סיפור האהבה של מזי חלבי וג'נה ריץ' מתחיל במטבח, במזווה ומאחורי הסירים והמחבתות, בשקט ובהפתעה, בין צחוק לבין דמעות. שלוש שנים וחצי הן לא סיפרו לאף אחד מבני המשפחה של ג'נה על הזוגיות שלהן, וחיו ביחד בסתר. כשההורים של ג'נה היו מגיעים לבקר, המגנטים היו יורדים מהמקרר, והתמונה של שתיהן הייתה עוברת ממרכז השידה למעמקי המגירה. שלא יראו. שלא ידעו. שלא ישאלו.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
אבל עכשיו הן כבר סיפרו לכולם, וגם לסבא וסבתא שהתלוננו שיודעו אחרונים, ולפני חצי שנה הן קיפלו את הדירה בתל אביב ועברו לקיבוץ גזר, לגור ליד הוריה של ג'נה. מחמש דקות הליכה מהבית עד לעבודה, עכשיו זה כמעט שעה נסיעה.
השתיים הכירו לפני שש שנים במטבח של מסעדה פופולרית בתל אביב. ג'נה הייתה בדיוק אחרי פרידה מבן זוג ומזי הייתה בתקופה נמוכה וקשה שבה חוותה התעללות רגשית בעבודה. שם, במטבח הזה, כשמזי מנהלת את המטבח וג'נה טבחית מתחילה, נרקם סיפור האהבה שלהן.
ג'נה: "זאת פעם ראשונה שהייתה לי בת זוג ולא ידעתי אם זה רומן או מה זה בדיוק. לא רציתי לספר כי אם זה היה נגמר אז סתם הסתבכתי. כל החיים גדלתי על הפנטזיה של בעל, ילדים וחתונה בקיבוץ"
"לפני כן לא נמשכתי לנשים", מספרת ג'נה, "זו הייתה פעם ראשונה שלי. הגעתי לשם עם בן זוג ונפרדנו תוך כדי. אחרי הפרידה הייתי בוכה הרבה בעבודה, מזי באה לנחם אותי והסתקרנתי, רציתי לגלות מה זה, ומאז אנחנו לא נפרדות".
ג'נה התגוררה אז בקיבוץ, מזי בתל אביב ושתיהן עזבו את הבית ושכרו יחד דירת שלושה חדרים. למה שלושה? בשביל שההורים של ג'נה יחשבו שהן רק שותפות ולא מעבר לזה. "כל הצד של מזי ידע הכל, אבל אני לא שיתפתי אף אחד מהצד שלי. זאת פעם ראשונה שהייתה לי בת זוג ולא ידעתי אם זה רומן או מה זה בדיוק. לא רציתי לספר כי אם זה היה נגמר אז סתם הסתבכתי. כל החיים גדלתי על הפנטזיה של בעל, ילדים וחתונה בקיבוץ. רק לפני כמה חודשים סיפרנו לסבא וסבתא שלי, למרות שהם אמרו שהם כבר הרגישו. הכל התגלה כשההורים שלי חשדו ואמא שאלה אותי אם אנחנו בנות זוג ואז בכיתי וסיפרתי לה".
ואיך הייתה התחושה?
"אמא מיד אמרה 'הכל בסדר, את הבת שלי, למה לא סיפרת לי לפני'. אני חושבת שהיא התאכזבה שלא שיתפתי אותה. אחרי זה נפלה לי אבן מהלב, הרגשתי פתאום חופשייה לכל דבר, רציתי לצרוח מאושר. מגיל 12 אני רוצה ילדים ואני מרגישה שעכשיו זה קרוב מתמיד".
מזי, איך זה לחיות בסתר?
"היינו רבות על זה המון. היו בבית תמונות של שתינו תלויות על הקיר ופעם שבוע כשהמשפחה שלה הייתה מגיעה היינו מורידות הכל ומחביאות במגירה. לג'נה יש משפחה מהממת, עכשיו כבר אימא שלה שואלת אותי מתי אני מביאה לה נכדים".
כמו אישה מוכה
מזי (35) מבשלת מאז שהיא זוכרת את עצמה. אחרי הצבא הלכה ללמוד קונדיטוריה וחשבה ששם היא תישאר ותתפתח. היא עבדה כקונדיטורית במפעל של קיורטוש, פיתחה קינוחים לבתי קפה, ובמסעדות עבדה במחלקת הקונדיטוריה. יום אחד היא עברה למטבח ומאז נמשכה לחום הלהבות כמו פרפר לאש. "קונדיטוריה זה נחמד אבל אני לא רוצה להנדס מקרונים. אני נמשכת יותר למטבח שם יש אש וחיתוכים בסכין".
