יבגניה דודינה יכולה להבין לליבה של מילה, מהגרת העבודה הפולנייה שאותה היא מגלמת בסרט "מאמא", שהגיעה לישראל לבדה כדי לפרנס את משפחתה, ונשארה כאן 15 שנים. הגירה הוא מרכיב מהותי בחייה של דודינה, שעלתה מרוסיה לישראל עם חבריה לתיאטרון גשר לפני 36 שנה. "כשבאתי להודיע לאמא שלי שאני נוסעת לישראל - זה היה חודש, אולי חודשיים, לפני מלחמת המפרץ", היא מספרת בריאיון ל-ynet, "הייתי בטוחה שהיא תשכב על הגדר. במקום ליפול על הברכיים, לסגור את הדלת ולהתחנן שאשאר, היא אמרה, 'יופי, זה היה חלום של סבא להגיע לפלשתינה. תסעי'.
"כשהגעתי לכאן, היה לי ברור שאני נשארת, שכאן יהיה העתיד שלי. לא ידעתי מילה בעברית, אבל ישראל גרמה לי ליותר ברק בעיניים מאשר החיים במוסקבה האפורה. אני חושבת שבתוך ליבי הרגשתי שהגעתי למקום שנועד לי מאז ומתמיד. הרגשתי פה קלילות שבחיים לא הרגשתי.
יבגניה דודינה
(צילום: LICHTGUT / Max Kovalenko)
"מאז אף פעם לא ממש התגעגעתי לרוסיה. כשחזרנו עם גשר מנסיעה לארצות הברית, הרגשתי שחזרתי הביתה. כשנתתי את הפספורט בקבלה בשדה התעופה ואמרו לי 'מה שלומך?' זה היה נהדר, וזה לא עבר לי ולא יעבור".
מעולם לא התגעגעת לרוסיה?
"מדי פעם שמחתי לנסוע לשם, אבל אף פעם לא היה לי חשק להישאר ברוסיה. הבית שלי הוא פה, ואני לא מוכנה להחליף אותו בשום מקום אחר".
"מאמא" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי נחשון)
הסרט גרם לך לחשוב על המחיר שאמא שלך, שנשארה ברוסיה, שילמה?
"אף פעם לא דיברנו על זה. היו לנו שיחות של אם ובת, אבל היא הייתה מאוד קמצנית בדיבורים כאלה. היא עלתה שש שנים אחריי, כשאנה, הבת שלי, נולדה. אמא שלי, שרה, סוניצ'קה, כמו כל הדור של האימהות שלנו, לא ידעו מה זה לחיות בשביל עצמן. הן חיו בשביל הילדים, ואחר כך בשביל הנכדים. כשהייתי אומרת לה, 'תצאי עם חברה לבית הקפה', היא לא הייתה מבינה על מה אני מדברת. ככה היה לה טוב וככה היא חונכה, שצריך תמיד לדאוג למישהו ואת עצמך לשים תמיד בצד".
מה היית עושה לו היית במצבה של מילה?
"אם לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת לדאוג לפרנסה, יכול מאוד להיות שהייתי מתנהגת כמוה. הייתי נעלמת לשנה-שנתיים, אבל לא ל-15 שנה. סיפורים כאלה - כשאישה עוזבת את הבית כדי לעזור למשפחתה והילדים גדלים בלעדיה, יש אינסוף. הייתה לי מנקה מגיאורגיה שלא ראתה את הילדים שלה שבע שנים. אלה אנשים שקופים, בלי חיים, שפתאום מתברר שיש להם חיים ותשוקות".
"בכלל לא הייתה לי שום שאלה – רק להישאר בארץ"
דודינה (61) חוותה בכל זאת על בשרה מה זה לחיות לבד בארץ זרה, כשנסעה בתקופת הקורונה לשחק בשטוטגרט ונשארה שם שלוש שנים. "הברירה הייתה או להישאר בבית ולא לעשות כלום ולא להרוויח כסף - או לנסוע", היא אומרת. "גם אבי (בעלה, המוזיקאי אבי בנימין. י"ב) תמך בזה. בהתחלה הייתי בעיקר אסירת תודה על ההצעה, אבל בכל פעם שהייתי מגיעה לביקור בארץ הייתי נושמת אחרת, פורחת.
