שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרק 17: הלילה בו הבראתי - ב'

    "וכך, כמה שעות אחרי שהבראתי, אחרי ביקור בחצי חינם וצ'פחה מפתיעה על העורף, אחרי הפסטירונן ומיליון הטלפונים, אחרי הניסיון הכושל לשחק-אותה-רונלדו, מצאתי את עצמי תקוע אל מול שקיעה, מהלך יחף על החוף, חושב איך ייראו החיים עכשיו, כאיש בריא. האם מישהו בכלל יקשיב לי כאדם בריא? וגם קיבלתי שלוש החלטות, ומייד ניגשתי לבצע את השלישית". רונן פורת מספר על הלילה המפתיע שבו הבריא. חלק שני עם סוף ידוע מראש, ובכל זאת, לא צפוי

    אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

     

    לפני שלוש שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 34 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם מחלת לו גריג , ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג .

     

    בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

     

    *   *   *   *   *

     

    נקטע לכם הפרק הקודם בדרך לחצי חינם.

     

    נכון, לנסוע לחצי חינם זה לא בדיוק הדבר שהכי הייתם מצפים מחולה ALS לעשות שש שעות אחרי שהחלים. אבל, היי, איך פורסט מצטט את אמא-גאמפ? "החיים הם כמו קופסה של שוקולדים. לעולם אינך יכול לדעת מה תקבל". אני, למשל, תמיד מתפתה לשוקולדים העגולים, הנוצצים מבחוץ, שרק אחרי שנותנים בהם ביס עסיסי, מגלים את הרום המגעיל שבפנוכו. אה, ואם כבר סיפורים כאלה: פעם אחת (סיפור אמיתי), יצא לי לקבל במסעדה סינית עוגיית מזל... ריקה. אז, עוד לא בדיוק הבנתי מה המשמעות של זה. היום אתם יכולים להיות בטוחים שכבר כן, אבל אולי, אולי היום המזל הזה עומד להשתנות?

     

    הגענו לחניה של החצי-חינם.

     

    כרגיל, שני בריאים-חולירות חנו בחניית הנכים. החניתי במקום הפנוי לידם, דאז ואני יצאנו מהאוטו, וכשעברנו ליד המכוניות, יד שמאל שלי, עם צרור המפתחות של אמא, נשלחה אינסטינקטיבית, כאילו מאליה, וחרשה בהן שריטה נאה וניכרת בגובה המותניים, עמוקה, ככה, מכל הלב.

     

    לקודש הקודשים חדרנו אוחזים יד ביד, דופקים חיוכים על ימין ועל שמאל, כאילו כולם - כל הקופאיות, הלקוחות, השומרים בחוץ ואפילו הבעלים המקטרים שדחפו עגלות גדולות מאחורי נשים אסרטיביות - חיכו רק לנו.

     

    מראש ויתרתי לדאז בענייני הכשרות: בינינו, קטן עלי. אם כחול'ס (זה משהו כמו כינוי חיבה למחלה, אם אפשר בכלל לחבב אותה)  ויתרתי על כל סוגי המאכלים כולם, אז לשמור כשרות זה שטויות בשבילי. וזה אולי המקום לציין שיש אלוהים, כי הפניתי שאלה לרב, ומתברר שגבינת פילדלפיה זה כשר.

     

    על הבורקסים ירדתי ראשונים. חיסלתי סדרה לא קטנה, וגם בגט אחד, שתיים קובה ואחד קבנוס, בסדר הזה, מטעמי כשרות. אחרי שווידאתי שסופגניות נחשבות פרווה - דחפתי מייד גם זוג.

     

    מסתער בעוז

     

    שעה התעכבתי מול מדף הרטבים שכל כך אהבתי, בעיקר מתעדכן בחדשים שכבשו שם כל שטח תצוגה מאז הפעם האחרונה שהגעתי לכאן. הזזתי הצדה בקבוק נמוך של אלף האיים, ומהעבר השני של המדף נתקע בי זוג עיניים משתאה, שהמשיך לרדוף אותי עד סוף הסויה האדום-מתוק. הנחתי בעגלה את הצנצנת ולחשתי לדאז שלא תסתכל, אבל יש שם זוג עיניים שעוקב אחרי. כשגמרתי ללחוש, עמדו מאחורי העיניים העוקבות, מחוברות מתחת למצח של איש גדול עם מראה כללי ג'ובניק אבל אטיטיוד של חי"רניק.

