שני דברים אפשר לומר בוודאות על פרס ישראל המוענק מדי שנה ביום העצמאות: האחד - הוא נתפס כהכרה היוקרתית ביותר על "ישראליות". האחר, שאולי נגזר מהראשון, הוא שהמוסד הזה מעורר אמוציות. עדות לכך אפשר למצוא בסערות שמתעוררות כמעט מדי שנה סביב זהות אלה שנבחרים, ולפעמים אלה שלא. השנה נרשמו שלוש כאלה: הכוונה של שר החינוך יואב קיש לבטל את פרסי ישראל בכל הקטגוריות מלבד תחום הגבורה האזרחית; הטענה של היזם איל וולדמן להתערבות פוליטית לביטול זכייתו, והבחירה ברב הראשי הספרדי יצחק יוסף, זמן קצר לאחר התבטאות שנויה במחלוקת בנוגע לגיוס חרדים.
גם בשנים קודמות התעוררו סערות שונות ומגוונות: הסירוב של שלמה ארצי לקבל את הפרס ברקע "הקרע בעם" (2023), אי-חלוקת פרס ישראל בספורט (2023), הבחירה בפרופ' עודד גולדרייך (2021), והתפטרות המחאה של חברי ועדת הפרס לספרות בטענה להתערבות פוליטית (2015). בשנים עברו היו אלה האמן משה גרשוני (2003), פרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1993) והקולנוען דאז אורי זוהר (1976) שסירבו לקבל את הפרס או ויתרו עליו.
2 צפייה בגלריה
זוכים ואחרים. שושנה דמארי, יפה ירקוני, ישעיהו ליבוביץ, סמי מיכאל והרב יצחק יוסף
(מיכאל קרמר, יעקב כהן, ברכה ל. אטינגר, אלעד גרשגורן ויעקב סער (לע"מ))
איל וודלמן בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
לכך מתווספות טענות תדירות על ייצוג חסר של נשים ומזרחים בין הזוכים. בדוח מבקר המדינה מ-2010 נכתב בין היתר כי "בדיקת זהות מקבלי הפרסים מעלה שהתהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים. לדוגמה, מכ-620 זוכים יחידים רק כ-90 הן נשים, ורק חמישה ממקבלי הפרס אינם יהודים" (בדוח לא הייתה התייחסות מפורשת למוצא עדתי).
בדיקת "שומרים" על זוכות וזוכי פרס ישראל לדורותיו (לא כולל מוסדות), כפי שהם מופיעים באתר משרד החינוך, מעלה שני ממצאים עיקריים. לגבי מיעוט נשים נראה שאין מחלוקת: סך הכול כ-16.5% מתוך כלל הזוכים. בנוגע למיעוט מזרחים, הבדיקה מעלה שמדובר בפחות מ-7%.
תובנות נוספות יפורטו בהמשך, אבל כבר כאן חשוב לציין: הבדיקה שלפניכם היא תוצר של עבודה עיתונאית ולא של מחקר אקדמי. הנתונים יכולים להצביע על מגמות כלליות בקרב הזוכות והזוכים לאורך השנים, אבל מפה ועד גזירת מסקנות נחרצות נדרשת דרך ארוכה ויסודית. ניסיון לראות בממצאים תימוכין לאפליה ממוסדת, "מועדון סגור" או מיזוגניה עלול לחטוא להיבטים שונים ומגוונים בהיסטוריה של מדינת ישראל ובהבניה התרבותית שלה, ובכך לצמצם את הדיון המורכב והרגיש לכדי שיח שטחי ומפלג. מומלץ לראות תחילה את העובדות כבעלות ערך בפני עצמן וכנקודת פתיחה לחשיבה על האופן שבו פרס ישראל מייצג את החברה - אז והיום.
עד כמה הפרס עיוור?
