הלם ורנסי
"כשמטיילים בהימליה כותבים בעיקר על ההרים וכשמבקרים בורנסי כותבים על חרא, כי זה מה שיש כאן בכל מקום". נמרוד הלוי, רחוק מלהיות פריק של נקיון, קרוב לאובדן שפיות נוכח כמויות הזבל והצואה בהן הוא מוקף
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. הרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה
----------------------------------------------------------------------------
כל הזמן כולם אמרו לנו "חכו שתגיעו לורנסי", "חכו שתעמדו על גדת הגנגס". עכשיו אני מבין למה, ועכשיו אני מבין כמה הם צדקו. המקום הזה הוא השיא של הודו בהמון מובנים: שיא הלכלוך, העוני והגועל נפש, שיא הנודניקים, הרוכלים והקבצנים, וגם שיא האמונה, הדת והפולחן שכל כך חזקים כאן. אני לא יכול לקבוע בוודאות, אבל נראה לי שחוויה יותר מזעזעת ממה שורנסי יכולה להיות,
לא קיימת בשאר הודו ובטח שלא בשום מקום אחר בעולם, אני מקווה. ובעצם איך יכול להיות יותר מזוהם ומסריח מכאן?קוראים נכבדים, הפרק הנוכחי עומד להיות מגעיל לקריאה ולא מיועד לבעלי קיבה רגישה. ככה זה, כשמטיילים בהימליה כותבים המון על ההרים וכשמבקרים בורנסי כותבים על חרא, כי זה מה שיש כאן בכל מקום. וזה לא שאני פריק של ניקיון.
כמויות אדירות של צואה מכל הסוגים פרושות כאן בגאווה ובערימות על כל כביש, דרך וסמטה, והן ניגרות ונשפכות לתוך נהר הביוב שעובר כאן ומוכר יותר בשם "גנגס". רמת החריפות של הריחות על הגאטות (המדרגות היורדות אל הנהר) יכולה לגרום לכוויה בסינוסים של תיירים מהמערב.
שיאי גנגס
אני מטייל על גדת הנהר הקדוש ורואה איך ערימות של אשפה וביוב נשפכות אליו. מיליוני קוליפורמים משייטים בכל מ"ק מים שזורם בנהר. אני מזכיר לעצמי שאם אגע נגיעה קלה במים האלה העור שלי עלול להתקלף ואני אמות מוות בייסורים קשים. רק מלנשום כאן אני מרגיש חולה.
אני לא אתפלא אם באמת אחלה - אני רק מקווה שאצליח להחלים. גם אם אברח מכאן מחרתיים אני לא אתפלא. וגם אם אשרוד כאן תקופה ועדיין לא אבין מה אנשים מוצאים בעיר הזאת - אני לא אתפלא בכלל.
ורנסי על דייריה, רחוקה כל כך ממה שאני מכיר וממה שנחשב בעיני כתקין, וזה מכה בי בעוצמה. התרבות שממנה אני בא והתפיסה שלי כל כך שונות עד שאין בכלל בסיס להשוואה. אני סולד ממשהו שאנשי ורנסי לא שמים אליו כלל לב. מה שבעיני הוא מפגע תברואתי מסוכן ומפיץ מחלות מקשט פה את הרחובות בשכבה עבה ומתחדשת.
צואת הבקר נאגרת מהרחובות, נפרשת לייבוש ומשמשת כחומר בערה זול ומצוין. ואם אתם מסוגלים לעמוד בתיאור המלא, אז למעשה- קירות שלמים בעיר מרוצפים במין "קובבות" של צואת בקר עם טביעות כף יד עליהן. לאחר שהקובבות האלה מתייבשות הן נאספות, ואחרות טריות תופסות את מקומן. חומר הגלם לתעשיית הקובבות מצוי כאן בשפע ואף פעם לא נגמר.
