שתף קטע נבחר

הרבנים בכלל לא רוצים "רב ראשי"

רוב רובם של הרבנים אינם אינם רוצים רב ראשי, אינם זקוקים לו והם גם לא יישמעו לו. איש מן הרבנים שנבחרו עד כה בישראל, לא יכול להבין את הציבור ולפעול למענו, בשל השיתוק ההדדי של הרבנים שיראים זה מזה, יותר משהם יראים מן הציבור

כשהראי"ה קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל (בתחילת המאה הקודמת), הוא ראה אותה כמנהיגה רוחנית-תורנית, הלכתית וציבורית של כל רבני ישראל, ומכוחם של אלה - כמנהיגות מובילה לעם השב לציון בכללו. הרב קוק היה ראוי לתפקיד, אבל כבר אז פרשו החרדים הירושלמים, והכריזו כי אינם רואים עצמם חלק מן הרבנות הראשית, ואינם כפופים לה כלל, וזה המצב עד היום.

 

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

 

עוד על המירוץ לרבנות הראשית:

 

 

כשהרב הרצוג ניסה לכנס את חשובי הפוסקים בדורו, כדי לענות לבחורי הישיבות שברחו מפני הצוררים מתי חל יום הכיפורים ביפן, ולהכריע מהו קו התאריך ההלכתי – החזון אי"ש לא הסכים לבוא, ושלח תשובה עצמאית, כך שבחורי הישיבות נאלצו לבחור בין שתי תשובות שונות.

 

לכל שבט - פוסק משלו

אילו נהגו כך גדולי התנאים אחרי חורבן בית שני, לא היתה לנו משנה אחת, לא תלמוד אחד וספק אם היינו מתקיימים כעם אחד.

אבל רבי יהושע, על דעת רבי עקיבא ורבי דוסא, הלך אל רבן גמליאל במקלו ובתרמילו ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו (היותר מדויק), ועם ישראל נשאר תחת הנהגה תורנית אחת.

 

גדולתם של תנאים שידעו להתעלות מעבר ל"אמת התורה", לפי השקפתם, לא עמדה כנר לרגליהם של רבני זמננו. כך נכשל גם הניסיון של הרב הרצוג להנהיג את רבני ישראל, בימי קום המדינה – מאז רק מוסדותיה של מדינת ישראל מובילים את כלל ישראל, והרבנים מנהיגים רק את צאן מרעיתם, ושומרים בקנאות על האוטונומיות הקהילתיות שלהם.

 

לכל קבוצה ושבט יש "פוסק דור" אחר, ואין רב ראשי שרבני ישראל בכללם מקבלים את סמכותו. גם כאשר ישבו פוסקים חשובים על כס הרבנות הראשית, רק חלק קטן מרבני ישראל נשמעו להם, והרוב המשיכו להמליך עליהם פוסק מ"שלהם".

 

הרבנים לא נשמעים לרב הראשי

אמנם כאשר ישב הרב עובדיה יוסף על כס "הראשון לציון", היו רוב רבני הספרדים ועדות המזרח כפופים לו, ואפילו אז – לא כולם. כאשר נבחר הרב מרדכי אליהו לרב הראשי הספרדי, נשמעו לו רבנים רבים גם מן "האשכנזים", אבל נאמני הרב עובדיה יוסף לא זזו מרבם. מאז, נבחרו לכס "הראשון לציון" רק נאמניו של הרב עובדיה יוסף, ועד היום הוא האוחז בשבט ההנהגה התורנית, ההלכתית והציבורית של חלק מעם ישראל – תלמידי מרן.

 

בבחירות הקודמות לרבנות הראשית, לא הצליח הרב יעקב אריאל להיבחר בשל הניסיון לדחוק את הרב שלמה עמאר כמועמד של הרב עובדיה יוסף, ולערער על מעמדו של הרב עובדיה כפוסק האחרון לתלמידי מרן.

 

נאמניו של הרב יעקב אריאל לא קיבלו את תוצאות הבחירות, והמשיכו להישמע למוצא פיו של הרב אריאל, גם בשבתו ברמת גן, ממש כמו כל ציבור חרדי.

