חודש לאסון מירון – מאבק המשפחות על הצדק | ריאיון עם דודתו של אלי כהן ז"ל ושדרן החרדי מנחם טוקר
(צילום: משה מזרחי)
מצבות חדשות משיש הונחו בבתי העלמין ברחבי הארץ על 45 קברים. מחר (יום ו') וביום ראשון יעלו המשפחות לטקסי גילוי המצבה. הגברים יגלחו את זקנם. 30 ימי האבל הרשמיים יסתיימו. זה הזמן, בדרך כלל, שבו מנסים האבלים לקום מעפר, לצמוח אט-אט עם השבר ולצידו, לנסות לשוב אל חיים נורמליים. אבל המשפחות מאסון מירון לא יודעות מנוח.
30 יום חלפו מהאסון האזרחי הגדול בתולדות מדינת ישראל, ושום חקירה לא נפתחה, שום בדיקה רשמית לא נעשתה, שום גורם ממשלתי לא הגיע אל הבתים להציע נחמה, עזרה או שיקום. 45 משפחות שאיבדו את כל עולמן עומדות לבד במערכה בלתי אפשרית: לא מול האובדן, אלא מול המדינה שהפקירה אותן לגורלן.
בקבוצת הווטסאפ המיוחדת שנפתחה, "בקרוביי אקדש", נמצאים נציגים מכל אחת מהמשפחות הללו. לא היה פשוט לפתוח את הקבוצה הזו, משום שלחלק גדול מהמעגל הראשון של האבלים יש רק טלפונים כשרים, אבל חשיבות ההתארגנות המשותפת ניצחה את המגבלות.
ישראל דיסקינד: להקים ועדה ממלכתית | ריאיון עם ישראל דיסקינד
(צילום: ניצן דרור, שחר גולדשטיין)
שם הם מנסים לרקום מאבק אל מול אטימותה של המדינה. אחרי שבמשך חודש שלם שמעו על ההתחמקויות של ראשי המדינה מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, ואחרי שרק השבוע ראו את נציגי המפלגות החרדיות - אלו שמתיימרות לייצג את הציבור שממנו הגיעו קורבנות האסון - נלחמים בכנסת נגד הקמתה של ועדה שכזו, הם מבינים שהם צריכים לצעוק - ולצעוק חזק.
"כנראה שמנסים לחפות על מישהו"
"אנחנו יודעים שזה מחדל ענק, עצום, מהיום ראשון", אומר בכאב בועז סטרוקובסקי, שבנו הבכור יעקב נהרג באסון. "בהתחלה האבל היה כל כך טרי וכל כל משתק, אז לא יכולנו לעסוק בזה, אבל בחיי שלא יכולתי לשער בנפשי שחודש שלם מדינת ישראל הגדולה לא תעשה דבר. יש את המפלגות החרדיות, הייתי בטוח שהן יתאבדו על זה. אולי אני נשמע תמים, אבל לא היה לי ספק שהנושא הזה בטיפול. הרי זה לא אינטרס שלנו שיילמדו הלקחים ושתקום ועדה בלתי תלויה, זה אינטרס של כל אזרח. ככל שהזמן עובר, אנחנו קולטים שמורחים אותנו. אנחנו מציינים 30 יום לאבל, ואף גורם רשמי לא פנה אלינו. זה אירוע לאומי, אבל המדינה נעלמה. לא שיערתי בנפשי שתהיה כזו בריחה מאחריות".
6 צפייה בגלריה
"ההנהגה והאחראים מתחבאים במחילות שלהם". בועז סטרוקובסקי, אביו של יעקב סטרוקובסקי ז"ל
( צילום: דנה קופל)
ישראל דיסקינד, אחיו של חסיד גור שמחה בונים דיסקינד ז"ל, מסביר מדוע החליטו לעשות מעשה: "כשראינו שלא עושים כלום, הבנו שחובה להתארגן יחד, ולכן מיד אחרי הפסקת האש הפגשנו את כל המשפחות יחד בירושלים", הוא מספר. "דיברנו על הצורך הבהול בתיקון ובהפקת לקחים, ועל הצורך באמונה. יש פה אמונה גדולה, אבל האמונה לא גורמת לנו לשבת בחיבוק ידיים. התורה דורשת מאיתנו להילחם על קדושת החיים. זה מקרה מפורש של 'לא תעמוד על דם רעך'".