     

    בלי להתבלבל החי"רניק מתקרב, מתעלם לגמרי מדאז, שם לי צ'פחה בעורף (קטנה אבל כואבת), ומנמק בנהמה: ''זה על כל הפעמים שהתעלמת ממני בפורום".

     

    - "...???", לא הצלחתי אפילו לשאול.

     

    אבל העצבן לא הפסיק בשביל זוטות: "ואיך זה שאתה פתאום בריא, והולך, וטועם אלף האיים מהבקבוק ואחר כך מחזיר למקום, כאילו לאף אחד אין עיניים ולהנהלה אין מצלמות? אה, יא נקניק? בחיי, תמיד אמרתי שאתה השרוף מספר 2".

     

    - ''אולי כבוד המצ'פח יציג את עצמו?" התאוששתי, עדיין משפשף את העורף, משתדל לשמור סוג מסוים של אלגנטיות.

     

    ''אני עוז. עוז מהפורום", הזדהה החי"רניק, ופנה אחורה, כאילו מחפש בעיניו עוד מישהו שיוכל לספר איך הנקניק מהאינטרנט עבד על כולם. אחר כך החזיר אלי את העיניים החקרניות.

     

    סיפרתי לו הכל, איך קמתי בלילה, איך יצאתי עם סויה, איך נהגתי. הכל.

     

    התחבקנו כמו חברים ותיקים, בהתרגשות. הצגתי בפני עוז את דאז.

     

    ''את יותר יפה מהצללית", החמיא לה.

     

    אחרי כמה דקות נפרדנו. עוז הבטיח להמשיך לכתוב בפורום. דאז ואני המשכנו לקופות, שם נפלנו על לובה אחת, שחטפה עלי קריזה בגלל ששקית הבורקסים התרוקנה עוד לפני שהגיעה למשקל האלקטרוני. בחניית הנכים החליפו שני חצופים-בריאים את שני הבריאים-השרוטים מקודם, אז כיבדתי גם אותם בטעימה מהשפיץ של צרור המפתחות שלי. זהו, אמרתי לעצמי, הדברים מתחילים להיראות ולהרגיש כמו פעם.

     

    פסטירונן לחנוכה

     

    אבל איפה פעם ואיפה המציאות: השמועה עברה בינתיים מפה לאוזן, לא מעט בזכות זוג הכנפיים שהצמיחו אותה - אמא שלי ואורי. כשחזרנו מהחצי חינם חיכו לי בבית עשרות אנשים: חברים, מכרים, בני משפחה, שכנים, אפילו כמה שמעולם לא היכרתי מחוץ לאינטרנט. זה הזכיר יותר את קבלת הפנים לחטופים המשוחררים מקולומביה.

     

    מזה חששתי, מחגיגות הפסטירונן 2. אז נכון, חנוכה עכשיו ואפשר לדפוק קופה, ואנשים רגילים לעמוד בתור ולבוא ולהציץ באיזה ספקטקל. אבל רבאק, תנו לי לעכל, לעשות דברים בקצב שלי.

     

    לאורי זה כמובן לא הזיז. הוא, תנו לו סיבה והוא כבר ידאג למסיבה. ''אחי", הסביר לי נרגש, "אני מזמין אולם, אולם גדול, חייבים לחגוג". על המקום השבתתי לו את השמחה, כמו תמיד, וחייכתי אל כל מצ'פחיי, שברגעים מסוימים, אם היה נכנס הביתה שליח מיוחד מהמועצה להגנת הנכה (יש דבר כזה? אם לא, הגיע הזמן שיהיה) הוא היה מייד משתכנע שהקהל הזה מכה אותי. בקיצור, במקום המסיבות של אורי, סגרנו על חגיגת בשרים בגני יהושע.