 

מסקנה: רוב רובם של הרבנים אינם רוצים מנהיג תורני שייבחר על ידי מדינת ישראל, וכשייכנס לתפקיד - לא יכירו במנהיגותו. הם אינם רוצים רב ראשי, אינם זקוקים לו וגם לא יישמעו לו.

 

שיתוק הדדי של רבנים

בכל התהליכים האלה נשכח לגמרי הציבור הישראלי הרחב. חלקו רוצה רב ראשי וגם זקוק לו, וחלקו מייחל ליום שבו תתבטל כליל הרבנות הראשית לישראל, ושום איש ואישה לא יהיו כפופים על פי החוק ל"ראש העדה הדתית" שלהם.

 

הניסיון של הרב חיים דרוקמן להביא לבחירתם של הרב עמאר ושל הרב אריאל נבע כולו מן התפיסה המקורית של הרב קוק – רבנות ראשית כמנהיגה לרבנים, רב שיזכה לפחות להערכתם של רוב הרבנים.

 

אבל הרב דרוקמן עוד לא הבין את עוצמת המחאה של הציבור נגד השיטה הזאת, שכבר פשטה את הרגל מזמן. חלק מהציבור רותח על כך שהרבנות הראשית מתנכרת לו ולעולמו, עד כדי כך שאינו רוצה בה כלל, בעודנו כפוף לה לפי החוק.

 

חלק אחר בציבור מתוסכל בגלל הניתוק הזה, דווקא מפני שהוא רוצה רבנות ראשית ורבנים ראשיים שאפשר יהיה להבין אותם, והם עצמם יבינו את הציבור.

 

הרב ישראל מאיר לאו, גם כ'רב ראשי' וגם כרבה של תל-אביב, מילא לפחות מחצית מנוסחה זו – הציבור הרחב מבין אותו ומאזין לו, בעיקר מפני סיפורו האישי כילד ניצול שואה, וזה כשלעצמו כבר "קידוש השם".

 

אבל איש מן הרבנים, שנבחרו עד היום במדינת ישראל, לא יכול להבין את הציבור הישראלי ולפעול למענו, מפני השיתוק ההדדי של הרבנים שיראים זה מזה, יותר משהם יראים מן הציבור.

 

מתפלל להצלחת הרב סתיו

הרב דוד סתיו איננו יכול להוות סמכות לרבנים, כי איננו בולט מכלל הרבנים בשיעור קומה של פוסק, וגם הוא אינו רואה את עצמו כרב מנהיג לכלל רבני ישראל. אבל ממילא אין רב כזה, והרבנים גם אינם רוצים שיקום.

 

לעומת זה, הרב סתיו הוכיח בארגון "צהר" שהוא קשוב לציבור ומנסה לסייע לו. לכן יש לו סיכוי –

להתחיל לתקן את החיבור המעורער בין הרבנות לבין הציבור, לא לבדו אלא יחד עם הרבנים שילכו עמו, רבני "צהר" ואחרים. זהו תהליך ארוך וקשה של גיבוש הסכמות רחבות ברוב דעות ועצה.

 

שום דבר לא מובטח. זה רק סיכוי.

 

הרבנים שעדיין רוצים מראית עין של סמכות וכבוד מתוך השקפה של "רבנות לרבנים", לא ינוחו ולא ישקטו. חלק יחפש מועמד נגדי, שישמור על ה"שקט" בעולם הרבני, אבל כזה שהציבור לפחות יבין את שפתו.

 

אם ייבחר הרב סתיו, ימררו את חייו כדי שייאלץ ליישר קו עם הרבנים שדואגים ל"כבוד התורה" על חשבון "שלום הציבור". הרב סתיו יזדקק אז לכל כוחות הנפש ולכל הסיוע שאפשר יהיה לגייס. הוא מבין היטב מה מחכה לו, והוא יקבל גיבוי חזק מן הציבור, כמו גם רבנים המבינים את חומרת המשבר.

 

אבל אם הוא ינסה ליישר קו עם השמרנים ועם הקנאים כדי להשיג "שלום בין רבנים" במקום "תקנה לציבור", ספק אם ההשגחה תעניק עוד הזדמנות להצלת התורה והרבנות. בכל לבי אני מתפלל להצלחתו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יוסי זליגר
הרב דוד סתיו
צילום: יוסי זליגר
צילום: גבי מנשה
הרב יואל בן-נון
צילום: גבי מנשה
מומלצים