"היום", הוא מוסיף, "ניפגש שוב יחד כולם לכאוב, להתאבל, אבל בעיקר - לפעול. רוב ההרוגים מגיעים ממשפחות סגורות, צדיקות, שמתרחקות מתקשורת ואין להן פה לזעוק. חלקן הגדול משפחות הן ברוכות ילדים ומנסות לשרוד את מחר בבוקר. אנחנו, המשפחות שנאבקות בפומבי, לא מייצגות רק את עצמנו, אלא את המשפחות של כל הרוגי מירון".
אביו של יעקב סטרוקובסקי: "כשזיהיתי אותו, פשוט התרסקתי. הרגשתי איך הנשמה שלי נעקרת מהמקום. לא רציתי לעזוב אותו, לא הצלחתי להיפרד. דיברתי עם רבי שמעון ואמרתי לו: אומרים שאתה מחיה המתים, בוא תחיה לי את הבן"
בריאיון לאולפן ynet השבוע, האשים דיסקינד כי הניסיון למנוע את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית נובע ממניעים בלתי כשרים: "כנראה שמנסים לחפות על מישהו, שזה נורא בפני עצמו בהתחשב באובדן החיים של 45 אנשים. איך זה שלא יתנו את הדין? ישנם חברי כנסת שמנסים לטייח, לסבן, ואנחנו אומרים בפה מלא – לא ניתן לזה לקרות. אנחנו נילחם על וועדת החקירה, נילחם על הסדרת מתחם ציון הרשב"י במירון, ונעשה הכול בכדי שאחי הקטן יהיה ההרוג האחרון".
6 צפייה בגלריה
"בצהריים כבר הבנתי שאין לי ברירה ונסעתי לאבו-כביר. שם זה היה כמו פתחו של הגיהינום". יעקב סטרוקובסקי שנהרג באסון מירון
גם סטרוקובסקי מבין שאין דרך אחרת פרט למאבק. "למדנו בדרך הקשה שכל דבר במדינה זז רק ממניעים פוליטיים", הוא אומר. "אנשים חושבים שאסור להרגיז את חבר הכנסת הזה או את הפוליטיקאי ההוא, והתוצאה היא שאנשים משלמים בחייהם. יש פה אנשים רעבים ללחם כי המפרנס היחיד בבית נהרג. יש פה יתומים ואלמנות שלא יכולים לדבר בגלל הפערים התרבותיים והקודים החברתיים. לכן בזעקה שלי טמונות הזעקות של כל המשפחות.
"אני אדם מאמין, ואני חושב שזו השליחות שלי לדאוג להן ולא לתת לעסקונה החרדית ולתקשורת החרדית לטרפד את זה. מזעזע וצורב לי את הלב שבתקשורת החרדית משקרים ומטייחים. יש פה ממש מאפיה שמגלגלת עשרות מיליונים ומנסה לשמור על עצמה. הרי יש עשרות-אלפי עדויות וצילומים על המחדלים שקרו שם, אבל ההנהגה והאחראים מתחבאים במחילות שלהם".
צירה, דודתו של אלי כהן: "המטרה היא באמת למנוע את האסון הבא וזה כואב, פשוט כך. אחי אומר לי כל הזמן: 'צירה, אני שומע את הצעקה של אלי, ואני יודע שזה מה שהוא היה רוצה שיעשה' - ואין לו מה לעשות. אנחנו פשוט חסרי אונים לחלוטין"
הערב ייפגשו חלק מהמשפחות באירוע שמארגן "איחוד הצלה". החובשים ישובו לזירת הקרב שניהלו - הקרב על החיים - והמשפחות השכולות יגיעו 30 יום אחרי האסון, להר שעליו נספו יקיריהן. הרב הראשי יהיה שם, פרקי תהילים יוקראו לעילוי נשמת הנספים - ואז יתכנסו כולם לשירת זיכרון.
מנחם טוקר, איש תקשורת חרדי בכיר, ינחה את האירוע - וגם הוא מתקשה להירגע מתחושת ההשתקה. "45 אנשים הגיעו להתפלל, נתנו להם להיכנס למתחם הזה, לא בדקו שום תנאי הפקה, שום בטיחות- והם יצאו בתוך שקיות של זק"א", הוא אומר בכאב, בריאיון לאולפן ynet. "זה כל מה שיודעים כרגע, ולא בודקים שום דבר. 45 אנשים לפני 30 יום ו-0 אשמים. אני מיודד עם הפוליטיקאים החרדים ואני אוהב אותם, מראיין אותם. לכל אחד מהם יש אחריות לאסון. על ראש כל אחד מהם מרוחה החמאה. מתסכל אותי שאני רואה פוליטיקאים, נציגי ציבור, שמנסים לטאטא את זה מתחת לשטיח ולקמבן איזו קומבינה ממש מסריחה".
