כשלירן וגוני נחתו בנמל התעופה JFK, היו להם שתי מזוודות עמוסות לעייפה ומטען חורג של חלומות על כיבוש העיר הגדולה. כמו ישראלים רבים לפניהם, הזוג הצעיר דמיין בוקר שמתחיל בקפה בווילג׳, הליכה קצרה למשרד במידטאון וחיים שכמו יצאו מתוך סצנה מ״יורשים״ או לכל הפחות ״ברוד סיטי״. אלא שהמציאות הניו יורקית חיכתה להם בסיבוב. כבר כמעט שנה שהם חיים על מזוודות, מדלגים בין דירות Airbnb יקרות להחריד ונשענים על חסדים של מכרים. הפסגה הנדל"נית שלהם עד כה הייתה שבועיים של בייביסיטר על חתול בדירה מפונפנת באפר איסט סייד, רק כי הבעלים שלו – חברים של חברים – ברחו לחופשת קיץ ארוכה בהאמפטונס.
הם חורשים את הרשתות החברתיות, עומדים בתורים ארוכים לדירות קטנטנות שמוצעות במחירי עתק, ורואים איך רדיוס החיפוש שלהם הולך ונהדף אל פאתי העיר, הרחק ממקום העבודה שלהם. הייאוש כבר דוחק אותם אל הקצוות המרוחקים של ברוקלין וקווינס, ובימים קשים במיוחד הם אפילו שוקלים את ״הנורא מכל״, כלומר לחצות את הנהר ולהצטרף לאנשי ה-“Bridge and Tunnel" או BNT’s, כינוי מתנשא של ניו יורקים לאותם תושבי פרברים שחוצים את הגשרים והמנהרות אל תוך מנהטן רק בסופי שבוע. הם באים לגמוע את הקוקטייל הטרנדי, לספוג קצת מאורות הניאון והזוהר של הלהיט התורן בברודווי, ואז בורחים באישון לילה חזרה לדירה המרווחת שלהם מעבר לנהר – בניו ג׳רזי, עמק ההדסון, קונטיקט ושות׳. לירן וגוני מתפתלים רק מהמחשבה להפוך לחלק מהסטטיסטיקה – והם ממש לא לבד.
ניו יורק נחנקת. מצוקת הדיור בעיר הגיעה לממדים היסטוריים, כשיוקר השכירות והנכסים מזנק לשמיים בעקבות ביקוש אדיר ומחסור כרוני בהיצע. סקר הדיור העירוני האחרון חושף ששיעור הדירות הפנויות להשכרה בעיר צנח ל-1.4% בלבד – הנתון הנמוך ביותר מאז 1968. הייאוש הזה של תושבי העיר הוא חלק גדול מהסיבה שזוהראן ממדאני נבחר לתפקידו, והוא מצידו מנסה כעת להילחם במשבר בלי להמתין לעוד עשור של אישורי מגדלים. ראש העיר מקדם בימים אלו תוכנית מימון שתעניק כ-400 אלף דולר לבעלי בתים פרטיים כדי להפוך את ה״חללים המבוזבזים״ שלהם כמו מרתפים, עליות גג, וחניות ביתיות ליחידות דיור חוקיות – או בכינוי העממי והמוכר שלהן: "דירות סבתא" (Granny flats). המהלך הזה יושב על תשתית רחבה יותר של תוכנית הענק "City of Yes", שאמורה לאפשר בנייה של כ-82 אלף דירות חדשות ב-15 השנים הקרובות, מתוכן כ-25 אלף דרך אותן יחידות נלוות. זהו ניסיון נואש נוסף לחלץ עוד קורת גג מכל פינה שנותרה בעיר צפופה שנגמר לה האוויר.
