אם אתם הורים טריים (או ותיקים) בטח כבר נתקלתם בתופעה המעצבנת הזו: עצות. הר של עצות ודעות בנוגע לאיך אתם אמורים לגדל את הילד שלכם. אמנם אתם אלה שהביאו אותו לעולם, אבל נדמה שכולם יודעים טוב מכם מה נכון לו. והעצות, כמה לא מפתיע, שונות זו מזו בתכלית ולרוב גם סותרות זו את זו. לצד האנשים שיגידו לכם להימנע ממתן מוצץ, יופיעו האנשים שימליצו בחום על מתן מוצץ בכל פעם שהילד בוכה או מראה סימנים של אי נוחות. מול "התינוק זקוק למגע, תחזיקו אותו בידיים", יהיו כאלה שיישבעו שהדבר הנורא ביותר שאתם יכולים לעשות הוא "להרגיל את התינוק לידיים". מול "אל תאפשרו לילד לראות מסכים עד גיל שנתיים", יגידו הורים ש"לא יקרה לו כלום" אם יצפה עשר דקות בתוכן מותאם, בשעה שאתם מסדרים את הבית או לוקחים לעצמכם רגע.
אחת הסוגיות הבוערות, כזו שמייצרת ויכוח מתיש ובלתי נגמר בין הורים, מומחים ורופאים היא סוגיית השינה. האם מומלץ לישון עם הילד באותה מיטה ואם כן – עד מתי?
אני זוכרת את עצמי מתלבטת בשאלה הזאת במשך תקופה ארוכה כשהבת שלי נולדה. ההנחיות הראשוניות שעימן יצאנו מבית החולים היו שהרך הנולד אמור לישון בעריסה בחדר ההורים - אבל לא במיטת ההורים. מסביבי היו כל מיני הפחדות, של רופאים, אחיות וסבתות למיניהן, שהזהירו שחלילה לא נתפתה להכניס את הילדה לישון איתנו במיטה כי זה מסוכן. בשלב כלשהו, אחרי שלושה חודשים בערך, התחיל לחץ סביבתי להעביר את הילדה לחדר משלה. וכך מצאנו את עצמנו, הורים טריים, רצים בלילות הלוך ושוב לחדר של הילדה. מצד אחד, זה היה מתיש ומתסכל והרגשנו שזה לא הגיוני. מצד שני, כל המומחים והרופאים אמרו לנו שזאת השיטה הטובה ביותר לגדל ילד עצמאי, כזה שאט אט ידע להירדם בכוחות עצמו. בסופו של דבר פשוט הנחתי מזרון ליד המיטה בחדר שלה, ומדי פעם, מרוב עייפות, קרסתי וישנתי שם.
לא כולם כמוני. יש הורים שמאמינים בכל לבם בלינה משותפת. הם ישנים יחד עם הילדים במיטה שלהם ומרגישים שזו הדרך הטבעית להעניק לילד תחושת שייכות וביטחון. עד איזה גיל? שאלה טובה.
"הגננת אמרה שאסור"
רוני מלי ובן זוגה, תושבי מושב הבונים, חולקים את מיטתם עם שתי בנותיהם (5, 8) מאז שנולדו. "מבחינתי זה לא דרש מאמץ או איזו החלטה", היא מספרת, " מהרגע שהבת הגדולה שלי נולדה היה לי ברור שהיא ישנה יחד איתי כדי שהיא תרגיש את החום שלי ואת הגוף שלי לצדה. כשהקטנה נולדה עברנו לבית חדש, וניסיתי לעודד את הגדולה לעבור לחדר משלה. בנינו לה מיטה מהממת, ועשינו צעדים לכיוון. אבל היא ראתה אותנו ישנים יחד עם הקטנה ורצתה גם. האמת היא שאני ממש נהנית לישון איתן מחובקת בלילה, זה כיף לי".
