לרגל החג השני של הפסח, שמתקיים גם הוא בצל המלחמה הנמשכת וירי הטילים שמסרב לההירגע, חזרנו אל המשפחות ששיתפו אותנו בחודשים הראשונים של 2026 השנה בסיפוריהן על התמודדות כלכלית – ועל החיים עצמם.
"עשיתי רילוקיישן לקופנגן והבנו שזה לא גן העדן שדמיינו"
שירן ושלי מאור-גנץ גרו שש שנים בתל אביב לפני שעברו לקופנגן בתאילנד – שירן עבד מרחוק בהייטק ושלי עסקה בצורפות ובאמנות. אחרי שנה שם הבינו ששני המקום ושניהם השתנו: "פגשתי פתאום את התחרותיות הישראלית, טירוף הנדל"ן שם הרס את הקסם". כשביקרו בארץ הרגישו שהם יכולים לנשום, ושזה המקום הנכון לבתם הקטנה נאיה, שהמילה הראשונה שלמדה בארץ הייתה "נדנדה" ("בקופנגן אין פארקים לילדים").
הם לא חזרו לתל אביב. "דירה שבורה וגרועה ב-11 אלף שקל – זה הרגיש לא שווה", אומרת שלי. הם התמקמו בפרדס חנה, וכעת הם משלמים 5,500 שקל על ארבעה חדרים בבניין חדש. "פרדס חנה היא קופנגן של ישראל", היא אומרת, "יש פה פחות מניירות. פתאום אני מרגישה שאני לא חייבת לברוח למזרח כדי לקבל השראה". לצידה, שירן יו"ר עמותה שמטפלת בשורדי מסיבות ה-7 באוקטובר, ומעסיקה למעלה מ-400 מטפלים שנותנים מענה ל-1,000 שורדים בשבוע.
"אמרתי לה: 'נפלת על הראש? זה כפר דרוזי', אבל התאהבנו במקום"
דניאל, יליד לנינגרד למשפחה ציונית של מסורבי עלייה, ואוולין, שהגיעה מגרמניה המזרחית ולמדה ניהול בטכניון, הכירו בחיפה. כשאוולין מצאה דירה זולה בעוספיא, דניאל החליט לקחת אותה לראות – רק כדי להראות עד כמה זה לא מתאים – ובאותו יום הם חתמו ("פתחו לנו שולחן עם אוכל וקינוחים"). ארבעת ילדיהם גדלו במערכת החינוך הדרוזית, וכיום מדברים חמש שפות.
היום הם מדריכי סיורים קולינריים בדליית אל-כרמל, ומפגישים תיירים עם הבשלניות שמאחורי האוכל ("לא 'נכנסים, לוקחים ביס והולכים' - פה בכל מקום פותחים שולחן ומדברים"). מאז הקורונה ודרך המלחמה נאלצו לחשוב מחוץ לקופסה: הם שיווקו סיורים לספינות קרוז בנמלי מרסיי, ברצלונה וגנואה. "כמעט 60% מהזמן שאנחנו מורי דרך היה משבר, אבל אנחנו שורדים" אומר דניאל, ומזכיר את הוצאות המחיה הנמוכות בכפר, שעוזרות לא פחות.
"הייתי מגיע בחצות, נשכב ואומר לעצמי איזו טעות עשיתי"
דוד אמזל הכיר את ויויאן – ציירת מדרום אפריקה שנכנסה יום אחד עם כתמי צבע על המכנסים. "שנה אחרי הלכתי ליוגה ופתאום ראיתי אותה והייתי חייב לדבר איתה". אחרי שמונה שנים בקליפורניה ולאחר שנולדה בתם, חזרו לישראל עם חלום: לפתוח מאפייה בקיבוץ. ויויאן קנתה לו ספר על בניית תנור עצים – ומשם התגלגל הכל.
השנים הראשונות היו קשות. "הייתי מגיע ב-12 בלילה הביתה, נשכב במיטה ואומר לעצמי 'איזו טעות עשיתי'. עבדתי כל כך קשה והכנסתי 3,000 שקל. אבל התעקשתי והאמנתי". לאט לאט, מאפיית לחם טנא שהקימו פרחה: מאות כיכרות לחם ביום, קפה, מאפים ומטבח שלם. עכשיו הם מתכננים לפתוח סניף בקיבוץ חניתה. ויויאן, שמלמדת ומכינה תערוכה לקיץ, אומרת: "בארה"ב החיים משעממים, חסרי משמעות. ופה הכל טעון במשמעות ובחיים".