     

    רונלדו לא בכושר

     

    צהריים.

     

    אמא הצטרדה בצרפתית מרוב קשקשת, ופנתה לנוח בחדרה, יכול להיות שכעת היא מבינה קצת ממה שאני הרגשתי כאילם בשנה האחרונה. מהר מאוד התנערתי מהמחשבה הזו, טפו-טפו.

     

    דאז ואני יצאנו עם סויה לטיול בשכונה. במגרש הספורט של בית הספר השכונתי שיחקה כדורגל חבורה רועשת של ילדים. לא התאפקתי:

     

    "אפשר להצטרף?", ביקשתי. הם נראו לי מקסימום בכיתה ח', אבל לא היה לי איכפת.

     

    ''מה זקן כמוך מחפש לשחק עם ילדים?" הם תהו בנימוס והמליצו "לך שחק כדורגל עם אנשים בגילך". מתברר שזה נכון, פעם הילדים היו הרבה פחות חצופים.

     

    לקחתי מהם את הכדור (לא בכוח, באסרטיביות), להראות להם כמה אני רונלדו, אבל איכשהו, במקום רונלדו יצא לי קוביקה. לא הצלחתי להקפיץ יותר מפעמיים ותוך רגע הייתי לבדיחה מהלכת. ירדתי מהמגרש נבוך עד דמעות, מלווה בגיחוכים קולניים של חבורת בני ארבע-עשרה, ודאז מנסה לנחם אותי ברוך: ''עזוב, אף פעם לא היית כזה שחקן''. באמת תודה.

     

    חזרנו הביתה.

     

    זרם המברכים הפך דליל, עד שנפסק. עם כל אורח שעזב, פינה שיכרון החושים את מקומו, וגירד עוד טיפה של מציאות.

     

    בחוף, מול השקיעה

     

    לפני הערב ביקשתי להיות קצת לבד, עם עצמי. פרטיות היא לא מילה גסה, ודאי לא למישהו שחודשים ארוכים היה זקוק להשגחה צמודה. נכנסתי לאוטו ונסעתי למקום היחיד שעלה לי לראש: חוף הים.

     

    רציתי לחשוב לבד לאן אני הולך מפה. איך, לעזאזל, אני נוחת מחדש במסלול הזה, שאתם קוראים לו חיים. ממילא זה יהיה קשה, אבל נראה לי שזה יהיה לי קשה יותר, בעיקר בגלל התובנות שלי מימי המחלה, שכן התחייבתי לעצמי על מיליון ואחד דברים.

     

    חלצתי נעליים ועשיתי דרכי יחף אל החוף. התיישבתי על החול, מביט אל המים. השמש עוד לא שקעה, אבל לאט-לאט התחילה לצבוע את האופק בגוונים של כתמתם, ואחר כך כתום, וטיפה אדום. איך הורדנו את מחזה השקיעה ככה לזנות? איך תופעה כל כך יפה הפכה בעינינו שם נרדף להמוניות, לזולות? יכול להיות שהאלוהים שהחליט לפנק אותנו מדי ערב בשקיעה לא שמע את המושג חשיפת יתר? האם זה מה שקרה לצינוביץ' עם מורן אייזנשטיין? האם אפשר להתרגל ליופי? ככה, ישבתי על החוף ושאלתי את עצמי שאלות קארי בראדשו.

     

    עד אתמול, אם הייתם מעירים אותי באמצע הלילה, ודוחפים לי צג של מחשב אל מול העיניים, הייתי מקליד לכם בעיניים עצומות (האמת? גם בידיים קשורות) את מכלול התוכניות שלי ליום שאחרי.

     

    אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. בביטחון של אחד שכבר לקח מספר אצל מלאך המוות, אני רוצה לומר לכם - החיים הרבה יותר מפחידים מהמוות. די לי לשקוע מעט במחשבות על חיפוש עבודה כדי לעשות פרסה ולרוץ עם ידיים מושטות חזרה אל מלאך המוות. שלא לחשוב בכלל על היום הראשון שבו אפרד מהבן שלי בשער גן הילדים. תודו, מפחיד.