"חיי אדם שווים פה לאבק"
צירה דויטש, דודתו של אלי כהן שנספה באסון, מספרת, בריאיון לאולפן ynet על הכאב שלא מרפה מהמשפחות: "אני חושבת שזה היה מרגיע את אחי, אם הוא היה יודע שיש מישהו שלוקח אחריות", היא אומרת. "המטרה היא באמת למנוע את האסון הבא וזה כואב, פשוט כך. אחי אומר לי כל הזמן: 'צירה, אני שומע את הצעקה של אלי, ואני יודע שזה מה שהוא היה רוצה שיעשה' - ואין לו מה לעשות. אנחנו פשוט חסרי אונים לחלוטין, אז בוודאי שזה מוסיף על הכאב".
6 צפייה בגלריה
"זה סיפור של הפקרות". סיגלית חברוני (משמאל), אמו של יהונתן חברוני ז"ל, ואחותו אורטל
(צילום: חיים הורנשטיין)
סיגלית חברוני, שבנה יהונתן ז"ל נהרג על ההר והותיר אחריו אלמנה ושלוש בנות קטנות, שותפה לתחושות הקשות. "הרצון של המשפחות בוועדת חקירה ממלכתית הוא לא חיפוש אשמים או שעירים לעזאזל, הרצון הוא קודם כל ומעל הכול להסדרה של מירון בצורה שתאפשר את המשך קיום ההילולה בצורה בטוחה, ושחס וחלילה דבר כזה לא יחזור על עצמו - לא במירון ולא בשום מקום אחר. כל שנה מתרחש נס במירון, והפעם הנס הזה לא קרה. אני הייתי בטוחה שהבדיקה תהיה מטעם המדינה מיד. אני לא מבינה בפוליטיקות הפנימיות ומי אמור לדפוק על השולחן, אבל לא האמנו שנגיע לרגע הזה ולא יעשו דבר וחצי דבר".
אורטל, בתה של סיגלית ואחותו של יהונתן ז"ל, טוענת כי השסעים המגזריים חשובים להבנת הטרגדיה הזו. "במדינה שלנו אסונות כאלה קורים במגזרים מאוד מסוימים", היא אומרת. "אפשר לראות התקהלות כזו רק אצל חרדים וערבים, כי המשטרה ויתרה עליהם. זו פגיעה בוטה בביטחון של האזרחים. כשאסון הטריבונה התרחש בגבעת זאב, זמן קצר אחרי אסון מירון, פשוט תפסתי את הראש וקלטתי איך חיי אדם שווים פה לאבק. הפוליטיקאים מושכים אחד לשני בצמות והולכים שוב ושוב לבחירות, כשהמדינה במצב קטטוני. הסיפור של מירון מספר סיפור הרבה יותר רחב של אפס במשילות, אפס בלקיחת אחריות. זה סיפור של הפקרות".
אורטל, אחותו של יהונתן חברוני: "צריך להבין שהטלטלה הזו איתי יום-יום. אני בוכה על אחי במיטה, ואז יש אזעקה כי נופלים פה טילים. ואני כבר לא יודעת להסביר מאיפה החרדות והצער והכאב - אם זה מהאובדן של אחי, מהמלחמה, מהכול ביחד. זה פשוט טירוף"
סיגלית מקשיבה, ומנסה להחניק את בכיה. "בכל פעם כשמטילים בנו דופי, כשמנסים להפריד בינינו, אני נשברת", היא אומרת. "זה לא רק 45 הרוגים, זה סיפור של מאות בני משפחה שמשהו בהם פשוט מת. מי שאומר שהדרישה לוועדת חקירה ממלכתית היא רק בשביל פיצויים, דורך עלינו. זה פשוט מתסכל. אני מנסה לחזור לחיים, לחזור לעבודה, אבל העיסוק במחדל שוטף אותי. אני לא מצליחה להרים את עצמי, זה כל פעם מושך אותי בחזרה. אנחנו פשוט לא מצליחים להבריא".
"אנחנו לא ישנים בלילה"
משפחת חברוני מתגוררת בדרום. סיגלית, אימו של יהונתן, היא תושבת דימונה, ואורטל סטודנטית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. מבצע "שומר החומות" וירי הטילים של חמאס תפסו אותן בזמן האבל. "אנשים אומרים שהתחושה היא שאסון מירון קרה לפני 50 שנה, כי פה כל יום יש דרמה", אומרת אורטל, "אבל צריך להבין שהטלטלה הזו איתי יום-יום, שעה-שעה. אני בוכה על אחי במיטה, ואז יש אזעקה כי נופלים פה טילים. ואני כבר לא יודעת להסביר מאיפה החרדות והצער והכאב - אם זה מהאובדן של אחי, מהמלחמה, מהכול ביחד. זה פשוט טירוף".
