המנדלוריאן - עונות 1 ו-2
"המנדלוריאן" היא סדרת הלייב אקשן הראשונה אי פעם שחברת לוקאספילם הפיקה ולמעשה פרויקט הדגל של דיסני+. ג'ון פאברו קיבל עליו את האחריות כשהסדרה עוקבת אחר המנדלוריאן בגילומו של פדרו פסקל ("וונדר-וומן 2", "נרקוס"), צייד ראשים מכת אגדית של ציידי ראשים מובחרים, שבוחר להציל את אחד ממטרותיו: יצור קטנטן שהפך לאייקון תרבות כמעט ברגע הופעתו, וזכה לשם "בייבי יודה". כעת, כשפלגים משוטטים מהאימפריה המרושעת בעקבותיו (הסיפור מתרחש בתקופה שבין סוף סרטי הטרילוגיה המקורית לבין תחילת הסיפור של הטרילוגיה החדשה), המנדלוריאן ובייבי יודה משייטים ברחבי הגלקסיה, תרים אחר מפלט, מוצאים בעלי ברית ואויבים ובמהלך הדרך יוצרים זה עם זה חיבור מיוחד.
"המנדלוריאן" – עונה 2 – טריילר
דבר המבקר: האם מדובר בסדרה לילדים שמתאימה לצפיית מבוגרים, או אולי להפך? על פניו מדובר בסדרה מאוד אלימה - על פי התקן המקובל של דיסני. אולם, האירועים האלימים מוצגים ברמיזה - לפני ואחרי, אף פעם לא תוך כדי. מדי פעם נבחין ברובוט שנפגע ומושבת, אבל גם זאטוטים יכולים לשאת זאת מכיוון שהוא אינו מדמם. הזוועות עצמן מתחוללות בראשם של הצופים המבוגרים, אך נחסכות מהאישונים הבתוליים של אלו הצעירים. אילו עיניים חשובות יותר? גודש התכנים בסטרימינג מחייב נועזות רבה יותר מאשר בקולנוע. אבל כנראה שבדיסני זה נתפס עדיין כמינוס, גם בתוך הפלוס. העונה השנייה נותנת תקווה חדשה למעריצי "מלחמת הכוכבים" וגם למנויי דיסני+ שמחפשים תוכן איכותי ומהנה גם למבוגרים. סיפורים מורכבים יותר, מותחים יותר, לעיתים אלימים ורק לפעמים טיפשיים ומגושמים.
(אמיר בוגן)
הספר של בובה פט
עלילת "הספר של בובה פט" מתפתחת כמותחן עם מוטיבים של מערבונים, נינג'ות וסרטי מאפיה. בלי לחשוף יותר מדי, בובה פט (טמורה מוריסון), צייד הראשים שנפל לתוך פיו העצום של יצור בשם סרלאק אי-שם בטרילוגיה הראשונה של "מלחמת הכוכבים", דווקא שרד. הוא והמתנקשת שלצדו פנק שנד (מינג נה-וון), טענו לכתר של הבוס המנוח ג'אבה דה-האט, מי שנודע כמנהיג הבלתי מעורער של ארגון הפשע המקומי. אבל עתה, אחרי ששם ידיו על תואר הארכי-פושע, הוא מגלה שיותר קשה לשמור עליו. בסופה של העונה השנייה של "המנדלוריאן" חזינו בבובה פט ויד ימינו במהלך ההשתלטות העוינת על מעונו של ג'אבה. נקודת הסיום שלה היא קו הזינוק של סדרת ההמשך.