אני מנסה להבין איך מסדרים חדר או מיטה כך שיתאים לארבע נפשות, ומלי מסבירה שבעצם בחדר יש שני פוטונים, כך שכל החדר הוא מיטה אחת גדולה: "זה קצת כמו לגור במערה", היא צוחקת, "יש חדר שישנים בו, ויש חדר שחיים בו".
לא היו לך חששות לישון איתן ביחד כשהן היו תינוקות?
"כשהגדולה רק נולדה היו דיבורים מסביבי שזה לא טוב לגעת בה במהלך הלילה כדי שהיא לא תתרגל שמשהו נוגע בה. בעיניי זה דווקא מצא חן. היו כאלו שאמרו שזה מסוכן כי אפשר למעוך אותה בלילה, ושאלתי אם מישהו שמע על אמא שמעכה תינוק, ואמרו שלא כי כשאתה ישן עם תינוק אתה אמנם ישן אבל משהו בך ער. הרגשתי שזה נוח לי גם מבחינת ההנקה. ברגע שהיא ישנה לידי אז הנקתי בשכיבה וככה לא נדרשתי לקום מהמיטה בכלל. לו היינו ישנות בנפרד, סביר להניח שזה היה הורג את השינה שלי ושלה. בכלל, היה לי הגיוני שהיא תישן איתנו, אפשר לקחת את זה לוויסות חושי או שאני פשוט כזה בן אדם".
הבעיה העיקרית של לינה משותפת היא המיניות אז אין ברירה אלא לתכנן מראש. אני סוגרת את הדלת של החדר כשהן ישנות, ויש לנו את שאר הבית. מבחינתי זה פשוט מאוד, הבנות שלי לא מפריעות לי לחיים, הן החיים
ולשינה הזאת, היא אומרת, יש הרבה יתרונות: "אני זוכרת שכשאני הייתי קטנה ידעתי שאסור לי להגיע למיטה של ההורים שלי, אני ממש זוכרת שככה הגננת אמרה לנו. אמנם הם ישנו במיטה זוגית, ואז הגישה הייתה אחרת אבל לדעתי יש תחושת דחייה לילדים שלא יכולים להגיע בלילה להורים, ואצלנו הבנות לא חוות את זה. הן מרגישות שהן חלק, שהן עטופות כל הזמן. אמא שלהן נגישה להן, לא נפרדת בלילה. זה מאוד טבעי מבחינתי".
אין לך לפעמים איזו תחושה של: "די, אני צריכה שתי דקות לעצמי"?
"לא, ממש כיף שאנחנו ביחד. אני נהנית איתן. וגם איתי, בן הזוג, מתחבר לזה. ברוב המקרים אני חושבת שהאבא מרגיש בצד ואצלנו הוא מרכז הבית, הוא מבשל, נמצא עם הבנות המון. אין מערכת של הורה אחד דומיננטי, שנינו ביחד".
והביחד הזה, היא מסבירה, הביא אותם גם להקים עסק משותף: "אני מפיקה במקצועי והוא מורה לקרטה ובנאי", אומרת מלי, "יש לנו עסק משותף של זולות בטבע למשפחות והבנות הן חלק מההפקה. הן לא מחכות בבית כדי שאבא ואמא ירוויחו כסף כדי לבלות איתן. יש להן תפקיד, וזאת חוויה משפחתית".
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?
"אנחנו חיים באזור שבו הרבה משפחות בעניין של שינה משותפת אז אף פעם לא הרגשתי שאני חריגה בסביבה. יחד עם זאת, שנינו במקור תל אביבים אז אני יודעת איך זה 'אמור להיות'. לא אכפת לי, מבחינתי שינה עם הבנות באה באופן טבעי".
ובכל זאת, בטוח יש אתגרים כשישנים ארבעה במיטה אחת.
