(צילום: משי בן עמי)

ההחלטה הפרוצדורלית של בג"ץ שלא לקיים דיון נוסף בעתירה נגד איסור הכנסת מזון שאינו כשר לפסח לבתי החולים בשבעת ימי החג, הפכה את ההכרעה המהותית שהתקבלה בעניין באפריל 2020 - לעובדה מוגמרת. מעתה, לא יורשו עוד מאבטחי וסדרני המרכזים הרפואיים לתשאל את המבקרים על האוכל שהם נושאים בכליהם, כפי שדרשה הרבנות הראשית - ובוודאי שלא לפשפש בתיקיהם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
קובי נחשוני עושה סדר: מה הבעיה עם החיסונים בשבת?
המאבק המשפטי המתוקשר בוודאי שאיננו מייצג את הלך הרוח בציבור הרחב. לולא השחקנים שהשתתפו בו – "הפורום החילוני" מכאן והרבנות הראשית משם – הוא היה מסתיים בהבנות שקטות ובאווירה טובה. כך או כך, הוא החזיר אל סדר היום הציבורי סוגיה זניחה בדרך כלל ביחסי הדת והמדינה (אף שבשנים האחרונות הייתה לה עדנה), והיא נופלת כעת כפרי בשל לידי פוליטיקאים וקמפיינרים לקראת הבחירות באביב: ישראל ביתנו תבטיח להיאבק בכפייה הדתית - המפלגות החרדיות יתחייבו לרסן ולעקוף את בג"ץ.
אבל עם כל הכבוד למשמעויות הפוליטיות של כן-או-לא חמץ בבית החולים בפסח, מדובר בראש ובראשונה בסוגיה הלכתית (או לכל הפחות מטא-הלכתית), שמטרידה בעיקר את תלמידי החכמים והפוסקים. כעת, לאחר שההכרעה המשפטית כבר נפלה ונותרה רק הדילמה הדתית-ערכית הטהורה, ynet מתנדב לעשות סדר בדברים ולהסביר אחת ולתמיד על מה המהומה.

נפתח בשבירת מיתוס

האיסור ההלכתי סביב החמץ בפסח הוא לא רק על אכילתו, אלא גם "בל ייראה" ו"בל יימצא". רבים טועים לחשוב שאם כך - הרי שלאדם אסור להסתכל על חמץ שנמצא בידי חברו. מדובר, כאמור, בטעות נפוצה. האיסור לראות או להחזיק חמץ מתייחס רק למאכל השייך לאדם עצמו, אך אם הוא של אחר - אין לכך מניעה. זו, אגב, הסיבה שבגינה נהוג למכור את החמץ ללא-יהודי כתנאי להשארתו בבית, משום שאז הוא כביכול איננו שייך עוד לאדם שמחזיק בו.
בבית החולים אסף הרופא מכניסים מבקר עם חמץבבית החולים אסף הרופא מכניסים מבקר עם חמץ
הריח בעייתי לחולים?
מאמינים רבים חשים כי מראה של חמץ, כל חמץ, בעיצומו של חג הפסח - פוגע ברגשותיהם, שכן מדובר באחד הסמלים החזקים ביהדות. זהו גם הרעיון שעומד בבסיס "חוק חג המצות" האוסר על בעל עסק להציג חמץ בפרהסיה. אך, כאמור, אין מדובר בעניין הלכתי (כפי שיש מי שאינם מסתכלים על חזיר ואף לא קוראים לו בשמו – אף שהדבר מותר).
מתי, אם כן, חמץ שבבעלות יהודי אחד עלול בכל זאת להוות מכשול דתי בפני יהודי אחר? ראשית, כאשר הוא אוכל ממנו. ההלכה אוסרת על אדם לאכול חמץ גם אם אינו שייך לו. בנוסף, אסור ליהנות מחמץ של אדם אחר – למשל להתענג מריח העולה ממאפיית פיתות. כך או אחרת, גם איסור זה איננו רלוונטי, ככל הנראה, לנושא שבפנינו, שהרי לא סביר שממאכלים שמבקרים מכניסים לבית החולים עבור יקיריהם המאושפזים, ינדוף ריח עז ויוצא דופן.