דבר המבקר: "הסיפור של בובה פט" הוא יותר מסדרה נוסטלגית, וההבטחה שהיא נושאת גדולה אף יותר - לפחות עבור צופים מבוגרים. לשם שינוי, יש פה ממד של רצינות, אולי אפילו רצינות יתר, שלא רק תוסיף לאנטי-גיבור האיקוני ממד של אישיות אנושית, אלא גם תטען את היקום של "מלחמת הכוכבים" בתכנים עמוקים, מתוחכמים ועדכניים יותר. המעריצים הוותיקים נשבו בקסמו של בובה פט בשנות ה-80 ותהו מי מסתתר מאחורי המסכה? מוריסון אולי אינו השחקן המועדף לגלם את הדמות, אבל בזכות "הספר של בובה פט" היא הופכת לשלמה ומלאה ומורכבת. כך היא נחלצת מתהום הנשייה, וגרוע מכך מהבטן של הסרלאק.
(אמיר בוגן)
אובי-וואן קנובי
"אובי-וואן קנובי" נפתחת עשר שנים לאחר המאורעות של "מלחמת הכוכבים - פרק 3: נקמת הסית'", ומתרחשת בין הסרט הזה ל"תקווה חדשה" - כשלפי דיסני, יש ביניהם פער של 19 שנים. כזכור, ב"נקמת הסית'" חזה אובי-וואן בחברו הטוב, אנאקין סקייווקר, מתמסר לצד האפל והופך לדארת' ויידר. הסדרה החדשה מתרחשת כאשר אובי-וואן עדיין מתחבא בטטואין והרבה לפני שלוק סקייווקר לומד על הגורל שלו, בעוד האימפריה של הקיסר הרשע פלפטין משתלטת על כל חלקה טובה בגלקסיה.
דבר המבקר: "אובי-וואן קנובי" מאכזבת. יש בה פחות אלימות, יותר רגש. פחות אקשן, פיצוצים וחלליות, ויותר תמימות, שטותניקיות והרפתקנות. כך היא שומרת על אלמנטים מובהקים ספציפיים מהמורשת האינפנטילית של הפריקוולים, ומנגד פורקת את כל המטענים האידיאולוגים וההקשרים הפוליטיים שלהם. לקהל הטבעי של הסדרה - ילדי ההווה - זה ממש לא יחסר, אבל עבור ילדי העבר שכבוגרים מחפשים עדיין ממד של רצינות בעולם התוכן של "מלחמת הכוכבים", הסדרה החדשה היא בגדר חילול הקודש. פגיעה בשמה הטוב של הדמות האייקונית שהפכה למודל שגור עבור כל מדריך נערץ. ליוצרי "אובי וואן קנובי" כנראה לא היה אחד כזה.
(אמיר בוגן)
"אובי-וואן קנובי" - טיזר
(באדיבות דיסני פלוס)
וונדה-ויז'ן
הסדרה עוקבת אחר מעלליהם של וונדה מקסימוף, מכשפת השני, ובן זוגה האנדרואיד ויז'ן, אחרי מאורעות שני סרטי "הנוקמים" האחרונים. אולם מי שצפה בהם, יודע כי ויז'ן נהרג על ידי תאנוס ב"מלחמת האינסוף" (2018), בעוד שוונדה הוחזרה לחיים ב"סוף משחק" (2019). אז איך הם בעצם הגיעו לסדרה הזאת, שלפרקים עושה רושם של סיטקום קלאסי משנות ה-50 שמתרחש בעיירה פרברית קטנה ומתקתקה? בלי לספיילר יותר מדי, ניתן לומר שהדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים והבעיות מצטברות להן כשהגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, ואירועים יוצאי דופן מאיימים למוטט את האידיליה המדומה.
דבר המבקר: התוכן יותר מקורי, עדין ומתוחכם מאשר זה שהגישו לנו יוצרי "המנדלוריאן" עם בייבי יודה וההרפתקאות השטותניקיות שלו. בשלב הראשון אולי אין ב"וונדה-ויז'ן" סיפור מתח או סצנות אקשן, אבל שכבות על גבי שכבות נבנה לנגד עינינו עולם, כמו פקעת פוסט-מודרניסטית מורכבת שעומדת להיפרם כחוט מסתורין עלילתי. אפשר גם ליהנות מההשאלה החביבה מסדרות העבר ומהביקורת השנונה על תעשיית הבידור האמריקנית, תעשייה שנשלטת על ידי האח הגדול ואבא שלו. זו אוטופיה טלוויזיונית מענגת שמאחוריה מסתתרת דיסטופיה עוכרת שלווה - הזמנה לפקוח את עינינו הספקניות מול המסך הקטן, בעודנו עוצמים אותן מול זה הגדול של הקולנוע.