"פעם אמרתי שלא הייתי יכולה לעבור עוד הגירה, שזה מעבר לכוחות שלי, והנה מצאתי את עצמי בגרמניה במשך שלוש שנים. בהתחלה זאת הייתה אופוריה, אבל אחרי מספר שנים, האופוריה והאקזוטיות הופכות לשגרה. אף פעם לא חזרתי בארץ לבית ריק. תמיד מישהו חיכה לי. בהתחלה, השקט, השתיקות האינסופיות, שאין עם מי לדבר בבוקר, אין למי לאחל לילה טוב בלילה, למי להכין ארוחת בוקר ועם מי לאכול ארוחת בוקר - מצאו חן בעיניי. זה היה כמו ויפאסנה שנמשכה קצת יותר מדי זמן.
"חשבתי שמצאתי את המודל האידיאלי – לחיות פה וגם שם". מתוך "ריצ'רד השלישי", תיאטרון גשר
(צילום: דניאל קמינסקי)
"אבל כשהגעתי לשחק ב'ריצ'רד השלישי' בגשר, לבקשה של איתי טיראן, חשבתי שמצאתי את המודל האידיאלי - לחיות פה וגם שם. אבל אז התחילה המלחמה והייתי חייבת לבחור - לחזור לגרמניה ולחתוך מפה, ובכלל לא הייתה לי שום שאלה - רק להישאר בארץ".
איך היה המרחק מאבי בעלך?
"בכל זוגיות יש שחיקה עם השנים, והמרחק הזה מאוד חיזק את האהבה בינינו והגביר את הגעגועים. ביחסים כל כך ארוכים, שנמשכים יותר מ-30 שנה, יש באופן טבעי עליות וירידות, אופוריה ושחיקה. בקורונה, כשכולם היו בסוג של אי-ודאות לגבי העתיד שלהם, הוא הראשון שתמך בהחלטה שלי לנסוע לשחק בגרמניה".
אחת הסדרות המדוברות ביותר. ג'ודי קומר (מימין) ויבגניה דודינה ב"להרוג את איב"
(צילום: באדיבות HOT)
איך הגיבה לזה בתך אנה?
"נסעתי כשאנה כבר התחילה ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, אבל אנה היא בן אדם שאוהב עצמאות מגיל קטן".
הרבה לפני ששיחקה בסרטה היפהפה של אור סיני, שבשבילו למדה פולנית ושזכה לשבחים בפסטיבל קאן ובפסטיבלים שבהם הוקרן, דודינה כיכבה בעשרות הצגות בתיאטראות גשר והבימה, שמיקמו אותה כאחת השחקניות המשובחות בארץ. בקולנוע היא שיחקה בין השאר ב"קלרה הקדושה", "החטאים", "אין בתולות בקריות", "לא רואים עליך", ובטלוויזיה במיני-סדרה "אתי" של חגי לוי, ב"כבודו", ב"חזרות" וב"סובייצקה". לפני כמה שנים שיחקה באחת הסדרות המדוברות ביותר מעבר לים - "להרוג את איב", שם גילמה את אמה של הגיבורה (ג'ודי קומר).
גם בגיל 20, כשאת נראית הרבה יותר טוב, חשבתי שצריך לגשת לסצנות אינטימיות מוכנים יותר. אני לא מאמינה בשיטה של 'יאללה, תתפשטו, תזרקו ותעשו משהו'
"מאמא", שהחל מאתמול (חמישי) מוקרן בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, מגולל את סיפורה של מילה, עובדת זרה שחיה שנים רבות בישראל ועובדת בקיסריה, שנאלצת לשוב אל משפחתה בכפר עני בפולין. כשהיא חוזרת, היא מגלה שהמציאות שונה לגמרי ממה שדמיינה, ושאיש לא מחכה לה, מה שמוביל אותה להילחם על מקומה. מלבד דודינה משחקים בו גם חלי גולדנברג ומאיר סוויסה בתפקידים קטנים, מרטין אוגובו והרבה מאוד שחקנים פולנים.