פרס ישראל, כך על-פי התיאור באתר משרד החינוך, מוענק מאז 1953 באופן רציף והוא "הפרס החשוב והיוקרתי ביותר הניתן במדינת ישראל". לזכייה ישנם שני קריטריונים: האחד - על הזוכה להיות אזרח או אזרחית מדינת ישראל. האחר - הזוכים "גילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל". מבט על הזוכות והזוכים לדורותיהם, על סיפורי חייהם, פעילותם והישגיהם, מלמד שאכן מדובר בישראליות וישראלים שתרומתם לחברה, למדע ולתרבות חקוקה לנצח בתולדות המדינה ואף בהיסטוריה העולמית.
הקביעה מהו גילוי של הצטיינות מיוחדת נתונה באופן בלעדי לחברי ועדות הפרס. "התקנון אינו קובע אמות מידה לבחירת הזוכים", כתב מבקר המדינה בדו"ח מ-2010. "התקנון קובע כי: דיוני ועדות השופטים חשאיים; אין נרשמים פרוטוקולים בדיונים אלה; כל פרטי הדיונים ושמות המועמדים, למעט שמות הזוכים בפרס, נשארים כמוסים".
אין בכך בהכרח טעם לפגם. אדרבא, סודיות הדיונים יכולה לסייע להגיע להחלטות על בסיס הצטיינות כפרמטר העיקרי, ולצמצם ככל שניתן שיקולים לא ענייניים. כך כתבה גם היועצת המשפטית של משרד החינוך בתשובה לממצאי המבקר: "הפרס במהותו 'עיוור' לכל שיקול שאינו שיקול של הצטיינות בתחום העשייה הספציפי. הכנסת שיקולים נוספים, שאינם מידת ההצטיינות והתרומה הסגולית של המועמד, תחטא... (ל)מעמדו היוקרתי".
תשובה ברוח דומה התקבלה בזמנו מהממשלה, ומתוארת בספרה של ד"ר אור ברק, "פרס ישראל: הפוליטיקה מאחורי התהילה" (הוצאת רואים אור, 2018): "בשנת 2000 הגיש חבר הכנסת ניסים זאב שאילתה לשר החינוך, שבה ביקש לדעת כמה מבני עדות המזרח זכו בפרס ישראל בתחום מפעל חיים בעשור האחרון וכמה מבין המועמדים לפרס היו בני עדות המזרח. תשובתו של סגן שר החינוך דאז, שאול יהלום, הייתה: 'בתיקי הפרס אין שום אפיון למוצאו העדתי של המועמד או של מקבל הפרס, ולכן איני יכול להתייחס לשאלה'".
ד"ר ברק, חוקרת חוסן ורטוריקה צבאית במרכז לחקר ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומומחית להוקרה ממלכתית, בדקה את פרס ישראל לעומק במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, שהפכה מאוחר יותר לספר מאיר עיניים עם תובנות משמעותיות לא רק בנוגע לפרס עצמו, אלא גם לזרמים התת-קרקעיים שעומדים מאחורי הממלכתיות הטקסית בארץ. על הטענה שהזכייה בפרס מחייבת "עיוורון" שמצמצם את השיקולים להצטיינות בלבד, היא כתבה כך:
"קבוצת היוצרים והאמנים יוצאי עדות המזרח... עיצבו ותרמו רבדים תרבותיים-אמנותיים כבר בתקופת היישוב ובימיה הראשונים של מדינת ישראל... סופר כמו סמי מיכאל, שנבחר בשנת 2001 לכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח וזכה בשנת 2009 בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה כהוקרה על מכלול יצירתו, הנלמדת בבתי הספר התיכוניים בארץ מטעם משרד החינוך, לא זכה עדיין בפרס ישראל. דוגמה נוספת היא הסופר אמנון שמוש, שאחדים מספריו תורגמו ל-18 שפות שונות... וגם הוא טרם זכה נכון למועד כתיבת שורות אלו בפרס ישראל". שמוש הלך לעולמו ב-2022. מיכאל נפטר לאחרונה.