(אמיר בוגן)
הפלקון וחייל החורף
כמו "וונדה", גם היא ממשיכה את התרחשויות "הנוקמים: סוף משחק", רק שבמרכזה עומדים סאם וילסון (פלקון) ובאקי בארנס (חייל החורף). השניים כזכור נותרו שבורי לב אחר פרידתם מקפטן אמריקה, שהחליט לפרוש מהתפקיד ולהעביר את המושכות ואת המגן שלו לפלקון. אלא שאז התברר כי פלקון עצמו פחות התחבר לרעיון, תרם את החפץ האיקוני למוזיאון והממשל האמריקני בחר להוריש את הכס הנחשק דווקא לג'ון ווקר - חייל עם כוחות-על ורצונות מעט שונים משל קפטן אמריקה המקורי. כעת, על סאם ובאקי להתמודד גם איתו, גם עם מרסקת הדגלים - מנהיגת ארגון טרור אנטי-אמריקני ואנרכיסטי, וגם עם שובו של הברון הלמוט זמו המרושע.
דבר המבקר: "הפלקון וחייל החורף" משלבת דרמה אישית עם אקשן מסחרר, אבל היא מציעה לנו ערך מוסף בהתאם למורשת המסווגת של סרטי מארוול, עם מסרים סוציופוליטיים שמוצפנים בתוכה. באקי עובר בתוך תוכו תהליך של קורוזיית אשמה על פשעי העבר, והוא מחפש גאולה בחיק אסיאתים-אמריקנים. ואילו ווילסון, שמשרת את ארצו נאמנה, מוצא עצמו בקשיים כלכליים כשהוא מנסה לסייע לאחותו ולעסק המשפחתי הקורס בלואיזיאנה - הדוגמה של חיי האזרחים האפריקנים-אמריקנים, גם כשהם עוטים מדים. אבל במארוול, כמו במארוול, יש גם ביקורת נוקבת על מבני שליטה גלויים וסמויים, מעשיים ותודעתיים, בחברה האמריקנית. יש להעריך את היוצרים על המורכבות שהטמיעו בתוך סדרה שלכאורה אמורה בעיקר לבדר אותנו, להסעיר ולרגש.
(אמיר בוגן)
לוקי
הסדרה, שעליה אמון מייקל וולדרון ("ריק ומורטי", "דוקטור סטריינג' בממדי השיגעון"), מתרחשת גם היא בעקבות מאורעות "הנוקמים: סוף משחק", וליתר דיוק - בעקבות ציר הזמן האלטרנטיבי שיצר לוקי כשגנב את אבן החלל וברח מסוכני הידרה. אחרי הסתבכויות שאליהן נקלע בגלל שימוש לרעה באבן, הגרסה האלטרנטיבית של לוקי נתפסת ונלקחת לרשות למשתנים בזמן (Time Variance Authority), ארגון בירוקרטי שמתקיים מחוץ לזמן ולמרחב, ומפקח על ציר הזמן והמולטיוורס. שם, אנליסט בשם מוביוס נותן ללוקי בחירה: למחוק את הקיום שלו בגלל שהפך לווריאנט, או לעזור להם לתקן את ציר הזמן ולעצור איום אפילו גדול יותר. לוקי, כצפוי, בוחר באופציה ב' ומוצא את עצמו במעין מותחן פשע, שבו הוא נוסע בזמן ומשנה את ההיסטוריה של האנושות.