העשייה של הסרט הייתה מסע מרתק שהתפרש על פני תשע שנים. הסרט תוכנן להצטלם באוקראינה ונדד בסוף לפולין, ממש כמו מילה, שנודדת בין בתים ומדינות, עד שהיא מוצאת את מקומה. "באמצע היו קורונה ושתי מלחמות", אומרת דודינה. "כבר היו לנו תאריכים לצילומים באוקראינה כי הדמות הייתה אוקראינית במקור, ואני כבר התחלתי ללמוד אוקראינית, אבל אז התחילה המלחמה עם רוסיה, ואור שינתה את התסריט. היא אלופת הדקויות. קולנוענית מיוחדת".
"ברור שהיו לי גבולות". מתוך הסרט "מאמא"
(צילום מתן גלין)
צילומי הסרט כללו גם סצנות בעירום. היססת לפני שהסכמת?
"הסכמתי ישר, שחקנית אמיתית לא מסרבת להצעות כאלה, אבל היינו צריכים להתכונן לזה יותר מאשר לסצנות אחרות. סמכתי על אור ועל מתן רדין הצלם שיכבדו אותי. הייתה לנו בסט גם מתאמת אינטימיות, והכל היה מתוכנן כדי שארגיש בנוח. ברור שהיו לי גבולות, ואמרתי מה אני מוכנה שיראו ומה לא. רצינו לבוא לסט לא נבוכים".
בגילך קשה יותר להתפשט?
"זה בכלל לא קשור לגיל. גם בגיל 20, כשאת נראית הרבה יותר טוב, חשבתי שצריך לגשת לסצנות אינטימיות מוכנים יותר. אני לא מאמינה בשיטה של 'יאללה, תתפשטו, תזרקו ותעשו משהו'. לא עשיתי כל כך הרבה סצנות אינטימיות בקולנוע, אבל צריך להתייחס לזה בכבוד. ברור שיש מגבלות של גיל, אבל אני לא ממש מרגישה את הגיל שלי וגם לא חושבת עליו.
"אני בת 61, וזה מה שיש, וזה גם באמת לא מעסיק אותי יותר מדי. בשביל מה להתעסק בזה? אני נראית כמו שאני נראית, ואני מקווה שזה בסדר ושאני מתבגרת בכבוד. אני רק משתדלת למצוא זמן ולהטעין את הבטרייה ולנוח מספיק, כי המשחק דורש כוח נפשי ופיזי ולשמור על עצמי מטופחת. אף פעם לא נתקלתי במקרה שבו היופי הפריע לי למשהו, כי גם לא פחדתי להיות לא יפה לתפקידים מסוימים. לא הייתה לי גם בעיה לשחק בלי איפור, אם התפקיד חייב את זה. פעם חששתי מזה, עכשיו ממש לא".
"ברור שיש מגבלות של גיל, אבל אני לא ממש מרגישה את זה". יבגניה דודינה מתוך הסרט "מאמא"
(צילום מתן גלין)
קשה להתבגר בתעשיית הקולנוע?
"אי אפשר לעצור את מכונת הזמן. לשמחתי, יש מספיק תפקידים, בכל גיל. תיאטרון הוא על-זמני. אפשר תמיד להרחיב את גבולות הגיל. אני לא רוצה לשחק דמויות יותר צעירות ממני ולהיות פאתטית. יש תפקידים נפלאים בכל גיל".
"למה אין בארץ מחזות פוליטיים? פוחדים. לא רוצים להסתבך"
דודינה נשואה לאבי בנימין, מוזיקאי הבית של תיאטרון גשר - שם השניים נפגשו, ואמא לאנה, שחקנית תיאטרון הקאמרי ופסנתרנית מוכשרת, בוגרת האקדמיה למוזיקה.
כאמא וכשחקנית היו תקופות שהרגשת שהקריירה שלך באה על חשבון האמהות?