6 צפייה בגלריה
מזי חלבי בדפי Depi: "אמא של ג'נה שואלת מתי אני מביאה לה נכדים"
(צילום: איתמר גינזבורג)
גם ג'נה (32) מבשלת מגיל צעיר. אבא שלה היה טבח של הקיבוץ, וכשכולם היו מגיעים לחדר האוכל לארוחת צהריים, והיא הייתה מתגנבת למטבח ועוזרת לאבא לבשל. אחרי הצבא עבדה עם השף דודו ביטון בלה רג'אנס בירושלים, ואחר כך חזרה לקיבוץ ולקחה לידיים את המטבח של גני הילדים. במקום שהילדים יאכלו אוכל של קייטרינג, היא הייתה מבשלת להם מדי יום ביומו אוכל ביתי – קציצות, קוסקוס, מרק ירקות, שניצלים, קובה סלק, מפרום.
מזי: "נשבעתי אז שאם אהיה שפית לא אתן לטבחים שלי להרגיש פחות ממני – לא אצא להפסקות לפניהם, לא אשתה מים מינרלים והם ישתו מים מהברז, נשבעתי שאתן להם להרגיש שווה בין שווים. חשוב לי לכבד את האנשים שמתחתיי בגלל מה שאני עברתי"
אבל אז היא גילתה את תל אביב, ובבקרים הייתה עובדת בקיבוץ, מגיעה אחה"צ לתל אביב לעבודה כטבחית במסעדה, ונשארת עד הסגירה. שם, באחד המטבחים הן הכירו, כשמזי, כאמור, מנהלת המטבח וג'נה הסו שף. עד היום זו החלוקה ביניהן, הן שומרות על ההירכיה הזאת ומצאו אותה טובה ונכונה להן. מזי היא המוח, ג'נה הביצועיסטית המושלמת ויחד הן יוצרות שלם שגדול מסך חלקיו.
שם, באחד המטבחים, מזי גם חוותה רגעים שאותם היא משחזרת כאן, לראשונה, ומסבירה למה היום בתור שפית היא בחרה להיות בדיוק ההפך.
"חוויתי רגעים מאוד לא נעימים. החלפתי ארבעה פסיכולוגים בתקופה קצרה, הגעתי עם התקפי חרדה לבית חולים. הרגשתי שכל מה שאני עושה, ולא משנה כמה אני מתאמצת ומשתדלת, זה אף פעם לא מספיק טוב לשף שלי. הבנתי שזה המקצוע שלי והיה לי חשוב להתקדם בזה, אז המשכתי. היו רגעים נמוכים של השפלות, רגעים לא פיירים. הייתי בוכה המון, נכנסתי לדיכאונות, נפגשתי עם פסיכיאטר והתחלתי לקחת כדורים.
מזי: "להיות שף זה מקצוע פרוץ, כל אחד עם כסף יכול לפתוח בר יין או בית קפה, ולמצוא מישהו שלא עבד יום בחייו במטבח ולקרוא לו שף. סבתא שלי ידעה לבשל מדהים, אבל היא לא שפית"
"מה שהציל אותי זו תאונה – בערב של בילוי אחרי העבודה קרעתי את הרצועה ברגל. זה היה חודש לפני הקורונה וכמה חודשים לא יכולתי לזוז. תוך כדי כך הסגרים התחילו, ומאז לא חזרתי לשם. הייתי כמו אישה מוכה. אני יודעת שיכולתי לתבוע על התעמרות אבל לא עשיתי את זה בעיקר בגלל שאימא שלו אישה מבוגרת ולא רציתי לצער אותה. אבל אני מרגישה שזה גידל אותי וחישל. עברתי דרך ארוכה וקשה".
איך זה משפיע היום על המנהלת שאת?
מזי: "נשבעתי אז שאם אהיה שפית לא אתן לטבחים שלי להרגיש פחות ממני – לא אצא להפסקות לפניהם, לא אשתה מים מינרלים והם ישתו מים מהברז, נשבעתי שאתן להם להרגיש שווה בין שווים. חשוב לי לכבד את האנשים שמתחתי בגלל מה שאני עברתי. אני רוצה שגם אם זה היום הראשון שלך במטבח תרגיש בנוח.