6 צפייה בגלריה
"אנחנו פשוט לא מצליחים להבריא". סיגלית חברוני ובנה יהונתן, שנספה באסון מירון
(צילום: חיים הורנשטיין)
סיגלית מספרת על ימי הלחימה. "כשהייתה אזעקה בגבעת שמואל, שם יהונתן גר, רעדנו", היא אומרת. "חשבנו על תניה, אלמנתו, שנמצאת לבד בבניין בלי מקלט, עם שלוש הבנות הקטנות. איך היא רצה איתן? מי עוזר לה? היא בכלל לא עיכלה את האבל, לא היה לה רגע לבד מאז האסון, בגלל המבצע. יהונתן היה מלח הארץ, במשמעות הכי עמוקה שיש. איש פעלים ששאב את כל מהותו מהתורה הקדושה, ופעל מכוחה בחיי היום-יום שלו. הוא האיר פנים לכל אחד, דאג לכל אחד. אהבת הזולת שלו הייתה אמיתית, וזה מה שגרם לכך שכולם נקשרו בו בעבותות של אהבה, אפילו מנקה הרחובות".
אורטל מספרת על האח שאיבדה על ההר. "יהונתן היה אדם כל כך גדול, שהמילים מקטינות את מי שהוא היה עבורי", היא אומרת. "יש ביננו הפרש של שנה, וגדלנו יחד כמו תאומים. לידו הרגשתי הכי מוגנת בעולם. למרות שאנחנו שונים בכול, מהאופי ועד הבחירה הפוליטית או הדתית, זה לא הפריע לנו. הוא תמיד ראה קודם את האדם. ההתאוששות מהשבעה הייתה מאוד קשה. כמשפחה, נעזרנו במרכז אלה, שמתמחה באובדן על רקע טראומה. הם עשו איתנו עיבוד משפחתי שאיפשר לנו להציף את הקושי. אנחנו לא ישנים בלילה, לא מצליחים להפסיק לדמיין מה עבר עליו ברגעיו האחרונים. הכול כל כך קשה, ועכשיו אנחנו נדרשים גם למאבק הסיזיפי הזה למען הצדק והתיקון".
"המדינה התנערה מאיתנו"
"אני בעל תשובה", אומר בועז סטרוקובסקי, כמעט בלחש, ועובר לתאר במילים מדודות את דמותו של הבן שנהרג. "יעקב הוא בני הבכור, הוא היה אמור לחגוג 21 בעוד חודש. חשוב לי לספר עליו. הוא היה ילד מאוד רוחני, והוא עשה את כל המלחמות שלו להתקבל לישיבות בצורה עצמאית ובהצלחה רבה. היו לו שלוש תכונות עיקריות שאפיינו אותו: אהבת הבריות, אהבת התורה ואהבת הארץ. בסדר הזה. הוא היה בחור גדול פיזית, אבל רגיש ועדין כל כך.
ישראל, אחיו של שמחה בונים דיסקינד: "אנחנו במלחמה בהמון חזיתות: מול האובדן, מול השבר הנפשי, מול הקושי הכלכלי של לא מעט משפחות, מול הדרישה לצדק. אבל בעיקר אנחנו במלחמה מול מי שרוצה לפורר את האחדות שלנו. יש פה בעלי אינטרס שרוצים שנשתוק"
"ביום שישי האחרון התפללתי במניין ליטאי, וכל התפילה בכיתי. כל דבר שם הזכיר לי את יעקב, את ההקפדה שלו על המצוות, על המנהגים. הוא היה ליטאי קלאסי, בן תורה. כששמעתי על האסון, ראיתי בטלוויזיה מישהו דומה לו עם אפוד זוהר. סיפרתי לעצמי שזה בטח הוא, שהוא עוזר לאנשים. לא יכולתי לחשוב על תרחיש אחר. אבל בצהריים כבר הבנתי שאין לי ברירה ונסעתי לאבו-כביר. שם זה היה כמו פתחו של הגיהינום. לא היה להם שום כלים להתמודד עם כזה אסון. זה היה כאוס מטורף. כשזיהיתי אותו, פשוט התרסקתי. הרגשתי איך הנשמה שלי נעקרת מהמקום. לא רציתי לעזוב אותו, לא הצלחתי להיפרד. דיברתי עם רבי שמעון ואמרתי לו: אומרים שאתה מחיה המתים, בוא תחיה לי את הבן. התחננתי לצדיק. אני לא יכול להסביר בכלל את גודל השבר.