"הבנתי את זה רק בדיעבד, ולא מזמן. צריך בגרות כדי להבין את זה. כיוון שתמיד הייתה לי אמא שעזרה לי, יכולתי להרשות לעצמי להתמסר לקריירה. עד היום אני מרגישה שאולי פספסתי דברים בחינוך של אנה, אבל אז לא הייתה לי מודעות לזה".
"אולי פספסתי דברים בחינוך של אנה, אבל אז לא הייתה לי מודעות לזה". יבגניה דודינה ובתה אנה בנימין
(צילום: פרטי)
אנה אמרה לך שלפעמים היית חסרה לה?
"כן, בטח. היא נשמה, יש בה עדינות נפש ויושר. כשאנה עוד הייתה קטנה, אבי היה אומר לי, 'את מבינה שהיא יותר בוגרת ממך?'. אני הייתי הרבה יותר ילדותית ממנה. לפעמים, כשאני מדברת איתה, הוורבליות שלה היא שמונה דרגות מעליי. היא יודעת להתנסח נורא יפה. האינטליגנציה הרגשית שלה ברמה הרבה יותר גבוהה משלי. למדתי מהסרט הזה, כמו מילה, לא להלביש את הניסיון שלי עליה. גם כשקשה לה אני לא מאוד דואגת, כי אני יודעת שהיא תמצא את הדרך הנכונה להתמודד עם זה".
פעם היו בארץ תקופות שאפשר היה לאכול בנחת מול מהדורת החדשות. עכשיו האוכל נתקע לך בגרון כשאתה פותח טלוויזיה. אי אפשר לתפקד כרגיל אחרי שאתה רואה את ה'הותר לפרסום'
איזו אמא היית - רכה? קשוחה?
"תשאל את אנוצ'קה. בכלל, הייתי מעדיפה שהיא תשב במקומי בריאיון הזה ותדבר. היא מדברת הרבה יותר טוב ממני והרבה יותר פתוחה ממני".
הגיל פותח בפנייך עוד אפשרויות, מעניינות יותר, לתפקידים?
"אני מרגישה שהגיל והניסיון תורמים ליכולת המקצועית שלי ועוזרים לדמויות שלי להיות יותר עשירות. יש שחקניות שאומרות שעם הגיל הן מקבלות פחות ופחות תפקידים מעניינים, אבל לי אין מה להתלונן - מציעים לי עדיין הרבה תפקידים טובים ומאתגרים ואני עובדת יפה".
"לי אין מה להתלונן - מציעים לי עדיין הרבה תפקידים טובים ומאתגרים". מתוך הסרט "מאמא"
(צילום מתן גלין)
את משחקת לא מעט נשים לא-קלות, קשות.
"לפעמים גם דמויות שכמעט בלי אפשרי לאהוב אותן. אני עורכת הדין היחידה שלהן. אני צריכה לעורר איזושהי נקודת אור כלפיהן אצל הקהל, איזושהי חמלה, שלפחות יבינו אותן, ואני מקווה שאני מצליחה. למה אני מקבלת דמויות כאלה? כי זה יותר מעניין וזה גם מה שהבמאים חושבים שנכון לי. אני גם לא ארצה לשחק דמות חמודה או מתוקה. חייבת להיות סיבה שבגללה אתה עולה לבמה או מצטלם, צריך שיהיה לה משהו להגיד".
"גשר אמיצים יותר". מתוך "אמא קוראז' וילדיה" בתיאטרון גשר
(צילום: סטנסילב פוספלוב)
בשנים האחרונות דודינה חזרה לתיאטרון גשר אחרי הפסקה ארוכה, שם היא משחקת ב"ריצ'רד השלישי", "אמא קוראז'", עליו היא מועמדת לפרס התיאטרון הקרוב, ב"נשמות", ועכשיו ב"בלאדי מרי", לצד סשה דמידוב, שעלתה ברוסית.
למה אין בארץ הרבה מחזות פוליטיים?