ד"ר ברק הוסיפה בספרה כי "איקונות התרבות המזרחים שזכו בפרס ישראל בקבוצת התרבות, מהווים כשלושה אחוזים בלבד מהזוכים בפרס ישראל בקבוצת האמנויות. גם אם נאמץ את הגישה המבקשת לכלול ברשימת המזרחים את שייקה לוי ואת גברי בנאי, א"ב יהושע, יהודה בורלא, יוסי בנאי ויהורם גאון, למרות הטיעון הרווח שאין הם נמנים על אייקון תרבותי מזרחי, שהרי מדובר בצברים שנולדו למשפחות ספרדיות שנמצאות בארץ דורות רבים, אחוזי הזכייה בקרב היוצרים והאמנים הישראלים המזרחים עדיין נותרים נמוכים. זאת אף שיצירותיהם נחשבות לחלק בלתי נפרד מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית".
במה זוכים המזרחים
צריך להתעכב על הניואנס של ברק. "מזרחי" ו"אשכנזי" הם מונחים סוציולוגיים-תרבותיים שלעיתים קשה לשים עליהם את האצבע במדויק. היכן עובר הקו בין "מזרחי", "אשכנזי" או סתם "ישראלי"? איך מודדים את המשקל התרבותי של ארץ המוצא? זוהי שאלה רחבה מאוד והדיון בה מורכב.
במקרה של פרס ישראל, כדי לקבל אמת מידה שאפשר יהיה להתחיל ממנה, הגדרנו "אירופי" את כל מי שהוא, הוריו או הורי הוריו נולדו באירופה. כלומר: דורות ראשון-שלישי. "מזרחי" הוגדר כדורות ראשון-שלישי שמוצאם ממדינות ערב והאיסלאם, צפון אפריקה, טורקיה, יוון – וגם, כהגדרה מרחיבה מאוד, את אזור הקווקז (למשל, הזמרת יפה ירקוני). לא כללנו בבדיקה את אלה שלא נמצאו מקורות למוצאם, וגם לא יוצאי צפון ודרום אמריקה ודרום אפריקה (למתודולוגיית הבדיקה – ראו בסוף הכתבה).
מתוך כלל 777 הזוכות והזוכים שנבדקו נמצאו 52 (כ-6.7%) שעונים להגדרה "מזרחי" לפי הפרמטרים (יהושע ובורלא נכללו בהם אף שהם חורגים מהגדרה זו, כפי שציינה ד"ר ברק). כ-30% מתוכם זכו בקטגוריות של אמנות, ספרות וספורט; כ-23% זכו בקטגוריות חברתיות או פוליטיות ("תרומת מיוחדת"); כ-20% זכו בקטגוריות מדע וטכנולוגיה; כ-18% זכו בקטגוריות של ספרות תורנית ולשון עברית, וכ-8% בקטגוריות ערבית, איסלאם ומזרחנות.
מתוך 129 נשים שזכו בפרס נמצאו ארבע שעונות להגדרה "מזרחית" – כ-3.1%. שתיים מהן זמרות (שושנה דמארי ויפה ירקוני), רבנית אחת (ברכה קפאח) ועובדת של התעשייה האווירית, יונה סעיד (לוי). סעיד היא האישה המזרחית הראשונה שזכתה בפרס ישראל ב-1986, ואת הפרס היא קיבלה עבור "מפעל חיים בעמל כפיים". בקטגוריה זו באותה שנה נכלל גם הלא-יהודי הראשון שזכה בפרס: אלדין חתוקאי, בן העדה הצ'רקסית.
פחות נשים, אבל...
החלוקה המגדרית קלה יותר לניתוח וסביר להניח שאיש לא יראה בממצאים הפתעה גדולה: נשים מהוות פחות מ-20% מהזוכים, ונדירות יותר הנשים שזכו בקטגוריות המדעים המדויקים (כ-2% בלבד מסך הזוכים וכ-14% מסך הזוכות). עם זאת, מבט על סך הזוכים ב-20 השנים האחרונות, והשוואתו לכל השנים הקודמות, מעלה זינוק של פי שניים בשיעור הנשים.