דבר המבקר: הבעיה הכי גדולה של "לוקי", לפחות עבורי, היא הדמות הראשית שלו. על אף שהסרטים וחוברות הקומיקס של מארוול עוסקים לכאורה בגיבורי על, אלו הם הנבלים אשר נותנים את הטון ומעניקים לעולם הבדיוני עומק והגות. לוקי מעולם לא ביטא מורכבות נפשית או פילוסופית, כמו למשל במקרה של תאנוס מסרטי "הנוקמים". הוא קריקטורה יותר מאשר דמות קומיקס מלאה. ניכר שהיוצרים מתאמצים מאוד להטמיע בו מורכבות מאולצת, חרטות והתלבטויות מהותיות. אבל כמי שאין בו עניין באחרים, ומרוכז בעיקר בעצמו לשם עצמו - ספק אם הוא יכול לשאת את הסיפור על גבו השברירי.
(אמיר בוגן)
הוקאיי
"הוקאיי" מביאה לפרונט את קלינט בארטון AKA הוקאיי, שנמצא בניו יורק ומגלה כי חקיין שלו מסתובב בעיר ומתחזה לו. הקאץ': זה לא חקיין אלא חקיינית - קייט בישופ, אישה צעירה שגם מתמחה בקשתות ובאמנויות לחימה, הודות לבית האמיד שבו גדלה שאפשר לה ללמוד כישורים שונים - הסיבה, תתברר מהר מאוד, היא הערצתה של בישופ לאיש והקשת. כשבארטון מבין שאויבים מהעבר מחפשים אחריו ובמקביל מתמודד עם בעיות שמיעה - הוא ובישופ נאלצים לשתף פעולה ולהביסם, כדי שיספיק לחזור בזמן למשפחתו עד חג המולד.
דבר המבקר: אפשר להגיד שמדובר באכזבה אדירה למי שציפה לבשורה חדשה ומרעננת ממארוול, ותזכורת עגומה למי שכבר השלימו עם הגישה השמרנית שאימצו לעצמם ראשי האולפנים בהשראת תאגיד הבידור שמזוהה עם תכנים לכל המשפחה. החתרנות הפוליטית של סרטי קפטן אמריקה ו"הפנתר השחור" נזנחה לטובת תקינות פוליטית, מתוך כוונה ברורה להימנע מפגיעה כלשהי במישהו מן הצופים. "הוקאיי" הייתה אמורה להיות עוד פרק בהעמקת המרחב העלילתי, הרעיוני והז'אנרי של סביבת גיבורי העל של מארוול בדרך מהקולנוע לטלוויזיה, אבל המרחב הזה הולך ומצטמצם במסדרון הצדקני הצר של דיסני+.
(אמיר בוגן)
"הוקאיי" – טריילר
מון נייט
דרמת גיבורי העל החדשה של דיסני-מארוול עוקבת אחר בחור בשם מארק ספקטור, הסובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית - קרי, שלל זהויות המושלות בו. ייתכן שזו הסיבה לכך שלספקטור, שאותו אנו מכירים תחילה כבחור בריטי נעים הליכות בשם סטיבן גרנט, מתגלגלת רוחו של אל הירח המצרי הקדום קונשו, ש"גואל" אותו מחיי האלימות שלו ומסליל אותו לעבר אלימות ממוסדת ומוצדקת יותר, שנועדה להשיב את הסדר על כנו ולהגן על החפים מפשע. וכך נולד מון נייט בעל הברדס, שבהחלט איננו גיבור על מהזן הצדקני והחמוד יותר, אלא שייך לעדות הוויג'ילנטים הברוטליים מזן באטמן.