"פוחדים. לא רוצים להסתבך. רוצים שיהיה שקט בבית. גשר אמיצים יותר. הבחירה היא לא רק אמנותית, היא גם מה אתה רוצה להגיד בזה. לשמחתי, גשר לא בורח לאסקפיזם ומעלים הרבה קומדיות. אלו גם הבחירות של לנה (קריינדלין, מנכ"לית התיאטרון. י"ב), של רועי חן (מחזאי הבית, י"ב), וגם של הבמאים שבאים לעבוד איתם. גשר מצליח איכשהו לא להתפשר במציאות הקשה ביותר. בזמן החזרות ל'אמא קוראז'' היינו אומרים, 'הלוואי שכשהמחזה יעלה כבר לא נהיה רלוונטיים ולא תהיה מלחמה'.
"המחזה הזה נכתב לפני כמעט 90 שנה והוא עדיין רלוונטי לצערי. כמה שהעולם מתפתח טכנולוגית, הוא לא הופך להיות עולם יותר טוב. העולם מתקדם אחורה, על ספידים. כשנפסיק לשמוע 'הותר לפרסום', יהיה כאן הרבה פחות חשוך".
את עוקבת אחרי מהדורות החדשות?
"אני כמעט לא רואה. אני לא יכולה להמשיך לצרוך חדשות כשאני פותחת ורואה את זה. פעם היו בארץ תקופות שאפשר היה לאכול בנחת מול מהדורת החדשות. עכשיו האוכל נתקע לך בגרון כשאתה פותח טלוויזיה. אי אפשר לתפקד כרגיל אחרי שאתה רואה את ה'הותר לפרסום'".
"אני מתה להיות כמוני, לא מישהי אחרת". יבגניה דודינה מתוך הסרט "מאמא"
(צילום מתן גלין)
יש שחקניות שאת מקנאה בהן?
"אני מקנאה בשחקניות שיש להן אפשרות לעבוד עם אנשים מעניינים. אני מתה להיות כמוני, לא מישהי אחרת. קנאה לא עוזרת".
פספסת תפקידים?
"אם פספסתי, כנראה שהייתי צריכה לפספס. מה שלא שלי כנראה שלא הגיע לי, אז למה להצטער. איתי טיראן בחר בי ל'ריצ'רד השלישי', והפתיע אותי, לשמחתי הגדולה".
תשתפי בעתיד פעולה עם אנה?
"כבר שיתפנו פעולה בסרט סטודנטים בסם שפיגל. יש לנו חלום, שאני בטוחה שיתגשם, לשתף פעולה גם על הבמה, כשאבי יחבר את המוזיקה להצגה. אנה היא לא היורשת שלי, אלא הקולגה שלי. הקאמרי בחרו בה וזאת גאווה גדולה בשבילנו.
"היא שחקנית נהדרת. היא סיימה את האקדמיה למוזיקה והחליטה שהיא רוצה ללמוד משחק. המעניין בסיפור הזה הוא שלא אני זאת שגרמה לה לבחור במשחק. היא ראתה את הסדרה 'להרוג את איב', והתאהבה בשחקנית, בג'ודי קומר. לפעמים היא מתייעצת איתי, אבל אני מאוד נזהרת לא להתערב. אני מאמינה שאין קיצורי דרך במקצוע הזה. אף אחד לא ייקח אותה בגלל שהיא הבת שלי, אלא רק אם היא תהיה טובה".
"אני מאמינה שאין קיצורי דרך במקצוע הזה". יבגניה דודינה
(צילום: אלעד גרשגורן)
מאז 7 באוקטובר דודינה נאלצה לפעמים להסתיר בחו"ל את עובדת היותה יהודייה וישראלית. גם ההצעות לתפקידים מחו"ל פחתו מאז. "בזמן האחרון אני לא תמיד אומרת שאני מישראל", היא מספרת. "כשנסעתי במונית באמסטרדם, בצילומים של הסדרה של חגי לוי, ולנהג היה דגל פלסטין והוא שאל אותי מאיפה אני, אמרתי - 'אוקראינה'.