יתרה מכך, ד"ר ברק מציגה בספרה מחקר הבודק את שיעור הנשים בשנים 2013-1992, שמחייב לבחון את המגזר הנשי בקטגוריית המחקר באופן מעמיק יותר. היא מצאה מתאם גבוה בין אחוז הנשים שזכו בפרס בקטגוריית מחקר לבין שיעור הנשים בסגל האקדמי הבכיר, וביתר שאת בקרב הפרופסורים מן המניין. לאור הממצאים האלה, היא מסיקה, "ניתן לקבוע כי בקבוצת המחקר אין העדפת גברים על פני נשים בכל הנוגע למספר הזכיות בפרס (ביחס לשנים אלו)".
לגבי המתאם בין הזכיות לחברות בסגל האקדמי הבכיר, כותבת ברק: "אולי אחוז הנשים בין חברי הסגל הוא נמוך, אולם אחוז הזוכות בפרס תואם את שיעורן בחברי הסגל (בפיגור מסוים). ומכאן, שאין העדפה של גברים (או אפליה של נשים) בבחירת הזוכים בפרס".
ברק מוסיפה גם אזהרה ביחס לשיח הציבורי בנושא זה: "תוצאות אלו מנוגדות להלכי הרוח הציבוריים ולביקורת הנשמעת לעיתים תכופות על אפליית הנשים ומיעוט זכיותיהן בפרס ישראל. דברי ביקורת אלו, המצביעים כביכול על חולשת הנשים לצד עוצמת הגברים באקדמיה, לא זו בלבד שהם מותירים חותמם בתודעה הציבורית אלא שהם משפיעים גם על תפיסת הנשים באקדמיה את עצמן".
זוכים על הרצף הדתי
בימים שבהם המחלוקות בנושאי דת ומדינה מגיעות לנקודת רתיחה, מצאנו לנכון לנתח את שיעור הדתיים מקרב הזוכים, ולהוסיף תת-קטגוריה: אחוז בעלי רקע תורני כלשהו מקרב הזוכים, בין אם לימודים ב"חדר" בילדות או בישיבה בנעורים, או תוכנית לימודים "יהודית" ששילבה גם תורה ומסורת.
מאחר שהבדיקה אינה מחקר היסטורי, הפרמטרים לזיהוי של אדם "דתי" גמישים למדי ואולי אף סובייקטיביים. אחרי הכול, כ-20% מהישראלים מגדירים את עצמם "מסורתי לא כל כך דתי" ועוד כ-14% מגדירים עצמם "מסורתי-דתי" (כך לפי הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). המשמעות היא שישנם 34% עם זיקה כלשהי למסורת, דתית יותר או פחות, מול כ-20% חרדים ודתיים-לאומיים. לכן חשוב להדגיש כי ייתכנו אי-דיוקים בממצאים לגבי שיעור הדתיים, ולכן גם לא הגדרנו את כל היתר "חילונים".
מתוך 771 זוכות וזוכי פרס ישראל היהודים נמצאו 80 דתיים וחרדים – כלומר כ-10%. שיעור הזוכים בעלי רקע תורני גבוה כמעט פי שניים: 143, המהווים כ-18.5%. לא בטוח שהנתון הזה אמור להפתיע, לאור העובדה שבקרב יהודי אירופה לפני קום המדינה וגם בשנותיה הראשונות, משפחות רבות היו דתיות או שומרות מסורת, ושלחו את ילדיהן ללימודים תורניים. בנוסף אפשר היה למצוא גם יוזמות ציוניות חלוציות כמו "חדר מתוקן" ואחרות של תנועת ההשכלה, ששילבו בין תורה ומקצועות אחרים כמו מתמטיקה והיסטוריה.
"אף שהרבנים נחשבים לחלק ממערך ההנהגה הרוחנית של מדינת ישראל, רוב הזוכים החרדים בפרס ישראל הם אותם בודדים שקצת 'חצו את גבולות מגזרם' ועמדו על קו התפר שבין עולמם הדתי לעולם החילוני", מציינת ד"ר ברק בשיחה עם "שומרים".
