קשה לי מאוד לכתוב את הטור הזה. האמת היא שברגע שקיבלתי את הפנייה - לכתוב טור שיהיה "מגדלור" - הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. איך אני יכול להיות מגדלור? איך אוכל להאיר את הדרך לאחרים כשאני בעצמי, כל כך הרבה פעמים, נמצא עמוק בתוך האפלה? הגולה עומדת לי בגרון, וההתמודדות שאני מנהל בתוכי, שנמשכת כבר יותר משנתיים, קיבלה שוב גוון מוחשי מדי.
ההתמודדות שלי עם פוסט-טראומה ודיכאון היא מסע אינסופי של למידה. לפעמים ישנה מחשבה שהדרך היא כ"עקומה חדה כלפי מעלה", כאילו מגיע רגע שבו "מבריאים", וממשיכים הלאה. אבל בפועל זו לא עקומה - אלה מעגלים וגלים. זה מצב שמצטרף אליי לחיים, וכדי להמשיך, אני נדרש ללמוד לחיות איתו באופן מסוים. השיפור והעלייה אינם בהיעלמות של הדיכאון או הטראומה, אלא בהבנה איך לחיות איתם. וגם כשאני יודע ומבין לעומק - עדיין קשה מאוד לחיות את זה.
1 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: נעמי שטרית אזולאי ז"ל, קובי פרייאנטה ז"ל ורם חיון ב- 7 באוקטובר, רגע לפני שנתקלו במחבלים
הפסקתי לעמוד עם סטופר ולשאול מתי זה ייגמר. ההבנה הזו נותנת תוקף לכך שהקושי יכול להגיע גם בתקופות שמחות או רגועות יותר.
אם יש דבר אחד שקשה לי יותר מהכול, זו השקיפות. כמה אנרגיה נשפכת מדי יום על לשדר "עסקים כרגיל"? הקושי הוא כפול: מול הסערה הפנימית, ומול הצורך העמוק לא להיתפס כנזקק או מבקש עזרה. ישנו חשש שהאינפלציה הנוראית באירועי טראומה ואסון יצרה פיחות בסבל האישי.
"באנו חושך לחבק" - טורים נוספים
"גיליתי בעצמי חוזקות שלא ידעתי שקיימות" / עופרי ביבס לוי
"כשיש משמעות לקיום, אפשר להמשיך לחיות" / איריס חיים
"מצאתי את עצמי מול הפחד הכי גדול שאימא יכולה לחוות" / קרן שם
"גם אם כרגע קשה מנשוא - זה לא אומר שככה זה יהיה תמיד" / כרמית פלטי קציר
"המוות של רועי לא היה לשווא. הוא מציל אנשים דרך הסיפור שלו" / תום וסרשטיין
התחושה הזו מלווה באשמה עצמית תהומית: כשאתה יודע שיש חטופים שחזרו מהשבי, משפחות שאיבדו את יקיריהן, איך אני מעז לסבול? האשמה הזו היא מנגנון הרסני שמטרתו לשכנע אותי שאני לא זכאי להכרה בכאב שלי, ושמי שלא חווה בדיוק את סוג האפלה הזו, לא יוכל לעולם להבין באמת את הבדידות.
אך גם בתוך המלחמה התמידית יש תובנות. כמו ההבנה שאובדנות היא לא בהכרח מחשבה אקטיבית לפגוע בעצמך, אלא קשת רחבה של רגשות שפוגעת בהתנהלות ובסובבים אותך. עצם ההכרה ברוחב הספקטרום הזה היא סוג של שחרור.
ועכשיו אני חוזר לשאלה: איך אני מגדלור? אולי המגדלור אינו זה שלעולם אינו כבה, אלא זה שחווה את הלילה עמוק בפנים - וממשיך להאיר. אם אתה קורא את הטור הזה, ואתה במקום דומה, דע זאת: אתה לא לבד. אסור לך להתמודד עם זה לבד. להושיט יד זה לא סימן לחולשה, אלא הגבורה הגדולה ביותר.
ומילה אחרונה לאנשים שסביבנו, למשפחות ולחברים. אתם, הקרובים לנו, אתם מה שמחזיק אותנו. האור שלכם הוא המגדלור שלנו. אבל חלק מהקושי הגדול שלנו הוא הפחד עליכם. הפחד שמא תאבדו את התקווה, שתתייאשו מהמסע, הפחד הזה הופך לעול נוסף שאנחנו נושאים. אנחנו מבינים היטב את הקושי ואת הדאגה שאתם נושאים, ולכן אני מתחנן: בבקשה, בבקשה בבקשה אל תתייאשו מאיתנו. כדי שנוכל להמשיך להישען עליכם, אתם חייבים לשמור על הכוח שלכם. תיאחזו גם אתם בכל מה שצריך, דברו וחפשו תמיכה. רק אם תשמרו על עצמכם, תוכלו להמשיך להיות האור שלנו.
המסע ארוך, גלי, ונלמד כל הזמן. אבל אנחנו יחד, ולמען זה שווה להמשיך להילחם.
- "באנו חושך לחבק" הוא פרויקט שנתי של תנועת מש"ה - מילים שעושות הבדל, שתכליתו העלאת המודעות למניעת אובדנות באמצעות הקהילה
- אם אתם או אנשים בסביבתכם מתמודדים עם אובדנות, אנא פנו למש״ה בוואטסאפ 050-999-0940 או בהודעה פרטית – אובדנות לא מחזיקים לבד
