה זה אומר? של-30 אחוז מתושבי ניגריה יש מים בטוחים, כלומר מים שנכנסים אליהם הביתה דרך צינור. לחמישים אחוז מהאוכלוסייה יש מים בסיסיים – כלומר, הם צריכים ללכת עד 30 דקות ברגל והם יגיעו למים. ל-20 אחוזים הנותרים אין אפילו את זה".
אבל גם הנתון הזה אינו משקף את מלוא המחיר. מאחורי ההגדרה היבשה של "מים בסיסיים" מסתתרת מציאות יומיומית תובענית, כמעט שגרתית, שמעצבת את חייהן של משפחות שלמות – בעיקר של נשים וילדות. "זה אומר שבבית ממוצע הנשים והילדות צריכות ללכת כל יום חצי שעה ולסחוב 30-20 ליטרים של מים על הגב או על הראש. משפחה זקוקה ל-100-60 ליטרים ליום של מים בשביל ניקיון, בישול ורחצה. המשמעות היא שמיליוני אנשים מתעסקים לפחות שעה וחצי כל יום בניסיון להשיג מים".
9 צפייה בגלריה
''הנשים והילדות צריכות ללכת כל יום חצי שעה ולסחוב 30-20 ליטרים של מים על הגב או על הראש''
(צילום: shutterstock)
הדבר מביא למעגל הרסני שמזין את עצמו. בנות לרוב לא מסיימות בית ספר כי הן עסוקות בתחזוקה השוטפת של המשפחה: "חלקן נכנסות להיריון לפני גיל 18 ומשם הדרך למעגל העוני קצרה מאוד. לבחורה בהיריון ממעמד סוציואקונומי מאוד נמוך, שלא יודעת קרוא וכתוב, אין שום דרך להרוויח כסף. בנוסף לזה, מיותר לציין שהיא כמובן לא ביקרה בקליניקה שקרובה לכפר שלה כדי לבצע בדיקות ולגלות אם יש או אין בעיה לעובר ושיעור התמותה של ילדים גבוה מאוד".
זוהי רק השלכה אחת של המחסור במים. כשאין מים, גם ההיגיינה נפגעת. "אחת הסיבות הכי גבוהות לתמותה בניגריה היא מחלות מעיים – שלשול", מציינת פרופ' שלר. "11 אחוז מהאנשים שמתים בניגריה כל שנה מתים משלשול. וגם היגיינה בסיסית כמובן – ביוב: מעל 50 אחוז מהניגרים עושים את הצרכים שלהם בחוץ. אי אפשר לנתק את העדר הגישה למים מהביוב והסניטציה. אותן בנות צריכות ללכת לבית ספר כשהן במחזור וברוב בתי הספר אין מים. אם אין מים היא לא תלך לבית ספר בזמן המחזור וזה מה שקורה לרוב הנערות. הן מפסידות לימודים בגלל וסת".
משבר התשתיות בניגריה אינו מסתכם במים בלבד. גם במקום שבו יש מקור מים נגיש יחסית, חסרה לעיתים התשתית השנייה, הבסיסית לא פחות - חשמל. וכמו במקרה של מים, גם כאן לא מדובר רק בנוחות או באיכות חיים, אלא בשאלה של בריאות ותמותה. היעדר אספקת חשמל יציבה משפיע על אחסון מזון ותרופות, על תפקוד קליניקות, ועל האופן שבו מבשלים ומחממים בתים. מכאן מתחילה שרשרת נוספת של השלכות רפואיות.
"ל-40 אחוז מהאוכלוסייה אין חיבור לחשמל, תחשוב על זה שזה משהו כמו 90-80 מיליון אנשים", מספרת פרופ' שלר. "אין חשמל אז אין מקרר, אין אור וגם בקליניקה לידך אין חשמל. הפקטור הזה משפיע על התמותה באופן מהותי. אם אין לך חשמל איך תבשל?
על אש?
"בדיוק. ומהו הגורם התמותה השלישי בגודלו של אנשים בניגריה, ממש כמו מלריה ושלשול? מחלות ריאה. אנשים מבשלים עם עשן בתוך הבית, שורפים עצים ופחם באזורים סגורים וזה גורם משמעותי מאוד לתמותה".