ושוב עולה השאלה:

מדוע הרבנות הראשית מתעקשת שלא לאפשר הכנסת מזון שאינו מוחזק ככשר לפסח - כל מזון, ואפילו מרק או סלט ביתיים - לבתי החולים בימות החג? אם נשאל את הרבנות עצמה, הרי שהסיבה היא פשוטה, כמעט טכנית: מרגע שמאכל כזה עובר את שערי בית החולים - אין למשגיחי הכשרות שליטה עליו, ולא ניתן להבטיח שבסופו של דבר הוא לא יבוא במגע עם מאכלים או כלי אוכל כשרים ויפסול אותם.
בבית החולים שערי צדק מכניסים מבקרת עם חמץבבית החולים שערי צדק מכניסים מבקרת עם חמץ
מאבק איתנים בין זכויות של פרטים שונים
כך לדוגמה, אם אדם יביא לאמו המאושפזת תבשיל שהכין לה בבית, היא עלולה לאכול אותו באמצעות הסכו"ם שהוגש לה זה עתה בארוחת הצהריים, ועדיין נמצא ליד מיטתה במחלקה. לאחר מכן המזלג יוחזר למטבח, ייכנס למדיח הכלים ללא מסכה ובלי הפרדה לקפסולות – והתוצאה תהיה "הדבקה המונית" בקצב מעריכי. הדבר נכון לא רק לפסח, אלא גם ביחס לכשרות המזון הרגילה בכל ימות השנה, אך מבחינה הלכתית ההשלכות של הכנסת חמץ חמורות יותר, ופחות ניתנות להכשרה בדיעבד.
לפי הרבנות, בתי החולים צריכים להיות מקום סטרילי, אם לא מטעמים בריאותיים - לכל הפחות מסיבות דתיות, שכן מדובר במוסד ציבורי במדינה יהודית, שלפי הסטטוס-קוו חובה לשמור עליו ככשר. אם לא נוכל להבטיח זאת, הם מזהירים, שומרי כשרות רבים יימנעו מפינוי לקבלת טיפול רפואי אף במקרי חירום - שמא ייכשלו במאכלים אסורים, והמשמעות היא שהחלטת בג"ץ השבוע מסכנת בעקיפין את חייהם.
מול הרבנות ניצבים העותרים (ואחרים), המבקשים להתיר הכנסת מזון "חיצוני" לבתי החולים. חילונים רבים, וכמובן מי שאיננו יהודי, מתנגדים לפגיעה בזכויות הפרט הבסיסיות ביותר שלהם על רקע התנגשות עם אמונה דתית של קבוצה אחרת – חזקה ככל שתהיה. אלא שגם בתוך העולם ההלכתי נשמעים קולות שונים מזה של הרבנות, ולפיהם ניתן למצוא בקלות פתרונות שיאזנו בין הצרכים השונים והמנוגדים – מבלי שיידרש כל שינוי או פשרה בהלכה.

הנה שתי הצעות לדוגמה

הן הועלו גם בדיונים שהתקיימו בעתירה בבית המשפט. האחת: בשבעת ימי הפסח יוגש לחולים "מזון מטוסים" כשר למהדרין, ארוז בסטריליות עם כלים חד-פעמיים, וממילא אין חשש לאותה "הדבקה". השנייה: יוגדרו מראש מתחמים צדדיים שאליהם יהיה מותר להכניס חמץ במהלך הפסח, וממילא יהיה קל יותר לפקח ולמנוע זליגה של מזון או של כלים בינם לבין השטחים האחרים בבית החולים.
ברבנות ממשיכים להיצמד גם כאן לטיעונים הטכניים-לוגיסטיים, וכמומחים להשגחת כשרות מוסדית הם מסבירים כי מה שנשמע נכון בתיאוריה, אינו ישים מעשית או אף עלול לעורר בעיות נוספות. הפתרון שלהם פשוט מבחינתם הרבה יותר: באי בתי החולים כולם, יהודים ושאינם יהודים, יתאפקו במשך שבעה ימים בשנה ויכבדו את רגשותיו וסמליו של הרוב היהודי שומר הכשרות.
סיבה אחת להתנגדות הרבנות להצעות שעלו במהלך הדיונים בתיק היא שלבתי החולים אין את הפריבילגיה לעסוק במבצעים מעין אלה ולהפוך סדרי בראשית רק בשביל שבוע אחד בשנה. אלא שהעמדה הזאת מעט תמוהה על רקע העובדה שההיערכות להכשרת המוסדות הגדולים, המטבחים וחדרי האוכל לקראת המעבר למזון המיוחד לפסח, כרוכה בעצמה בהקצאת משאבים ובעבודה מאומצת.
הסיבה השנייה שבגינה הרבנות מתנגדת לחלק מהפתרונות המוצעים היא שהמענה בהם הוא חלקי בלבד באופן המהווה כבר עכשיו "מדרון חלקלק" מסוכן, מבחינתה. כך, למשל, הגדרת מתחמים מבודדים לעניין זה תאפשר רק לחולים המסוגלים לצאת ממחלקות האשפוז ליהנות מאוכל ביתי. הצעד הבא יהיה שגם אלה שבמצב קשה יותר ומרותקים למיטה יבקשו סעד מבג"ץ – ובית המשפט ייאלץ לאפשר זאת גם להם, ובשם ערך השוויון ידרוש להביא את החמץ אליהם למחלקות.