"במהלך השבעה הגיעו אין-ספור אנשים זרים לנחם מכול הארץ. אפילו מפקד טייסת אף־15 הגיע. הרגשנו שזה אסון של עם ישראל, לא רק שלנו כחרדים. אולי בגלל זה לא האמנתי שככה המדינה התנערה מאיתנו. כי הלב של הציבור לחלוטין עם המשפחות, אבל בהנהגה ישנם ערלי לב שמנצלים את זה שרוב המשפחות הן מקהילות מאוד סגורות. למשפחות האלו לא פחות כואב, הן דורשות צדק יחד איתנו. פשוט הן מאוד רגישות לחילול השם, יש להן יראה מול גדולי ישראל, ולכן הן לא ייצאו בפומבי נגדם. שום קבוצה בישראל לא הייתה בולעת כזאת הפקרות. זה ניצול ציני של אנשים תמימים".
"עסקנים מנסים לפלג בינינו"
ישראל דיסקינד גילה על מות אחיו, שמחה, דרך שמועות. "מההתחלה הרגשתי שקרה לו משהו, ובסוף ראיתי את אחי בסרטון ווטסאפ זועק 'שמע ישראל' בין חיים למוות", הוא מתאר בכאב. "אני מגיע ממשפחה של חסידי גור, אנחנו 14 אחים, והוא היה האח שהכי קשור אליי. אחי היה אדם צדיק וקדוש, נשמה גבוהה, אבל לפני הכול הוא היה בן אדם. אני בוגר של 'נצח יהודה', הגדוד החרדי בצבא. בצוק איתן הוא זה שהיה מחזק אותי, דואג לי יותר מכולם. לכן כל כך כואב לי שמתייחסים לחרדים כמו לזרים, כשהם בשר מבשרנו".
6 צפייה בגלריה
"אל תורידו את מירון מסדר היום". ישראל דיסקינד, אחיו של שמחה בונים דיסקינד ז"ל
(צילום: עמית שאבי)
את הבשורה המרה בישר ישראל להוריו בעצמו, כיוון ששום גוף רשמי לא ליווה את המשפחות. "הסתכלתי לאמא בעיניים, ואמרתי לה שאפשר להפסיק להתפלל. אחי השאיר שני יתומים קטנים - ילדה בת שלוש וחצי ותינוק בן עשרה חודשים. בבית עוד ריחפו בשבת הבלונים שהוא קנה לבת שלו לכבוד הגמילה מהמוצץ. כבר באבו-כביר הבנו שיש פה פשיטת רגל מוחלטת מכול בחינה. מי אמור להודיע למשפחות על האובדן? מי נשאר בקשר איתן? מי דואג להן ביום שאחרי? הן נשארו לחלוטין לבד, ולכן הבנו שחובה להתארגן יחד. יש עסקנים שמנסים לפלג בין המשפחות. זה נורא ואיום. אנחנו לא ניתן לזה יד. קול אחי זועק אליי מהאדמה ולא נותן לי מנוח".
כאשר דיסקינד נשאל אם התאכזב מהפוליטיקאים החרדים, הוא עונה במרירות: "לא היו לי ציפיות מהם, אז אני גם לא מתאכזב. אני כן מאוכזב מכך שזה הפך לוויכוח של ימין ושמאל. מבחינתי, כל מי שמנסה למסמס את הטיפול במחדל בגלל מניעים פוליטיים, נותן יד לאסון הבא. אנחנו במלחמה בהמון חזיתות: מול האובדן, מול השבר הנפשי, מול הקושי הכלכלי של לא מעט משפחות, מול הדרישה לצדק. אבל בעיקר אנחנו במלחמה מול מי שרוצה לפורר את האחדות שלנו. יש פה בעלי אינטרס שרוצים שנשתוק".
כעת, לישראל ברור מה צריך לעשות. "אני מבקש מהציבור להפעיל לחץ, לא להוריד את מירון מסדר היום. לא לוותר למדינה שוויתרה עלינו", הוא אומר. "אנחנו מחפשים נחמה, לא נקמה. זה שאנחנו מקבלים את הדין באהבה זה לא אומר שלא חייב להיות חשבון נפש. אני מצפה מראש הממשלה בנימין נתניהו להסתכל לנו בעיניים, ואני פונה אליו כאח שכול לאח שכול: מה אתה היית עושה אם זה היה אחיך? היית נותן שיטייחו? היית נותן שימרחו? מה אתה היית עושה? ראש הממשלה, אני מחכה לתשובתך".
