שלושה חודשים של שכרון חושים
"בכל פעם שאני יורד מהרכבת אני בעולם אחר, לפעמים גם השפה אחרת, האנשים נראים אחרת, והאקלים אחר". נמרוד הלוי סוגר שלושה במזרח הרחוק ועדיין לא מצליח להבין מה זה קרה לו ואם טוב לו או רע לו
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. הרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה
-----------------------------------------------------------------------------
ממש בטיל זה עבר, שלושה חודשים. רק התמקמתי, רק התרגלתי וכבר רבע מהטיול שלנו מאחורינו. ממש בקלות מסתגלים לזמן הפנוי ולהנאה המצויה בו. בכל פעם שאני יורד מהרכבת אני בעולם אחר, לפעמים גם השפה אחרת, האנשים נראים אחרת, האקלים אחר. פה יתושים ושם ג'וקים, כאן דווקא נקי אבל חריף ושמה מטונף אבל שקט ובמקום אחר יש רק תיירים ופנקייק במסעדה.
12 שעות ברכבת זו כבר נסיעה קצרה, עם הקבצנים למדתי להסתדר, על חלקים גדולים של התפריט הצלחתי להתגבר, את התיק הלחוץ אני אורז בעשר דקות ונהגי הריקשה כבר לא עושקים אותי בקלות. עדיין לפעמים קשה ורחוק, לפעמים מתגעגע וכועס, אבל יש בי עוד המון סקרנות ואורך רוח.
מצב רוח רע
ההודים האלה, שיהיו בריאים, איך הם מסתכלים, נועצים את העיניים
המבריקות שלהם מתחת לורידים, לתוך העצמות, מחייכים ומצחקקים כמו חבורת משועממים. בא לי לצעוק.
וכן, אני יודע שהיא יפהפייה גם אני לא יכול להוריד ממנה את העיניים, אבל היא חברה שלי ואפילו אני לא מסתכל עליה ככה באמצע הרחוב. דחילק, אתם אף פעם לא מתביישים? אפשר להבין למה אתם יוצאים מהכלים. בפרסומות שלכם הודיות חטובות מקפצות בביקיני וכאן ברחוב כל הבחורות מכוסות מכף רגל ועד ראש. פתאום באה זאת התיירת עם גופיה ובשרה החשוף מסנוור לכם את העיניים ומפלח את דעתכם המיוחמת למרות שכבר ראיתם תיירות רבות בעירכם הקטנה.
איני יודע איך אתם מתנהגים לנשים שלכם ועם כל הכבוד לכם ולארצכם המארחת אותנו, לגברת הזו תתנהגו כפי שמתנהגים אליה בתרבותה הרחוקה. בכבוד ובנימוס.
ושיהיו לי בריאים, מה כל כך קשה להבין? בנאדם, אני יודע שאני לא מדבר את שפתך, אבל כבר הבנת שרציתי אורז. אמרת בעצמך "רייס", אז למה הבאת לי צ'פאטי? לא חשוב, תשאיר את הצ'פאטי רק תביא לי גם רייס ותן לאכול אותם בלי שהצל שלך מסתיר את צלחתי.
ולמה החידונים האלה, אתם לא יכולים להגיד פשוט "יס" או "נואו"? ואיך בדיוק אני צריך לנחש ש"אין" אם אתם מהנהנים בחיוב? ולמה לנסות לנחש מה רציתי במקום שוב לשאול? אם לא הבנתם זה בסדר גם אני לא מבין אתכם לפעמים. הודים יקרים, אנחנו חייבים לעבוד על התקשורת שלנו אבל עכשיו אני רעב וכל מה שאני רוצה זה אטריות שאפשר ללעוס ולבלוע. גם ככה קשה לי עם האוכל שלכם העלאק "נוט ספייסי".
ולמה אתה, מיסטר פקיד בדואר, חושב שאתה יכול להתנהג כאילו תפסת את אלוהים בביצים ולתת ל- 200 איש לחכות לך לחוצים לסורג חלוד, בזמן שאתה מיישר בנחת את ערימת הבולים המאובקת שלך? ולמה אין שלט גדול בכניסה: "כאן לא שולחים חבילות"? ולמה אתם מחייכים אליי כל התור הארוך הזה ושואלים אותי "ויצ' קאנטרי?" ומתעניינים בי כל כך ורק שאני מגיע אל ראש התור אתם שולחים אותי לקצה השני של העיר? תגידו, אתם לא בני אדם? תכתבו בכניסה בקטן באנגלית: "לשלוח חבילה זה מאוד פשוט - רק לוקח יום שלם".