דבר המבקר: למען האמת, שינויי הזהות והתפניות רבים כל כך, עד שכמעט בלתי אפשרי להבין לאן הולכת העלילה שרקח היוצר ג'רמי סלייטר. בשלב זה, לנסות להבין מי נגד מי זו משימה מסובכת לא פחות מפענוח הירוגליפים קדומים. אי היציבות הנפשית של הגיבור משפיעה גם על חוויית המציאות שלנו, הצופים. מבחינה סגנונית, הסדרה ערוכה באופן תזזיתי וסצנות נחתכות באינטנסיביות מוגברת. חיפוש אחר עוגנים מבוססים בעלילה ובדמויות שקולה למלאכת חפירה ארכיאולוגית בגיזה. אייזק נושא את "מון נייט" על כתפיו בהופעה מסחררת עם שלל הבעות ומבטאים, אבל היא מעט מוגזמת. התוהו ובוהו התסריטאי, בין אם מכוון או לא, עשוי לסקרן או לחילופין להרתיע.
(אמיר בוגן)
מיס מארוול
דרמת נעורים שעוסקת בדמותה של קמאלה קאן, צעירה מוסלמית בת 16 מניו ג'רזי, שלמראית עין עושה רושם של מעריצה מתבגרת ומעט חנונית של גיבורי על, המבלה את רוב זמנה מאחורי מסך מחשב. ההסתערות שלה כגיבורת-על מתחילה כשהיא משנה את הנראות שלה לזו של קפטן מארוול, שנערצת עליה במיוחד וצמיד מסתורי מעניק לה כוחות, עד שהיא מבינה שהיא יכולה להיות גם גיבורה וגם להישאר עצמה. בהמשך, האתגר הגדול ביותר שלה יהיה לנסות לאזן בין החיים הרגילים והיומיומיים לבין הצלת העולם, כשכמו פיטר פארקר (או ספיידרמן, בשבילכם), גם היא מגלה שכוחות על לא בהכרח הופכים את החיים לפשוטים יותר. בכלל.
דבר המבקר: מבחינת ראשי דיסני, נשיא מארוול קווין פייגי והתסריטאית בישה ק. עלי, מטרת הסדרה היא לחנך לסובלנות, אנושיות וקבלת האחר בעולמנו האפל דרך פנטזיה עולצת ביקום הפנטסטי של מארוול. האם זה עובד? לא בטוח. ביחד עם במאים בלגים ממוצא מרוקני, תסריטאית בריטית ממוצא פקיסטני, וצוות שחקנים שהגיעו לארצות הברית מדרום מזרח אסיה, מארוול פונה לקהל האמריקני וגם לזה הבינלאומי ומציעה תיקון עולם שהוא מלא תקווה, כפי שהוא תמים. מיס מארוול כנראה תגבר על הנבלים בסדרה, לא על הצופים הגזענים שיחזו בה.
(אמיר בוגן)
רק רציחות בבניין
צ'רלס (סטיב מרטין), אוליבר (מרטין שורט) ומייבל (סלינה גומז) הם שלושה בלשים מטעם עצמם, שמתאחדים כדי לחקור מקרה מוות מסתורי שאירע בבניין המגורים המפואר שלהם, הממוקם באפר ווסט-סייד בניו יורק. כמעריצים אדוקים של פודקאסט פשע-אמיתי בשם "שום דבר לא בסדר באוקלהומה", הם מלווים את החקירה שלהם בפודקאסט פשע-אמיתי משלהם, שנקרא, כמו הסדרה ובהתאם לשאיפות הטריטוריאליות הצנועות של השלישייה.
דבר המבקר: מרוב ששרתי האחסון של הכבלים והסטרימינג עמוסים בפתיתי שלג ייחודיים, היה משהו כמעט מרענן בצפייה ב"רק רציחות בבניין", שאולי לא עונה על ההגדרה של סיטקום מסורתי קלאסי אבל יש בה איזו פשטות, כקומדיה מהנה בדרכה הלא מאוד מתוחכמת אך המוצלחת, אולי בעיקר הודות לשני הטיטאנים הקומיים שמובילים אותה, מרטין ושורט. אז נכון, היא מעט מיושנת, ויש בה משהו שמרגיש קצת 2005, אבל היא עדיין מצליחה להחזיק עלילה מסקרנת, לברוא דמויות שנוגעות ללב ופה ושם, בלי להתיימר, פשוט להצחיק.