"קורה שאני צריכה לקום מוקדם ואז הן גם מתעוררות, אבל אני חושבת שהבעיה העיקרית היא הקטע של המיניות בתוך זה. אין ברירה אז אנחנו יותר מתכננים. אני סוגרת את הדלת של החדר כשהן ישנות, ויש לנו את שאר הבית. הן עדיין קטנות, וכשהן ישנות - הן ישנות. מבחינתי זה פשוט מאוד, הבנות שלי לא מפריעות לי לחיים, הן החיים".
"מה, היא עדיין ישנה איתכם בחדר?"
מאיה אקרמן עומרי, אחות, דולה, רפלקסולוגית ואמא לשתיים (3, ותינוקת בת 3 חודשים) מקדימה, מספרת שהכול התחיל כשהבת הבכורה, אורי, נולדה: "אני מניקה, ונראה לי שבגלל זה הבנתי מהר מאוד שזאת הדרך היחידה שמאפשרת לשתינו לישון טוב באמת", היא אומרת, "היא ישנה צמוד אליי, וככה בעצם לא הייתי צריכה לקום פיזית מהמיטה שלי למיטה שלה, להרים להנקה ולהחזיר אחרי הנקה. בכל פעם שהיא התעוררה, הנקתי בשכיבה, וככה חזרנו שתינו לישון בקלות. עם הזמן זה הפך להיות טבעי".
לכולם יש מה להגיד. כשחברים באים אלינו הם תמיד בהלם מזה שהבנות ישנות איתנו במיטה. זה היה ככה גם כשהיא הייתה בת חצי שנה וגם עכשיו, כשהיא בת שלוש, ועדיין איתנו במיטה
אין חשש לישון עם תינוקת במיטה?
"כן, יש לפעמים פחד לזוז בלילה כדי לא לפגוע בהן בטעות, והשינה יותר קלה ופחות עמוקה. השינה שלי לא רציפה אבל זה לא בגלל שהן ישנות איתי אלא בגלל שאני קמה להניק את הקטנה. מבחינתי, מעבר לנוחות שבהנקה, זה מרגיש לי הכי נכון מבחינת קרבה, מענה מהיר לצרכים ויצירת ביטחון. הידיעה שאני שם, זמינה עבורן גם בלילה, מאוד משמעותית עבורי כאמא".
איך הסביבה מגיבה לזה?
"לכולם יש תגובות ומה להגיד. כשחברים באים אלינו הם תמיד בהלם מזה שהבנות ישנות איתנו במיטה. זה היה ככה גם כשהיא הייתה בת חצי שנה: "מה, היא עדיין איתכם בחדר?". ועכשיו היא בת שלוש, ועדיין איתנו במיטה".
עד איזה גיל את מתכננת שהן ישנו איתכם?
"אין איזה תכנון או החלטה. אני גדלה ביחד איתן".
ולשאלה האם שינה כזאת היא בעצם המלצה גורפת לכל הורה, היא משיבה שלא בהכרח: אני מאמינה שצריך לעשות את זה מתוך בחירה מודעת ומתאימה, ולדאוג לסביבה בטוחה לשינה. זה לא מתאים לכולם, אבל למי שזה כן מתאים, זו יכולה להיות חוויה מאוד מקרבת, מרגיעה ומיטיבה גם להורים וגם לילדים. הכי כיף לי בעולם להסתובב בלילה כל לפעם לצד אחר ולראות שהן לצידי".
עיקרון הרצף
ענתי יוסטר הלר, אשת טיפול, מייסדת עמותת "עטיפה נשית" ואמא לארבעה ילדים (27 ,24, 20 ,11) מסביון, ישנה עם ילדיה במשך שנים, עד שהם עצמם החליטו שנמאס להם.
איך זה קרה? הכול מבוסס על ביקור אצל בת הדודה, אמא לשישה ילדים, חסידה גדולה של גישת "עקרון הרצף": "היא נתנה לי לקרוא את הספר, וגם הסבירה לי עד כמה זה בריא", נזכרת יוסטר הלר, "הבנתי ששינה עם ההורים זה הדבר הכי טבעי שיש. בטבע ישנים עם האמא. בעצם, אנחנו היונק היחיד שמפריד את הילד מהאם וההפרדה הזאת היא טראומתית".