מערכת הבריאות: אין רופאים, אין גישה לתרופות
המחסור במים ובחשמל לא עומד בפני עצמו. הוא מתנקז בסופו של דבר אל הזירה הרגישה ביותר - מערכת הבריאות. שם מתברר עד כמה משבר התשתיות משתלב במדיניות כלכלית ארוכת שנים, במחסור כרוני בכוח אדם ובבריחת מוחות. "מערכת הבריאות בעייתית מאוד", מסכימה פרופ' שלר ומציינת את הגורם העיקרי שהביא לקריסתה של מערכת, שלמרבה ההפתעה הייתה יציבה בעבר. "מאז שנות ה-90-80 כשהבנק העולמי והקרן למטבע בינלאומי הכריחו מדינות אפריקאיות לאמץ את המדיניות הכלכלית מבוססת התיאוריות הניאו-ליברליות של צמצום בשירותי ממשלה והפרטה של מערכות חינוך ובריאות, מערכות הבריאות באפריקה, שהיו דווקא במצב לא רע בשנות השישים והשבעים, חוו הידרדרות מאסיבית שהובילה לסגירה של קליניקות. כל משבר כלכלי הביא לעוד גל של עוני וצמצום של מערכת הבריאות", היא מציינת, "כל זה כדי שאפריקה תוכל לקבל את ההלוואות שהיא הייתה צריכה לאחר משברים כלכליים שפקדו אותה בשנות השבעים".
בישראל יש 37-36 רופאים לכל עשרת אלפים אנשים. בניגריה יש שלושה. וגם הם נמצאים לפעמים במקומות ללא חשמל או מים. בנוסף, גם אם יש רופא והוא הצליח לבדוק את המטופל ולתת הוראות לתרופות - לאנשים אין כסף לקנות אותן
עד כמה המחסור ברופאים חמור? הנה כמה מהמספרים העגומים: לדבריה של פרופ' שלר, בארה"ב ובישראל יש בסביבות 37-36 רופאים לכל עשרת אלפים אנשים. בניגריה לעומת זאת יש שלושה. "גם כשיש רופאים הם נמצאים לפעמים במקומות שבהם אין חשמל, אין מים ואין קירור לתרופות. בנוסף, גם אם יש רופא והוא הצליח לבדוק את המטופל ולתת הוראות לתרופות - לאנשים אין כסף לקנות אותן. העדר התרופות הוא אחת הסיבות לכך שמלריה עדיין מהווה גורם מרכזי לתמותה בניגריה. הפרטה של מערכת הבריאות ומערכת החינוך, זו המגמה העולמית - אבל באפריקה זו ממש מכה".
ואם כל זה לא מספיק, חלק גדול מהרופאים נוסע לחפש עתיד טוב יותר במקום אחר. "אנשים שמסיימים שם לימודי רפואה או לימודי סיעוד, עוברים לארה"ב או לאירופה – אז יש גם בריחת מוחות. מי שמסיים ישר עולה למטוס".
אבל בסוף, כל הדיון בתשתיות וברפורמות כלכליות מתנקז למקום מאוד פשוט וברור: תינוקות. שם רואים הכי מהר מה עובד ומה לא. וכשמערכת הבריאות חלשה, והמים והחשמל אינם מובנים מאליהם, מי שנפגעים ראשונים הם מי שזה עתה נולדו.
"תמותת תינוקות זו הבעיה העיקרית", מסכימה פרופ' שלר. "לפי האו"ם וארגוני הבריאות הבינלאומיים תמותת תינוקות מוגדרת כעד חודש לאחר הלידה, אך ניתן לראות גם הרבה מאוד תמותה של ילדים בניגריה – מתחת לגיל חמש ומטה – כתוצאה ממחסור בחשמל ומים. או שהם נולדים לפני הזמן או שהם נולדים בניתוח קיסרי שנכשל בגלל בעיות של מים וחשמל. אין טיפול במהלך ההיריון, אין בדיקות במהלך ההיריון, במקרים מסוימים תינוקות נדבקים בדלקות ובקטריות בזמן הלידה. מתוך אלה שמצליחים להיוולד בריאים, חלק מתים מתת-תזונה".
לדבריה, הנתונים הללו אינם גזירת גורל. "במדינות שבהן קיימת מערכת בריאות מתפקדת ותשתיות בסיסיות זמינות, חלק גדול מהמקרים היה ניתן למנוע. 75 אחוז מהמקרים של תמותת ילדים – במיוחד אלו שנולדים בבתי חולים ומתים תוך שבוע – אפשר היה למנוע לו הייתה מערכת בריאות תקינה ומערכות חשמל ומים. תינוקות כאלה לא היו מתים במדינה אחרת".
מעבר לתשתיות: ביטחון, נפט ומשבר שלטוני
לצד משבר התשתיות, קריסת מערכת הבריאות וההשלכות שלהם, ישנו גורם נוסף שנוטה לבלוט בשיח הציבורי - המצב הביטחוני בניגריה. בעיני רבים מחוץ לניגריה, ולעיתים גם בתוכה, הדימוי של המדינה מזוהה בראש ובראשונה עם טרור, אלימות וארגונים חמושים. אך לדברי פרופ' שלר, גם כאן - התמונה מורכבת יותר, וההשפעה של האלימות, אף שהיא ממשית וכואבת - אינה מסבירה לבדה את נתוני תוחלת החיים.