"שינינו את השמות כדי שיקבלו את הילדים למסגרות בבני ברק"
מיטל וליאור רשתי הכירו בשידוך. ליאור חזר בתשובה בגיל 23 אחרי "תקופה של חיפושים של משהו שייתן לי ערך לחיים", ומיטל גדלה בבית מסורתי בגבעתיים ו"לאט לאט נהייתי חרדית". הם גרו תשע שנים בצפת, ואז מיטל דחפה לעבור לבני ברק ("רציתי את הדבר האמיתי"). המציאות שם הייתה שונה: "אמרו לי 'אתם מתחילים עם שני מינוסים – אתם בעלי תשובה וספרדים'". הם אפילו שינו את שמותיהם לאהרון וחיה כדי שהילדים יתקבלו למסגרות.
הקורונה עצרה את הטייס האוטומטי. "פתאום אין בתי כנסת, אני בבית ולא צריך לעמוד בציפיות של אף אחד", אומר ליאור. מיטל קראה ספר שגרם לה "לגלות אלוהים אחר – לא המעניש, המפחיד". הם חזרו בשאלה, העבירו את הילדים למוסדות דתיים לא-חרדיים ועברו לראש העין. היום מיטל מטפלת אנרגטית וליאור מורה בחינוך מיוחד; שניהם מרצים בעמותת הלל, שמסייעת לחרדים שיצאו בשאלה. "אני עוזרת להם להבין שיש באופק אור, שהדרך משתלמת".
"קנינו קרקע ב-1.7 מיליון ועל זה צריך להוסיף בנייה. זה עדיין הרבה יותר זול מלגור במרכז"
אלון ומירב פנחס גרים זה כשנה וחצי במושב איתן שבחבל לכיש, שוכרים בית קרקע ב-4,000 שקל ומתכננים בית משלהם – לאחר שקנו קרקע ב-1.7 מיליון שקל. מירב, שחלמה על סלון כלות מגיל 9, עזבה את עיצוב האופנה ועברה לסיעוד, וכיום היא עובדת בפגייה בסורוקה. "אני מאוד נהנית מהעבודה, זה סיפוק עצום", היא אומרת. "אתה לא סתם מגיע לעבודה, אתה מציל תינוקות. אבל המשפחה משלמת את המחיר, כי אני עובדת כמעט בכל סוף שבוע ובחגים".
אלון מנהל חברת ייעוץ לסטארטאפים עם 20 עובדים ויותר מ-120 חברות, ביניהן חברה שמתרגמת טקסט לשפת הסימנים ונמכרה לאחרונה. הוא שירת 250 ימי מילואים. "זו בסוף השליחות שלנו. הפסד כלכלי זה לא מה שימנע מאיתנו לשרת". כדי לשמור על הזוגיות – דייט שבועי קבוע וארוחה עם הילדים פעם בשבוע "זה כביכול מאולץ, אבל זה עובד הכי טוב כשזה קבוע").
"מהזבל לחיי הלילה": סמנכ"ל חברת המחזור שהפך לבעלים של בר"
אייל ותמי כהן-גראי-בן דוד נשואים פעם שנייה, יחד 11 שנים, ולכל אחד שלושה ילדים מנישואים קודמים. "היו שנים שזה נראה לא אפשרי", אומרת תמי, "אבל מזל שאייל לא ויתר". הכירו בסיירת ההורים שאייל הקים במודיעין. הוא היה 14 שנים סמנכ"ל תפעול בחברת מחזור עם 300 עובדים וצי משאיות – ולפני ארבעה חודשים עזב (עברתי מהזבל לחיי הלילה"). לפני כן פתחו יחד פודטראק של גבינות ויין בסופי שבוע. "נהנינו כל כך שזה הרגיש הכי טבעי בעולם. חיכינו לסופי שבוע".
כשתמי ראתה שהבר הוותיק אוסליבן – הראשון שנוסד במודיעין – מחפש דור הבא, שלחה לאייל את המודעה. "קפצתי לאוסליבן ואחרי חצי שעה המקום היה שלי", הוא מספר – בדיוק כשהיה בתהליך מתקדם להתמנות למנכ"ל עירייה. הבן שלו, ששב מהצבא עם פוסט-טראומה, עובד איתו בבר, וכך גם בת של תמי. "אני רואה את האנשים נהנים וזה ממלא אותי בטירוף", אומר אייל.