"פעם, לפני 30 שנה, בפסטיבל קולנוע, אני וחברה עמדנו ליד המעלית ודיברנו בעברית. עמד מאחורינו מישהו עם מעיל ארוך, גרמני, ואמר לי, 'דיר בלאק, יו נואו וואט איז דיר בלאק?' לרגע זה היה מפחיד, אבל כשיצאנו מהמעלית שכחנו מזה. אתה רואה? שום דבר לא השתנה בעולם. הדברים רק החמירו. עכשיו היינו עם גשר בצרפת עם 'ריצ'רד השלישי', ולא נתקלתי בשום אנטישמיות ולא הסתרתי שאני ישראלית, גם כשהסתובבתי לבד".
קרה פעם שהעובדה שאת ישראלית מנעה ממך לקבל תפקידים?
"כן, סוג של. אחרי 7 באוקטובר קיבלתי מייל עם הצעה יוקרתית. בסוף המייל הייתה שאלה, 'רק תגידו לנו בבקשה איפה יבגניה ממוקמת היום'. כתבנו - תל אביב, ומאז לא שמענו מהם".
"לעשות סרטים ולשחק בסרטים זה שני דברים שונים". קאסט הסרט "מאמא" בבכורה
(צילום: אור גפן)
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"חזרתי לארץ מצילומים ב-6 באוקטובר בלילה. חשבתי שסוף-סוף הצילומים והעומס נגמרו, ואני אוכל לנוח וללכת לים. ואז התחילו האזעקות. כשהתחילו האזעקות פתחתי את הדלת עם בגד ים וראיתי שכנים רצים במדרגות. אמרתי, 'זה אמיתי?'".
נדב לפיד נשאר בצרפת ועושה סרטים פוליטיים בלי לחשוש.
"לעשות סרטים ולשחק בסרטים זה שני דברים שונים. הוא גם בוחר באמירות שלו, וזו זכותו".
מה יהיה כאן בעוד שנה?
"אני מקווה שהבית שלנו יחזור להיות בית. שיהיו כאן אנשים עם ערכים. הבית שלנו התפרק, זה ברור לכולנו. אנחנו צריכים לבנות אותו מחדש אחרי הבחירות. יש כאן שסע ופילוג גדולים. אנחנו אפילו לא בפוסט-טראומה, אנחנו עדיין בטראומה. אנחנו שורדים בבית שלנו, אבל אנחנו רוצים לבנות בית כדי שנחיה בו, לא נשרוד.
"היו ימים שהייתי מיואשת. היה הרבה חושך מסביב". יבגניה דודינה
(צילום: צביקה טישלר)
"כשהייתי בגרמניה פרצה המלחמה עם אוקראינה והפסקתי לתפקד. הפסקתי לשמוע מוזיקה בבית, וכשהייתי מגיעה לתיאטרון היו נופלים לי דברים מהידיים. לא יכולתי לנשום. אתה לא מצפה שבתקופה כזאת תפרוץ מלחמה כזאת".
עכשיו את אופטימית?
"דווקא יש תקווה באוויר, להבדיל מלפני שנה-שנתיים. היו ימים שהייתי מיואשת. היה הרבה חושך מסביב. לפני שנה בפסטיבל קאן עוד הלכנו עם הסיכה של החטופים. עכשיו כבר לא צריך לענוד את הסיכה לשמחתי. השחקנים הפולנים שאלו אותי בקאן מה זה. הסברתי להם, והם אמרו, 'אנחנו גם רוצים'. חלקם הלכו איתה.
"אבן כבדה ירדה לי מהלב כשהחטופים חזרו. זאת הייתה מועקה אינסופית, דיכאון אחד גדול ומתמשך. הלכתי להפגנות, ועשינו מה שיכולנו כדי לעזור. הלכתי גם לכיכר החטופים ותרמתי את חלקי. כיכר החטופים הייתה פצע מדמם. עכשיו הפצע הבריא קצת. אבל אנחנו עדיין בטראומה. יש עוד דרך לעבור עד שנהיה בפוסט-טראומה וננשום לרווחה. הגיע הזמן שיהיו כאן אנשים עם ערכים בסנטר שלנו".