"עיקרון הרצף" היא תפיסת הורות שפותחה על ידי ג'ין לידלוף (1975) ודוגלת בגידול ילדים כמו שהיה בעבר, בטבע. לידלוף מאמינה, בין היתר, במגע רציף בין האם לתינוק בחודשי חייו הראשונים, הכולל גם שינה משותפת, במטרה להשיג רוגע, ביטחון עצמי ועצמאות.
אני מאמינה שלינה משותפת זו הדרך להעניק לילדים עצמאות, אהבה וביטחון. החיבור ביני וביניהם הוא משהו שאי אפשר להסביר במילים
יוסטר הלר אימצה את עיקרון הרצף כגישה לחיים: "אני מאמינה שכשישנים עם הילד זה נותן לו הרבה ביטחון ומחזק את תחושת האהבה שהוא מרגיש", היא אומרת, "זה גם הרבה יותר הגיוני כי במילא בשנים הראשונות כל הזמן ההורים מטיילים מהחדר שלהם לחדר של הילדים. ככה לא צריך לקום והטיילת בין החדרים מיותרת".
איך ישנים בפועל עם כמה ילדים באותו חדר?
"תומר, הבכור, היה בן 3 כשאחותו נולדה. גרנו בבית שהיה יחידת הורים בצד אחד, והילדים בצד השני. סידרתי להם בחדר שני מזרונים - האחד לצד המיטה, השני צמוד לקיר, וכרית הנקה סביב הקיר. ובעצם ככה הם ישנו במעין מיטה משלהם בחדר שלנו".
מה האתגרים בסידור השינה הזה?
"האתגר היחיד הוא שיש פחות פרטיות בחדר השינה, וצריך לדעת איך לא לפגוע ביחסים של ההורים עצמם. אז יוצרים חדר אחר לענייני מיניות. אין ספק שאתה צריך להיות יצירתי".
מתי עניין הלינה המשותפת הגיע לקצו? הילדים כבר גדולים.
"כשתומר, הבכור, היה בן 5, הוא עבר יחד עם אחותו הקטנה, רוני, לחדר אחר. הוא מאוד רצה שיהיה לו חדר משלו. זה נמשך שנה וחצי ואז הם חזרו לישון איתנו ואז שוב עברו לחדר נפרד. השלישית ישנה איתי כמה חודשים, ואז סמוך לשעת השינה התחילה ללכת לחדר של תומר ורוני. האחרונה הגיעה בהפרש של תשע שנים - המתנה שלי לגיל 40. היא ישנה איתנו ממש עד לאחרונה והיא כבר בת 11".
את לא חושבת ששינה באותה מיטה עם ילדה בת 10 עלולה לפגוע בעצמאות שלה?
"בשנים האחרונות הלילות במדינה הזו היה קשוחים. הייתה קורונה ואז מלחמה ואז עוד פעם מלחמה. כל פעם קורה כאן משהו אחר. במקביל, לא ממש היה מקום בבית כי הוא נבנה לשלושה ילדים. הפתרון שלנו היה פשוט לשים לה מיטה בחדר השינה שלנו. החלום שלה היה לעבור לחדר של אח שלה כשהוא יתחתן ויצא מהבית. וביום שזה קרה היא עברה. אני מאמינה שלינה משותפת מובילה בדיוק להיפך: זו הדרך להעניק להם עצמאות, אהבה וביטחון. החיבור ביני וביניהם הוא משהו שאי אפשר להסביר במילים".
מה אנשים חושבים על זה?
"יש כל מיני תגובות, חלקן טובות וחלקן לא, אבל אני פחות מדברת על מה שקורה בתוך הבית. זה האני-מאמין שלי ואני לא צריכה לקבל אישורים מאף אחד".