בפינת ברודוויי ורחוב 91, במקום שבו צמח בשנים האחרונות מגדל הדירות The Westly, בן 20 קומות, היזם והאדריכלים לא הצליחו לבלוע את המבנה הישן והנמוך הצמוד, ולכן המגדל פשוט נמתח הצידה מעליו. התוצאה נראית כמו מהלך טטריס שנעצר באמצע, גוש אבן גיר מהוקצע שמרחף מעל אנדרדוג בן שלוש קומות
אך בזמן שממדאני מחפש פתרונות מתחת לפני הקרקע ובחצר האחורית, במנהטן עומדים כבר עשרות שנים בניינים שמספרים את הסיפור ההפוך. מבנים נמוכים, לעיתים צרים להפליא, שבעליהם סירבו להיכנע להצעות קנייה וללחצי יזמים, ונשארו במקומם גם כשהשכונה סביבם צמחה לגובה. ״המורדים הקטנים״ האלה בולטים במיוחד בשכונות כמו אפר ווסט סייד, שצברה תאוצה בסוף המאה ה-19 ובלעה שורות בתי טאון-האוס פרטיים נמוכים מאבן ולבנים לטובת מגדלי דירות רווחיים. רוב בעלי הבתים הישנים לקחו את הכסף הגדול של כרישי הנדל״ן ונעלמו, אבל כמה מהם נאחזו בקרקע בציפורניים. המבנים שלהם, שנותרו כלואים בין מגדלי ענק, נראים היום כמו שרידים של עיר אחרת. לא סתם נוסטלגיה אדריכלית, אלא תזכורת לשאלה שהעיר טרם הכריעה בה עד היום: כמה מקום צריך להשאיר לעקשנות פרטית בעיר שסובלת ממצוקת דיור אקוטית?
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר נמצאת בפינת ברודוויי ורחוב 91. שם, במקום שבו צמח בשנים האחרונות מגדל הדירות The Westly, בן 20 קומות, היזם והאדריכלים לא הצליחו לבלוע את המבנה הישן והנמוך הצמוד, ולכן המגדל פשוט נמתח הצידה מעליו. התוצאה נראית כמו מהלך טטריס שנעצר באמצע, גוש אבן גיר מהוקצע שמרחף מעל אנדרדוג בן שלוש קומות. הפרויקט, שהושלם ב-2021 ומציג עשרות דירות יוקרה עם בריכת גג, הולם בכך דווקא את החריגה שהוא לא הצליח למחוק, כאילו העיר עצמה סירבה להימחק בקו ישר.
הסיפורים מאחורי הבניינים הללו מרתקים לא פחות מהמראה שלהם. כך למשל הבניין ברחוב W 63, מספר 33 – מרחק פסיעה מלינקולן סנטר. בניין הלבנים האדומות בן החמש קומות יועד ב-1891 לדירות מרווחות למעמד הבינוני-גבוה, עם שמונה חדרים בכל יחידה ומדרגות נפרדות למשרתים. בשנות ה-60 עבר הבניין לבעלותו של קולונל יחיאל רפאל אלישר, איש נדל"ן יליד ירושלים, נצר לשושלת רבנים ועסקנים יהודים ענפה ואיש מודיעין של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. הוא התנשא לגובה מטר וחצי, עישן סיגרים באדיקות ואכל מדי בוקר את אותה ארוחה בדיוק: לחמנייה חתוכה לרוחב ומרק עוף מסונן. כשיזם הנדל"ן העוצמתי פול מילשטיין רצה לבנות על השטח את קומפלקס הענק "One Lincoln Plaza" בן ה-43 קומות, כל בעלי הנכסים באזור מכרו – חוץ מאלישר.