"אני שמחה שעברתי דרך ארוכה של הרבה טוב והרבה קושי והגעתי למקום שבו אני יודעת לבטא עצמי. טבחים של היום חושבים שהדרך קצרה אבל היא ארוכה. להיות שף זה מקצוע פרוץ, כל אחד עם כסף יכול לפתוח בר יין או בית קפה, ולמצוא מישהו שלא עבד יום בחייו במטבח ולקרוא לו שף. סבתא שלי ידעה לבשל מדהים, אבל היא לא שפית. כי להיות שף זה גם להיות פסיכולוג, זה להרים אנשים ולדעת במי לגעת ובאיזו נקודה. היום אנשים חושבים שאם הם יודעים להפוך דג על הפלאצ'ה אז הם גם ידעו לעשות פוד קוסט וזה לא נכון. היום יש יותר מדי מקומות ופחות מדי ידיים עובדות - טבחים, שוטפי כלים ומלצרים".
איך זה לעבוד עם בת הזוג במקום אמוציונלי צפוף וחם?
ג'נה: "אנחנו לא יודעות מה זה לא לעבוד יחד. למדנו להכיר מה מעצבן אחת בשניה ומה לא. אנחנו לא מתנגחות, מזי השפית ויש היררכיה ברורה. מזי אמוציונלית ולוקחת דברים קשה, ואני הולכת לישון בלילה בראש נקי".
מזי: "אין בנאדם שאני מסתדרת איתו בעבודה יותר מג'נה. כשאני נכנסת לדמות של השף יש בינינו סינרגיה מהממת. אין ביניו אגו. אתמול אמרתי לה שהסלט שלה לא מספיק מתובל. אני לא חוסכת ממנה דברים כי אנחנו זוג, והיא מקבלת הכל".
15 ק"ג בשר לפח
אחרי שמזי החלימה הן גילו את עולם האירועים. אחד הלקוחות לשעבר הזמין ממנה אירוע פרטי לעשרה אנשים. מהאירוע הזה נולדו עוד 20 אירועים שונים, והיא התחילה להריח כאן ביזנס.
אז זה נכון מה שמספרים על תעשיית הארוחות הפרטיות בקורונה?
מזי: "מאז האירוע הראשון המשפחה של הלקוח הזמינה אותנו כל חודש לאירוע אחר, ואז גם החברים שלו התחילו להזמין אותנו פעם בחודש לאירוע. הייתי מכינה אז בדיוק את האוכל שיש היום בדפי, דגים נאים פירות ים תמנונים. ככה עשינו אירועים במשך שנה וחצי, עד שנפתחו המסעדות. היינו עושות עשרות אלפי שקלים בחודש".
אז מה קרה?
ג'נה: "היה שבוע אחד שהיה בו גם מבצע צבאי, גם אמרו שהקורונה חזרה קצת ואז התבטלו ארבעה אירועים בשבוע אחד. הבנו שזה לא יציב. בשבוע שהתבטלו האירועים קנינו 15 ק"ג בשר ושם הבנו שזה סוף המסלול".
היום שתיהן, כאמור, השפיות של המסעדה הקטנה והרומנטית, דפי (Depi, דה פיג'וטו 23), בתל אביב, שנמצאת בפינה יפהפיה שבה רחוב דה פיג'וטו נפגש עם רחוב יהודה הלוי שמתחבר לפארק המסילה. מעט מקומות על הבר, כמה שולחנות פזורים בפנים ויש גם מקומות ישיבה על המדרכה. לכאן הן הגיעו ממש במקרה, אחרי שבאירועים הן הכירו את השף שהקים את המסעדה והזמין אותן לעזור לו במטבח. שנה לאחר מכן השף עזב, ושתיהן כבשו את המטבח במקומו.
בגלל שמזי הגיעה בכלל מתחום הקונדיטוריה, האוכל שלה הופך למיוחד ואותנטי יותר מהרגיל: מנת האלבקור מוגשת על קרקר שהן מכינות במקום, גם הבריוש המוגש לשולחן מגיע מהמטבח הקטנטן שלהן ואת הפסטות מכינים במקום. חשוב להבין שכל זה בזמנים של פוסט קורונה, מצוקת כוח אדם ובעיות תפעול, הוא לא מובן מאליו בכלל. יש כאן בראנצ'ים בשבת וערבי טעים טעימים בשלישי, היום שבו הדגים הטריים מגיעים למטבח והשפיות חוגגות איתם.
בשבועות הקרובים הן יפתחו סמוך לדפי עוד שני מקומות: בית קפה בשם "לבנט" ובר יין בשם "ורה", יחד עם אורי וילדר, הבעלים של דפי. הלבנט יהיה בקונספט בריא עם מנות טבעוניות וגם כאלה ללא גלוטן, וורה היא בעצם חנות יין ביום שתהפוך לבר יין בלילה, עם מנות שיכינו במסעדה.