(סמדר שילוני)
פאם וטומי
דרמה קומית ביוגרפית שחוזרת לאחת מפרשות הסלבס הידועות ביותר לשמצה של שנות ה-90 ובכלל: קלטת המין של השחקנית פמלה אנדרסון ובן זוגה דאז, המוזיקאי טומי לי, שהרעישה עולמות כשדלפה ב-1995. הקלטת, שצולמה בפרטיות במהלך ירח הדבש של השניים (שהתחתנו אחרי היכרות של 96 שעות בלבד), נגנבה מביתם על ידי חשמלאי מתוסכל שהעסיקו בשיפוצים, ונמכרה על ידו לטיפוס מפוקפק, מפיק סרטי פורנו, שהחליט להפיץ אותה ברבים. את הסדרה יצרו סת' רוגן (שגם מככב) ושותפו הקבוע אוון גולדברג.
דבר המבקר: היא מכילה כל כך הרבה קצוות חוטים מפתים – עלילת פשע אמיתי שמתרחשת בתקופה נוסטלגית כמו תחילת פריחת האינטרנט, קומדיה סאטירית על תרבות הסלבס והסיקור התקשורתי שלהם, סיפור אהבה כמעט טראגי ואמירה ביקורתית על העובדה שמי ששילמה את המחיר הייתה אנדרסון (לילי ג'יימס) אבל הניסיון לתפוס את כל הקצוות האלה בבת אחת מפזר את "פאם וטומי" והופך אותה למשעשעת לפרקים ונעה בין סצנות משעממות ומרוחות, מטופשות למדי, ובין ניסיונות להפוך את מערכת היחסים של לי ואנדרסון לאנושית באופן שישיל מעליהם את הקריקטורה ויהפוך אותם למעוררי אמפתיה. מערכת היחסים של לי ואנדרסון שטחית וחד מימדית. התסריט נע בין רצון להפוך את מערכת היחסים ביניהם למרגשת ובין כניעה לסטריאוטיפ, והפוטנציאל הקומי של הקלישאה על בלונדינית וכוכב רוק.
(סמדר שילוני)
"פאם וטומי" – טריילר
איך פגשתי את אבא
הספין-אוף המצופה ללהיט הטלוויזיוני מ-2005, "איך פגשתי את אמא", שמחזיק בפורמט דומה למדי. עלילת הסדרה מתרחשת אי שם בעתיד, כשאת מקומו של טד מוסבי תופסת אישה בשם סופי (קים קטרל), המשחזרת בפני בנה את סיפור ההיכרות שלה עם אביו. הסיפור מחזיר את הצופים לניו יורק של שנת 2022, שבה סופי (הילארי דאף בגרסה הצעירה) והחברים שלה עדיין מנסים לברר מי הם, מה הם רוצים מהחיים ואיך יצליחו למצוא אהבה בעידן אפליקציות הדייטינג והאפשרויות הבלתי נגמרות.
דבר המבקר: על פניו מה שקיבלנו זה סיטקום מיושן להדהים, מצולם בכמה מצלמות, מלווה בצחוקים מוקלטים ומשוחק באותו סגנון עליז וצווחני יתר על המידה מקומדיות עבר ופאנצ'ים עם חותמת דואר מהניינטיז. כמובן שלתוך זה מושלכים רפרנסים נואשים לתקופתנו, אבל הם מתמקדים בעיקר בטכנולוגיה – אובר, אפליקציות להיכרויות וכיוצא באלה. "איך פגשתי את אבא" חסרה את הכריזמה, את ההומור הפנימי עם הראייה הסובייקטיבית של המספר את העבר, את הכימיה בין הדמויות. הסדרה נמצאת במילכוד – צופים שהתמכרו ל"איך פגשתי את אמא" יתאכזבו ממנה ואנשים שלא צפו במקור יראו בה מוצר אנכרוניסטי, שאריות סיטקום שחוממו והוגשו ואולי ימלאו לכם את הבטן, אבל לא את הלב.
(סמדר שילוני)