המתירנים ישיבו:

קשה להכניס את הראש בין הענקים בתורה, ובוודאי שלא כדאי לסמוך על קובי נחשוני כפוסק שלכם, מצאו לכם רב לשאול אותו - אבל הכול עניין של מוטיבציה, רצון טוב וסדרי עדיפויות. אם זכויות המיעוט היו ערך חשוב בעיני הרבנות הראשית – הן היו נכנסות למערכת השיקולים (ואף כשיקול דתי), ואז בהחלט היה ראוי מבחינתה להשקיע עוד משאבים בהתאמות הנדרשות, כי על ערכים צריך לשלם. הם גם יזכירו: בסופו של דבר, אין כאן צורך בפשרות הלכתיות, אלא רק ביציאה מהקיבעון ובגמישות מחשבתית ולוגיסטית. ובאשר לחשש שמציגה הרבנות כי מסורתיים, דתיים וחרדים יימנעו כביכול מפינוי לבית החולים במקרים דחופים, יאמרו: אם שומרי מצוות בחו"ל מתאשפזים בפסח במוסדות רפואיים לא-יהודים שבו רוב האוכל אינו כשר כלל - בוודאי שמותר לשהות בבית חולים ישראלי שברובו מוכשר לפסח.
אבל גם בשדה ההלכתי לא נאמרה המילה האחרונה. פוסקים ומומחי כשרות רבים סבורים כי אין לקבל כמובנת מאליה את עמדת הרבנות ולפיה סלט ירקות ביתי שכשרותו לא התבררה – ואף פיתה, חמץ ממש - "מדביקים" את כל בית החולים ופוסלים את המזון וכלי האוכל שבו לשימוש בפסח. מעבר לפלפולים ההלכתיים, שאליהם לא ניכנס, יש להם ראיה יפה לכך: עד שהוגשה לבג"ץ העתירה בעניין – אותו נוהל ישן שאסר הכנסת מזון לבית החולים היה רק בבחינת "אות מתה", בלי אכיפה וללא חיטוט בכלי המבקרים. ובכל זאת, למרות ה"פרצה", תעודת הכשרות המשיכה להתנוסס בכל המוסדות בפסח ובשאר ימות השנה.

אז מי צודק?

קשה להכניס את הראש בין הענקים בתורה, ובוודאי שלא כדאי לסמוך על קובי נחשוני כפוסק שלכם, מצאו לכם רב לשאול אותו - אבל אולי הסיפור האישי הבא עשוי לסמן כיוון. לפני כמה שנים התארחנו בפסח, משפחתי ואני, אצל הוריה של אשתי. במוצאי החג העניקו לנו ההורים במתנה את סט הכלים הכשר שלהם, שהוחלף בחדש - "שיהיה לכם עם מה להתחיל את הפסח הראשון שלכם בבית".
הצלחות נארזו בשקית גדולה, הוכנסו לרכב, לצד המזוודה, בדרך הביתה – ונשכחו שם. הפעם הבאה שפגשתי בהן הייתה אחרי כמה שבועות, כשהן מתבוססות בפיתות, קורנפלקס ואפילו שקדי מרק שהילדים לעסו בחיפזון כל בוקר בדרך לגנים ולבית הספר - ולקינוח מעכו אותם ברגליהם.
בהכירה את העצבנות ההלכתית של היהודים סביב חג המצות, איבחנה האישה ש"אין שום סיכוי שזה עדיין כשר לפסח – בקושי לימות השנה", אך יחד עם זאת המליצה - "יאללה, בוא נשאל איזה רב, מה יש לנו להפסיד?" אני, שכבר יודע מי תמיד צודקת, צייתתי ושאלתי: "כך וכך קרה לצלחות. מה לעשות איתן?" תשובה: "תן להם שטיפה רגילה במים – ובשנה הבאה אתה משתמש בהן בליל הסדר".
ייעוץ: הרב אברהם רזניקוב - רב המרכז הרפואי תל אביב (בית החולים איכילוב); הרב אליעזר שמחה וייס - חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל; הרב אורן דובדבני – ראש מערך הכשרות של ארגון רבני צהר; הרב רפאל מנת – רב חברת אסם