פרות קדושות ומסריחות
אני מזכיר לעצמי שהכל עניין של תפיסה ומנסה להתרגל למראות ולריחות, אך ללא הועיל. פניי עדיין מתעוותים מגועל בכל פעם שאני רואה פרה נוברת בערימת אשפה תוססת או כשאני עובר ליד איש שעושה את כל צרכיו בצד המדרכה שבה אני הולך.
הכלבים כאן מוכים, רזים וחולים. על גבם תמיד קרחת מגורדת ושרוטה. אומללים. הפרעושים ממררים את חייהם. קופים משוטטים חופשי על גגות הבתים ומהווים מטרד אמיתי כשהם מתנחלים בחצר מלון או מסעדה. הם גם לא
ממש מפחדים או מתרשמים מבני אדם שמנסים להבריחם.
בקר מכל הסוגים וצאן מתהלך ברחובות וחולדות מתרוצצות בביבים וסנאים מפוספסי זנב מקפצים על גדרות הבתים ועורבים ועופות אוהבי בשר
גועל וגאולה
אנשים זקנים וחולים באים לעיר ורנסי כדי למות. לפי האמונה, גופה שנטבלת במי הגנגס נגאלת ממחזור החיים או משהו כזה. כולם רוצים למות בורנסי, להישרף על הנהר ולהתפזר כאפר במימיו. המוות והחולי מתערבבים להם בתוך החיים השוקקים והצפופים של העיר הזאת לתערובת אחידה שבה החיים איכשהו מתקרבים למוות והמוות איכשהו מתקרב לחיים.
בגאטות השריפה אין דמעות. יש סקרנות ויש טבעיות רבה. מדורות נדלקות בזו אחר זו ובוערות בסמוך, קרובי משפחה מטפלים באש, משליכים לעברה אורז ומנחות, אבל אין בכי, אין עצב, אין פחד. כאילו המוות הוא רק נסיעה ארוכה ברכבת ולא פרידה נצחית.
אני עומד בתוך עננת עשן בריח ברביקיו ומסתכל על איש שדוחף עם מקל גולגולת של אדם לתוך האש. כלב משוטט בסמוך למדורה ומחפש שיירי מזון, ילדים מעיפים עפיפונים גבוה לשמים וצוחקים, אישה מוכרת ירקות ומישהו אחר מוכר גלויות. קצת יותר רחוק, על גדת הנהר זקן מתגלח ולידו שני אנשים מתקנים מנוע של סירת עץ ישנה. הכל ביחד בתוך תמונה אחת ואני מודה ומתוודה שאני פשוט לא מצליח להבין את זה .
הצד היפה של ורנסי
בתוך כל זה יש לנו מלון קטן, נחמד, נקי ושקט עם גג נהדר ועליו מסעדה. במסעדה אנחנו יושבים ומתחממים במעט קרני השמש שמצליחות לחדור את הערפל והערפיח, אוכלים אוכל מצוין ושותים בירה. מסביב החיים בורנסי
גם למטה לא חסרים סיפורים. ליד המלון יש מחלבה קטנה וקערות גדולות של חלב צחור ותוצריו מונחות בפתח בשורה, במרחק לא רב משם נערמת האשפה לגובה מטר. וכאן על הגג, אף אחד לא ניגש אליי ומנסה למכור לי משהו, או צועק לעברי "האלו, האלו", או סתם נועץ בי עיניים.
מכאן אני יכול להסתכל בשקט ובעניין בחיים שסביבי ולפצות מעט את סקרנותי. מכאן הכל נראה יותר שקט, הגג של המלון הנחמד הוא האי הבודד שלנו בורנסי, מגדל השן שלנו, ממלכה בטוחה ונעימה. מכאן נדמה לי שאני רואה את ורנסי האמיתית, הארעית, כמו שהיא ומכאן אני אפילו מצליח לרגע לחבב את העיר הזו ולהרגיש בה נעים, מכאן אני ממש יכול לאהוב את העיר המטורפת הזאת.