כלום לא מפריע להודים האלה. רגע, רק לי זה מפריע שהאדון הזה החליט להפעיל את הטרנזיסטור שלו בפול ווליום, באמצע הלילה, ברכבת? לכם לא מפריע ששילמתם אקסטרא על קרון ממוזג וחם כאן כמו בגיהנום? לא שמתם לב או שפשוט כל עוד אתם חיים אז הכל בסדר? סליחה, גם שאתם מתים זה בסדר, כי אתם תוך 5 דקות מתגלגלים וחוזרים לחיים. ואולי ככה צריך להיות, שהרכבת תעצור בתחנה לשלוש שעות. אולי אני הדפוק.
בחיי אני לא יודע מה אני עושה כאן. מה עשיתי לעצמי? ומה זה המקום הזה? למה אני לא בבית שלי, הנוח והנקי, עם בית הקפה הקרוב והמלצריות שלפני שהספקתי להדליק סיגריה הן כבר מחליפות לי את המאפרה. מרוב שאנטי קשה לי מאוד שלא להתפרץ על מישהו ככה שהתקרה תעוף ואני עוד רגוע. האירופאים? מתחרפנים כאן לגמרי.
מצב רוח טוב
אבל מה, יש להם חוש הומור נהדר. אם לי היו כאלה חיים לא הייתי צוחק מכלום והם - מלאים חדווה, מחייכים בכל פה, צוחקים בכל הזדמנות. וכמה בקלות הם צוחקים, כאילו צחוקם קל מהאויר. כולי התפעלות. איזו מנטליות, איזו חיוביות.
תראו את הבחורה הזאת, תראו את הסארי עטור הקישוטים שהיא לובשת,
תראו את המקדש הזה, איזה פאר, איזו עוצמה. הצבעים, הפסלים, עיטורי הזהב, ואמונתם העזה. כמה הם נרגשים וחרדים מול הפסלים הללו, באיזו אדיקות הם מניחים להם מנחות ומטפלים בהם ובאיזה חן הכל נעשה. הנה אישה זקנה שנסעה יממה ברכבת, סוחבת איתה את מחלתה כדי לעלות לרגל למקדש בטירומאלה. כאן בצפיפות ובמחנק של תוככי המקדש היא לא עוד חולה. מלאת מרץ היא ממלמלת תפילות, מעלה ומורידה את ידיה ומפזרת פרחים לרגלי הפסל, מצמידה את מצחה לרצפה המטונפת ומנשקת את הפסל כאילו היה זה עוללה. קנאה על חיי הרוח והאלוהות השוררת בתרבותם אוחזת בי.
ותראו את הציירים והמשוררים, הפסלים והאורגים, התופרים והצורפים. איזה דיוק ואיזה אסטתיקה שאינה ניתנת לערעור, חוצה תרבויות, שפות ומעמדות. תראו את ציורי הלוטוס הצבעוניים על המדרכות ואת שרשרות הפרחים השזורות. ואיך הם מגלפים בעץ, באבן ובעצם. אומנותם כה עתיקה ושורשית ועדיין עדכנית ומתוחכמת.
והאוכל- כמה טעמים, כמה תבלינים וכמה מזמין וצבעוני ובריא. ירקות, קטניות וחלב זה רוב התפריט והמרכיבים של אלף אלפי תבשילים, מאפים, מטוגנים, מעושנים, מוחמצים, מוקפאים וקמחים ושמנים ותרכיזים שונים ומשונים.
והם - איזה נחמדים וכמה טובים ונדיבים. ששים לעזור ומלאי סבלנות, ילכו איתי
המקום השונה הזה מתגלה ובוחן אותי ומלמד אותי כל יום מחדש כמה כל מה שידעתי הוא לא חד ערכי וכמה כל מה שלא יכול להתקיים יכול להתקיים באותה המידה. לפעמים אני בוש לעומתם. מרגיש כמו פרא ברברי גשמי ומופנם.