     

    אבל הלו, הולד איט. בעיות? למצוא עבודה? לך, לסלבריטי החולה מהאינטרנט?

     

    כן, לי.

     

    אז איך זה להיות איש בריא? האם, בכלל, מישהו יקשיב לי עכשיו? איך ייראו החיים שלי כאיש בריא? נראה לי שרק לזמן יהיו תשובות על כך: אני יודע שיבחנו אותי בשבע עיניים, שיבדקו אם אני מקיים את ההצהרות שלי, אחת לאחת, כפי שביטאתי אותן ביומן שלי. אולי אקבל הצעות לראיונות, ואולי אפילו יציעו לי עבודות שלא אוכל לסרב להן. אבל אני יודע גם שכאדם בריא, הכפפות יוסרו. כעת אצטרך להיאבק על העקרונות שלי.

     

    אז מה עושים? אני צריך תוכנית חומש, כי כשענן האבק יתפזר, אשאר חשוף, כמו צב נטול שיריון.

     

    רק עכשיו, כשבין המוגבלות המוחלטת לבין החזרה לתפקוד מלא, למצב בריא, מפרידות רק כמה שעות בודדות - רק עכשיו הבנתי עד כמה מסכן היתי בימי המחל'ס. מזל שזה מאחורי, הרהרתי לי, כי אין לי מושג איך הייתי יכול להמשיך לחיות עם המחלה הארורה הזו. החופש לעשות מה שרק בא לך שווה המון, מיליארדים, בדולרים. בעצם, לחופש, לתפקוד, אין שום מחיר.

     

    מובן שעדיין מוקדם לקבל החלטות, ניסיתי להרגיע את עצמי. מעניין כמה זמן יקח לי לחזור לסורי, לדחות שוב דברים, לא לקום ולבצע, לא לפרגן לעצמי את היום? מתי שוב אתחיל לקבל דברים כמובנים מאליהם? מתי אפסיק שוב להתרגש מהשקיעה? מתי כבר לא אודה לריבונו על כל נשימה שנשמתי לבד, בלי עזרה? והכי חשוב: מתי, לכל הרוחות, בית''ר ירושלים יקחו שוב אליפות?

     

    שלוש החלטות

     

    את רצף התהיות שלי עם עצמי על מהות החיים הפריע חצוף בן 16 מוצף טסטוסטרון על טרקטורון, שניסר את השלווה ואיים לדרוס אותי.

     

    בשלב הזה די הבנתי שעל כל השאלות האלה, ועוד לא-מעט אחרות, אין לי סיכוי לקבל תשובות בקרוב. מצד שני, בזמן שעבר מאז יצאתי מהבית ועד שהטרקטורון הבהיל אותי, קיבלתי כבר שלוש החלטות.

     

    הראשונה, איך לא, היתה לצאת למסע במזרח. מסלול מקיף כזה, שיעבור בלאוס ובקמבודיה ובוויאטנם, ולא יפסח על איזה אי תאילנדי. על הודו אני מוותר. תודה, סבלתי מספיק (וגם ככה לא אשרוד שם יותר משעה).

     

    ההחלטה השנייה היתה לא להחליט. החלטה חביבה מאוד, שהמחלה רק חיזקה אצלי. החיים, כך למדתי, מפתיעים הרבה יותר מכדורגל, ותאמינו או לא, לא תמיד הם מסתיימים בדקה ה-90. אני, למשל, קיבלתי מהשופט כרטיס צהוב כבר במחצית הראשונה - מה שמחייב אותי כאדם שחזר להיות בריא להיזהר שבעתיים במחצית השנייה. נשבע לכם, אם זו המחצית השנייה, אני אכבוש צמד.