"ישנם אזורים בצפון מזרח המדינה עמוסים בחוליגנים ופושעים כמו ארגון הטרור בוקו חראם. הכנופיות האלה גורמות לתמותה באזורים ספציפיים אבל הדימוי של ניגריה כמדינה שסובלת מבעיות ביטחוניות תקף רק לאזורים מסוימים. בשנתיים האחרונות, כ-10,000 תושבים מתו מהבעיות הללו. באוכלוסייה של 220 מיליון איש זה גורם מרכזי באזור ספציפי אבל לא הסיבה לתמותה בכל המדינה. אם תשאל ניגרי מה הסיבה לתמותה הגבוהה, הוא יגיד בעיות ביטחוניות כי זו בעיה פוליטית שמטרידה אנשים והם מאמינים שהבעיה גדולה יותר מספרית מאשר ממה שהיא באמת".
אם בצפון-מזרח המדינה מדובר באלימות חמושה, הרי שבדרום המדינה מתמודדות קהילות עם סוג אחר של משבר - משבר סביבתי עמוק שנוצר סביב תעשיית הנפט. "שם יש לך זיהום בלתי נתפס. חברות הנפט זיהמו שם את האדמות שהן מקורות המים והאוויר", מפרטת פרופ' שלר. בעקבות זאת אזורים רבים שבהם גרים מיליוני אנשים הפכו לבלתי ניתנים למחיה. אי אפשר לעסוק בחקלאות, אי אפשר לעסוק בדיג. באזורי דלתת הניז'ר - איפה שנמצא הנפט בניגריה, זו בעיה מאוד חמורה, ממש שאלה של חיים ומוות לקהילות שגרות באזור הזה. גם כאן, מדובר במקום ספציפי ולא סיבה לתמותה הגבוהה בכל ניגריה".
גם המרחב העירוני עצמו מציב אתגר עצום שהולך ומחריף. "יש משבר רציני כתוצאה מהצמיחה הלא נשלטת של אוכלוסיות העיר - עוד אזור שהתמותה בו יותר גבוהה. יש דהירה משמעותית של צעירים מכל רחבי ניגריה אל הערים. טוענים ש-5,000 צעירים וצעירות מצטרפים לאוכלוסייה האורבנית בכל יום", אומרת פרופ' שלר. "בתוך העיר יש לך כמובן בעיות רציניות – אנשים שגרים בתת תנאים ללא היגיינה, ללא מים, ללא מערכת ביוב וסובלים מעוני מחפיר. אין רשת חברתית, משפחתית ומסורתית שדואגת לאנשים בשוליים של החברה. כל אחד דואג לעצמו".
אך כאשר מניחים זה לצד זה את כל מוקדי המשבר – מחסור במים ובחשמל, מערכת בריאות מתפקדת חלקית, אלימות מקומית, זיהום סביבתי בדרום ועיור בלתי נשלט בערים – מתברר כי מדובר ביותר מסך הבעיות. מאחורי שרשרת הכשלים הזו ניצב אשם מרכזי אחד: ממשל שאינו מתפקד.
"את כל הבעיות האלו אפשר היה לפתור אם הממשלה הייתה ממשלה מתפקדת, אחראית ודואגת לאוכלוסייה שלה", מסכמת פרופ' שלר. "לצערי הרב זה רחוק מאוד מהמציאות בניגריה. המדינה הזו נמצאת בקונפליקט כל הזמן וחיה תחת איום מתמיד בהתפרקות מאז מלחמת ביאפרה ב-1967. ניגריה מתקיימת בצל של שסעים חברתיים, תרבותיים, דתיים, אזוריים, כלכליים ויש פערים מאוד מאוד גדולים בין אזורים.
"הממשלה משרתת אינטרסים של אליטה מאוד קטנה. תעשיית הנפט היא גם מאוד גורם משמעותי לשחיתות במדינה וכספים נעלמים ולא חוזרים לאוכלוסייה – לא באזור של הנפט ולא בכלל בניגריה. הממשלה לא דואגת לאזרחים".
בעולם שהצליח להוסיף שנות חיים כמעט לכל יבשת, ניגריה מזכירה שהארכת חיים אינה מובנת מאליה. היא תלויה בתשתיות בסיסיות, במוסדות מתפקדים ובממשלה שלוקחת אחריות. עד שהבסיס הזה יתייצב – כנראה שגם הנתונים ימשיכו לספר סיפור אחר.