בספרה היא כתבה: "חתן פרס ישראל הרב יצחק דוד גרוסמן, שזכה בפרס על מפעל חיים לשנת 2004, חרט על דגלו, לטענתו, מסר מלכד משלֵב של ש"ס ביחס לחברה החילונית, כשהוא משוכנע כי סוד ההצלחה טמון 'בעקירה מן השורש את ההתבוננות על המגזר החרדי כמגזר. גם אם זה מצטייר תמים מדי בעיני חלקים בחברה הישראלית – אני מאמין בכך בכל ליבי'. גם עדינה בר שלום, כלת פרס ישראל למפעל חיים לשנת 2014, ניצבת על התפר הדק שבין העולם האקדמי המודרני לבין הקווים החרדיים המוסכמים, כשהיא העידה על עצמה כי אינה מתאימה לגמילות חסדים אלא לאקדמיה, ואף ציינה ש'יאיר לפיד סיפק לה השראה לעריכת מפגשים בין דתיים לחילונים'".
אשכנזים, מזרחים, דתיים, חילונים, גברים, נשים, יהודים ולא-יהודים – דבר אחד ברור: הזוכות והזוכים בפרס ישראל הם ישראלים. והם נעשים יותר כאלה, אם אפשר לנסח זאת כך, ככל שעובר הזמן: ב-50 השנים הראשונות לחלוקת הפרס, אחד מכל ארבעה זוכים היה יליד ישראל (כ-25%). ב-20 השנים האחרונות זינק שיעור זה ליותר מ-50%. גם אלה שקשה לקבוע את מוצאם קפץ ב-20 השנים האחרונות, מ-6% ל-25%.
ההבדלים, כך נראה, מיטשטשים והולכים. עניין זה מלמד שגם פרס ישראל, למרות הסטנדרטים המחמירים, הוא דינמי ונתון לאותם תהליכים שעברה ועדיין עוברת המדינה הצעירה. מעניין איך תיראה רשימת הזוכים בשנת ה-100.
איך בדקנו
בדיקת המוצא של הזוכות והזוכים בפרס ישראל נעשתה לפי הרשימה שמופיעה באתר הפרס במשרד החינוך. תחת ההגדרה "אירופי" נספרו זוכות וזוכים שהם, הוריהם או הורי הוריהם הגיעו מארצות אירופה. תחת ההגדרה "מזרחי" נספרו זוכות וזוכים שהם, הוריהם או הורי הוריהם הגיעו מארצות ערב והאיסלאם, טורקיה, יוון והקווקז. לא נכללו בספירה יוצאי צפון אמריקה, דרום ומרכז אמריקה ודרום אפריקה. מתוך מדינות אלה, מי שהוריהם נולדו באירופה נכללו בהגדרת "אירופי".
הבדיקה התבססה על מקורות רבים, בהם כתבות עיתונות, ראיונות, קטעי ארכיון, הספדים ונאומים. בין המקורות המרכזיים: אתר פרס ישראל; קטעי עיתונות שאורכבו באתר הספרייה הלאומית; אתר פרס א.מ.ת, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים; מדור "אחרי מות", הארץ (אורי דרומי); אתר האקדמיה ללשון עברית; אתר הפלמ"ח; מרכז המידע לאמנות ישראלית (מוזיאון ישראל); אתר יד ושם; אתר הכנסת; אתר הפלמ"ח; האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (מאת דוד תדהר); מכון הקשרים; בית בן גוריון; The Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish women ו-ויקיפדיה.
בנוסף נעזרנו גם במילון אוקספורד לשמות משפחה אמריקנים (The Dictionary of American Family Names) ובאתר אילן היוחסין GENI. תודה מיוחדת לד"ר אור ברק על הייעוץ, ולנדב ארגמני שסייע בניתוח הנתונים.