     

    בקיצור, אני כבר יודע שמרוב תכנונים אנחנו נשארים בדרך כלל רק עם עוד תכנונים. בשיר BEAUTIFUL BOY אמר כבר ג'ון לנון שהחיים הם מה שקורה לנו כשאנו עסוקים בלעשות תוכניות אחרות. צדק לנון, בחיי.

     

    על ההחלטה השלישית אספר בהמשך.

     

    להיפרד מבובי

     

    טיילתי לי קצת על קו המים, יחף, עדיין מתרגש למגע כפות הרגליים בחול. כשנעשה חשוך וקריר החלטתי לחזור.

     

    עכשיו הבית היה כבר רגוע יחסית. זאת אומרת, לא ממש, כי עדיין היו הרבה טלפונים, אז בשלב מאוד מוקדם קמתי וניתקתי את כולם. דאז קיבלה אותי בחיבוק ספייריבס - אחרי החיבוק הזה אין לי צלעות ספייר.

     

    השעה הבאה היתה מורכבת מכל מיני דברים שכבר חשבתי שלעולם לא אעשה שוב: דחפתי עיתון מתחת לבית השחי ונכנסתי להתפנק קצת בשירותים, חושב על כך שנו מטר וואט, אם משהו ישאר איתי מימי המחלה זה דווקא הבידה. אחר כך התקלחתי (לבד, בעמידה, וחפפתי! איזה כיף) וכמה הופתעתי אחר כך, כשהתלבשתי וגיליתי שהג'ינס האהוב עלי כבר לא נופל ממני.

     

    נעליים במידה מתאימה לא מצאתי, כי את רוב הנעליים הטובות שלי נתתי לבובי. הרי נעליים לנכים זה כמו כפפות לקטוע יד - לא בדיוק שידוך הולם. אה, ואפרופו בובי - הוא נורא שמח בשמחתי, אבל עם כל הצער, אצטרך לפטר אותו. כעת הוא אובר-קווליפייד בשבילי. הצטערתי על כך, אבל מייד ניחמתי את עצמי שעם ההמלצות שאדחוף בידו, הוא יוכל להיכנס דרך השער הראשי לארמון המלכה הבריטית.

     

    בקשה מההורים של דאז

     

    רענן, מגולח, מריח מאפטר שייב טוב, ולבוש בבגדים היפים מפעם, החלטתי לא לבזבז שנייה, וניגשתי לביצוע החלטה מספר שלוש.

     

    ''בואי נשמתי", הושטתי יד לדאז, "נוסעים להורים שלך''.

     

    כמה דקות אחר כך קיבלו אותנו ההורים של דאז בחיבוקים אדירים. אחרי שהתאוששו רגע, התחילו להזרים אלינו מאכלים, וקצת אוכל, וקינוחים, ועוד משהו לאכול, וכמה דברים טובים על יד זה, ועוד אוכל. מרוב התלהבות, הטונים של המשפחה הקולנית הזו כבשו גבהים חדשים. גייסתי את כל התושיה שלי, והיסיתי אותם. אני רוצה להגיד משהו, אמרתי.

     

    דאז עוד לא בדיוק קלטה. נטלתי את היד שלה בידי, וכמו בסרטים, הבטתי בעיניה, ואמרתי לנוכחים בקול קצת מתרגש: "חשוב לי לעשות את זה כך וכאן, כי אתם יקרים לי. אז אני רוצה לדעת - האם תרשו לי להינשא שוב לבתכם?".

     

    אחרי שנייה של שקט, האות ניתן ועוד אוכל התחיל להשתנע אל הסלון. "חייבים כוסית", ניגש אבא של דאז למזנון, ושלף משם בקבוק שיבס.

     

    ''אבל הפעם", ראיתי שהולך לי אז החלטתי לנסות את מזלי "לא חייבים את אייל גולן''.

     

    ''אין בעיה", ענה אבא שלה בלי ויכוח, "בסיבוב הזה רונן, נעשה כל מה שתרצה''.

     

    רק אז, בפעם הראשונה, התחלתי להבין פתאום שמשהו לא כל כך מסתדר לי בכל הסיפור הזה.