הקולונל, שתואר כנושא ונותן ממולח, העביר את מילשטיין מסע ייסורים: הוא העלה את המחיר, דרש בניין חלופי וכשהכל כבר סוכם – חזר בו ודרש גם תרומה של מעל 100 אלף דולר צדקה לאחת מקרנותיו הפילנתרופיות. אלישר היה המייסד והנשיא של "אגודת ידידי הטכניון באמריקה״ והוא מימן את בניית הספרייה המרכזית בקמפוס בחיפה, שנקראת על שמו עד היום. בסופו של דבר, מילשטיין התייאש, בנה את המגדל שלו מסביב לבניין הקטן והשאיר אותו לעמוד לבדו כמו שן שלא הצליחו לעקור. לא בטוח שהדיירים העריכו את זה: אחרי הריסת הבניינים הצמודים, נחשפו קירות פנימיים של הבניין שלא נועדו להיות חיצוניים, ובחורפים קשים אפילו נוצר קרח של ממש על קירות הסלון של חלק מהדירות. ובכל זאת, עד היום הבניין האדום ניצב שם, מוקף מכל עבר במגדלי ענק מאיימים, כמו אצבע משולשת נצחית מול יזמי הנדל"ן.
לא רחוק משם, ב-249 ווסט אנד אווניו, התרחש מרד קטן נוסף שהפך לאגדה אורבנית רוויית טרגדיה. בסוף המאה ה-19 זה היה אחד מחמישה בתי טאון-האוס אלגנטיים שתכנן האדריכל קלרנס פייגן טרו, והתגוררה בו משפחת קוק. בינואר 1913, בעיצומה של סופה קשה, יצא אב המשפחה, פרדיננד האנטינג קוק, מנהל במכללה לרפואת שיניים בעיר, לחנות סמוכה – ולא חזר. גופתו נמצאה רק כחודש לאחר מכן ביער בקווינס. אלמנתו, מרי קוק, נשארה בבית, גידלה שם את ילדיה, וכאשר כרישי הנדל"ן התדפקו על דלתה וביקשו לרכוש את הנכס, סירבה בתוקף לעזוב. בעוד שאר ארבעת השכנים לקחו את הכסף ופינו את המבנים מימינה ומשמאלה, היא נשארה. היזמים נאלצו לבנות מגדלים בני 15 קומות משני צידי ביתה – אחד קם ב-1917 והשני ב-1924. הבית הצר נשמר עד היום, לחוץ בעוצמה בין שכניו הענקיים, מעין מצבה אישית לעקשנותה של מרי קוק. לימים, אגב, שימש המבנה כגלריה לאמנות שהציגה עבודות של ענקים כמו מארק רותקו ואדולף גוטליב, ורק לאחר מכן הוסב לדירות.
וישנם עוד רבים כאלה: ברחוב 85 וסנטרל פארק ווסט עומדים שלושה בניינים ששרדו רק בזכות בעלים אחד בפינה שסירב למכור והציל את שכניו, וברחוב 86 מספר 112 נמעך בניין ישן נוסף בין שני מגדלים משנות העשרים. אלו משמשים היום כקוריוזים נחמדים לאינסטגרם של חובבי אדריכלות, אבל יותר מכל קפסולות זמן של מנהטן שלפני עידן המעלית, לפני הדורמן ולפני בריכת הגג, ימים שבהם אורך הבלוק והגובה האנושי עוד הגדירו את קנה המידה של הרחוב.
הוויכוח סביב המבנים האלה אינו רק רומנטי. בעיר שסובלת ממצוקה כה חריפה, כל מגרש שאינו מנוצל לגובה נתפס על ידי יזמים, פוליטיקאים וכלכלנים כהחמצה. מנגד, המבנים הללו הם בדיוק מה ששכונות כמו אפר ווסט סייד מוכרות היום ביוקר: אופי, רצף היסטורי ותחושה של שכונה שאינה עשויה כולה מזכוכית. אפילו ממדאני מציג את תוכניותיו כניסיון להגדיל צפיפות בלי למחוק את אופי השכונות, מתוך הבנה שהמאבק שלו אינו רק על כמה דירות לבנות, אלא גם על השאלה איזו עיר תישאר כאן אחרי שיבנו אותן.