     

     

    *   *   *   *   *

     

    "אדון ספילברג יקר

     

    "אני כותב לך, כי כבר שבוע שאנשים במשפחה, מסביבי, באינטרנט, ברחוב, בטלפונים בשעת לילה מאוחרת, שואלים זה את זה אם זה נכון. אם באמת הבראתי. אם זה ייתכן שלילה אחד קמתי ואני בריא.

     

    "אני אומר לך, זה מדהים מה שקורה כאן. באמת. מדברים עלי בבתי ספר, באוניברסיטאות, במקומות עבודה, בדיון בכנסת, ברדיו, בפורומים. אפילו סאטירה מרושעת עשו עלי. זה עניין למחקר סוציולוגי ממש, איך איש אחד, נכה, אילם, מדליק נר אחד קטן - וכולם, כל הקהילה, ברבבותיה, מתקבצת מסביבו.

     

    "אז חשבתי שמכיוון שאנשים אוהבים הפי-אנד, ויש כל כך הרבה אנשים שכבר שבוע עוצרים את נשימתם ומחכים לקרוא כאן שזה באמת נכון, שבאמת קמתי מהכורסה שאליה הייתי מחובר שלוש שנים והבראתי לחלוטין, ומכיוון שבעניין הזה אין לי שום דבר להציע לאנשים הטובים האלה (ותאמין לי ששברתי את הראש יותר משבוע על זה) - אז אולי אתה יכול לעזור? כי סוף טוב לסיפור הזה יכול רק גאון קולנועי כמוך לעשות.

     

    "אז למה לא תבוא פה, תעשה ממני סרט?

     

    "הנה, קח את היומן שלי, קרא את התסריט. לא רע, אה? קח לך את ג'וני דפ (הייתי מפרגן לעצמי גם את טום קרוז, אבל לא רוצה שתחשוב שאני נסחף) שיגלם אותי. תעשה מבחן בד לדאז, שתגלם את עצמה - היא שחקנית מעולה. וגם מאוד יפה. קח את הזמן שלך, תעשה ממני סרט, אבל דחילק סטיבן, תעשה לו סוף טוב, כי בקולנוע, בניגוד לחיים, אפשר לעשות הכל. באמת, זה יהיה שוס.

     

    "ובעניין הכסף - עזוב, נסתדר. רק תזכור שאדרוש ממך להקדיש עשרה אחוזים מהרווחים למציאת תרופה ל-ALS. ואם כבר אתה שוקל את כל זה ברצינות, אז ברשותך, בקשה אחרונה: כשנגיע לאוסקר (ונגיע, בטוח), תוכל לסדר לי את הכיסא ליד אנג'לינה?

     

    "שלך בתקווה לסוף טוב,

     

    רונן פורת

    חול'ס מישראל "

     

     

    *   *   *   *   *

     

     

    היומן שלי, למי שעוד לא נחשף, השתמט, התחמק או שסופת ברקים שרפה לו את החיבור לאינטרנט:

     

     

    זה עמוד הבית שלי , כלומר היומן המלא, התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (אפשר להוריד וגם לקרוא את המילים), וכל הפרקים.

     

    זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

     

     

    והפורום שלי מדברים עם רונן שהוא כמו סלון - באים אליו, הולכים ממנו, נשארים, משאירים סימנים, מעודדים, פותחים את הלב. ויש שם ויכוחים, ימי הולדת, סיכומי שבוע, ושיחות לילה מאוחרות. ויש בעיקר אנשים. הרבה אנשים טובים.


    פורסם לראשונה 30/12/2003 00:16
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    השמועה עברה בינתיים מפה לאוזן, לא מעט בזכות הכנפיים שהצמיחו אותה - אמא שלי ואורי
    טיילתי לי קצת על קו המים, יחף, עדיין מתרגש למגע כפות הרגליים בחול
    צילום: אורי ניב
    ביקשתי להיות קצת לבד. נסעתי למקום היחיד שעלה לי לראש: חוף הים. חלצתי נעליים ועשיתי דרכי יחף
    צילום: אורי ניב
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים