התקיפה הלילית שמיוחסת לישראל בשדה התעופה הצבאי אבו א-דהור בסוריה, לא הייתה רק עוד כותרת חדשותית. היא הייתה תזכורת לכך שיש בוושינגטון גבולות גזרה לא רשמיים שישראל מוזמנת לכבד - ולעיתים קרובות, למצוא בהם את החריץ.
השליח האמריקני המיוחד לסוריה, תום ברק, שמשמש גם כשגריר בטורקיה, לא חיכה הרבה כדי להביע את דעתו. ברשת X הוא כתב שהוא "מודאג מאוד" מהתקיפה שהובילה, לדבריו, "להסלמה בלתי-נחוצה". מהצד הישראלי, הסיפור נשמע מעט אחרת: בכיר ששוחח עם רשת "פוקס ניוז" האמריקנית טען שהצבא שיתף את הדרגים הגבוהים בוושינגטון במודיעין מסווג עוד לפני התקיפה, וכי המסר לנשיא הסורי אחמד א-שרע ברור - "הוא לא יכול להתנהג כמו המשטר הקודם".
במבט ראשון נראה כי שני הסיפורים סותרים זה את זה, אך למעשה הם פשוט ממחישים דבר אחד: הקווים האדומים של ארה"ב באזור מצוירים בעיפרון, לא בטוש. ולישראל יש מחק.
מי בכלל מצייר את הקווים?
מאז טבח 7 באוקטובר 2023, האמריקנים בנו סביב ישראל מעין גדר חיה של גבולות בלתי מוצהרים - לא איסורים רשמיים, אלא "הבנות" שמשתנות מזירה לזירה, ולעיתים גם מרגע לרגע:
עזה
הקו האדום המרכזי ברצועת עזה הוא מניעת קטיעת הסיוע ההומניטרי, לצד לחץ מתמיד למתן את היקף הפעילות הצבאית ואת קצב החיסולים הממוקדים. בשבועות האחרונים ישראל חיסלה כמה מחבלים בכירים, הגם שהצבא הגביר מאוד את הפיקוח וכעת הכוחות מחויבים לקבל אישורים לתקיפות מדרגים מאוד בכירים, ולאחרונה גם מהרמטכ"ל - זאת, בלחץ אמריקני על הדרג המדיני. בוושינגטון מפחדים שאם ישראל תגזים זה יפוצץ את "מפת הדרכים" לשיקום עזה, שפורסמה על ידי מועצת השלום.
האמריקנים נותנים לישראל לפעול אבל מנסים לרסן אותה. חתנו של הנשיא דונלד טראמפ, ג'ארד קושנר, אמר בפגישתו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא לא יגיד לישראל כיצד להגן על עצמה. אלא שמדובר בניסוח אחר ל"בחייאת - תהיו קצת יותר עדינים". בעדות נוספת למשוואה העדינה, גם הערב צה"ל הפציץ ברצועה - לפי הצבא הותקפו מפקדי נוחבה בחמאס בשכונת שאטי שבעיר עזה, שתכננו לבצע פעולות טרור נגד הכוחות. בעזה דווח על 6 הרוגים ו-14 פצועים.
הרוגים ופצועים מתקיפה בעזה, הערב
בכלל, התחושה בארה"ב היא שהאצבע הישראלית קלה על ההדק. במקרה של הממשל הקודם תחת הנשיא ג'ו ביידן – הסבלנות לאגרסיביות הישראלית הייתה מאוד נמוכה. במקרה של ממשל טראמפ - יש יותר הבנה לצורכי הביטחון של ישראל, ולכן גם הפתיל יותר ארוך. זה לא אומר שמדי פעם האמריקנים לא נוזפים בישראל או "נכנסים בה", בעיקר תקשורתית.
סוריה
דיווחים מהחודשים האחרונים מצביעים על כך שוושינגטון בלמה יותר מפעם אחת תוכניות ישראליות לתקיפות רחבות היקף בסוריה. ברקע, מצד אחד ההתחמשות של הצבא הסורי, החשש הישראלי שטורקיה מנסה לבנות עבור א-שרע צבא מתקדם, לצד הדאגה בישראל לגורלם של הדרוזים בא-סווידא. מנגד, הרצון של טראמפ להמשיך להדק יחסים עם דמשק במטרה להגדיל את מרחב ההשפעה האמריקני באזור, כשהוא מקפיד במקביל להחמיא לנשיא הטורקי ארדואן ומדגיש את היותו "חבר".
טראמפ מגלה חיבה כלפי א-שרע, ומחבב גם את ארדואן
(צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)
על כן, בישראל לא הופתעו מהגינוי החריף של השליח האמריקני תום ברק לתקיפה הלילה, בעודו מייחס אותה לישראל ישירות. בירושלים ברק נתפס כגורם שמקדם את האינטרסים של ארדואן, וישראל כבר הביעה את מחאתה על התבטאויות שלו בעבר. בהמשך לגינוי של ברק פורסם גם גינוי חריף מצד אנקרה, שהאשימה אף היא את חיל האוויר הישראלי וקראה לקהילה הבינלאומית לוודא שישראל "תישא באחריות".
איראן ותימן
בזירה האיראנית הקו הכי ברור מכולם: שום יוזמה ישראלית עצמאית ללא אישור אמריקני. טראמפ כבר בלם תקיפות ישראליות באיראן, גם בהפסקת האש בתום מבצע "עם כלביא" ב-2025 וגם ביוני 2026 ב"שאגת הארי".
מול המורדים החות'ים בתימן, למרות איומים חוזרים ונשנים מצד המורדים, לא יצאו הפצצות ישראליות רחבות היקף. במקרים האחרונים שבהם החות'ים הקצינו ושיגרו חימושים לישראל, ירושלים בחרה להתאפק. סביר להניח שגם בזירה זו יש מעורבות אמריקנית מאחורי האיפוק הישראלי, נוכח העובדה שהתקיפות הקודמות תואמו עם וושינגטון.
לבנון
בזירה זו קיים הכלל הפשוט ביותר: אל תיגעו בביירות. ישראל מכבדת את הכלל כמעט באדיקות - ונמנעת מטיפול שורש בתשתית חיזבאללה, גם כשפעילי הארגון ממשיכים לפעול ברכס אבו עלי טאהר בדרום לבנון וישראל לא פועלת להכריע אותם סופית, למרות שהיא מסוגלת ושולטת על האזור באש ובתצפית. לאחרונה אף דווח כי בישראל ממתינים ל"אור ירוק" מוושינגטון כדי לכבוש את הרכס באופן מלא.
תיעוד: נזקים מתקיפות צה"ל בלבנון בהסלמה האחרונה
בצל הדיווחים על המשך הפעילות של צה"ל ברכס האסטרטגי, לפני ימים אחדים חיזבאללה שיגר רחפן נפץ לעבר הכוחות ושלושה לוחמים נפצעו באורח קשה. אחרי שצה"ל החל להפציץ בתגובה, ולפני שהסיבה האמיתית הותרה לפרסום, ראש הממשלה בנימין נתניהו פרסם הודעה חריגה באנגלית, במהלך השבת, והודיע על הפרת הפסקת האש מצד חיזבאללה. בלבנון דיווחו אז על יותר מ-10 הרוגים - המספר הגבוה ביותר מאז חתימת הסכם המסגרת בין ישראל ללבנון בסוף חודש יוני - בעוד שצה"ל מסר כי חוסל מפקד חיזבאללה שהשתתף בשיגור רחפנים.
הדפוס החוזר - ושאלת החיבה של טראמפ
מה שהופך את הסיפור למעניין הוא לא רק הקווים עצמם, אלא האופן שבו ישראל מתייחסת אליהם. הדפוס חוזר על עצמו: ברגע שחיזבאללה, למשל, מבצע הפרה כלשהי, ישראל ממהרת לראות בכך הזדמנות - "צידוק" - לתקוף בעוצמה מפקדים בארגון, גם בכירים. במילים אחרות, הקו האדום האמריקני לא נעלם, אבל הוא הופך לזירת משחק: ישראל לא חוצה אותו ישירות, אלא מחפשת את הפרצה שדרכה אפשר לפעול ב"לגיטימיות".
הביטוי החוזר בשיחות סביב הנושא הוא "איום מתהווה" - מונח גמיש להפליא, שמאפשר להצדיק כמעט כל פעולה כמענה מיידי לסכנה שרק עומדת להתרחש, ולא כיוזמה התקפית שחורגת מההבנות עם וושינגטון.
לא רק "מה מותר" לישראל, אלא גם "עם מי אסור להתנגש כי טראמפ מחבב אותו"
(צילום: Ludovic MARIN / POOL / AFP)
זווית פחות מדוברת, אך משמעותית, נוגעת לסוריה: לפי דיווחים, יש בכירים בישראל שהיו רוצים לתקוף אזורים שבהם טורקיה מנסה לבסס את נוכחותה הצבאית - אך הממשל האמריקני בולם זאת, על רקע אותה מערכת יחסים קרובה בין טראמפ לארדואן. בכך, נוצרת עוד שכבה של מורכבות: לא רק "מה מותר לישראל לעשות באזור", אלא גם "עם מי אסור לישראל להתנגש כי טראמפ מחבב אותו". הנשיא האמריקני מגלה חיבה גם כלפי א-שרע - מה שמעלה שאלה מתבקשת: האם נראה עוד גינויים אמריקניים על תקיפות בסוריה, או שברק יישאר קול בודד בסוגיה?
יש מי שיטען שנתניהו הפנים את הכלל הזה מוקדם מכולם: הקווים האדומים האמריקניים "משורטטים בוורוד-מחיק" - כלומר, קיימים, אבל לא נאכפים בעקביות. ולכן, לפי הניתוח הזה, הוא בונה לעצמו הצגה כפולה - מצד אחד "עומד מול ארה"ב" בכל הקשור לביטחון ישראל, ומצד שני, בפעמים הבודדות שבהן וושינגטון באמת מתעקשת, הוא נסוג במהירות. שתי דוגמאות שעולות בהקשר הזה: מטס התקיפה של חיל האוויר שבוטל ביום הפסקת האש עם איראן ביוני 2025, והפסקת האש בעזה שנכנסה לתוקף בספטמבר 2025.
התמונה שמצטיירת היא לא של ישראל שמתעלמת מהאמריקנים, וגם לא של ישראל שכפופה להם לחלוטין. זו מערכת יחסים מורכבת יותר: מדינה שלמדה לקרוא בין השורות, לזהות היכן הקו באמת אדום ולעומת זאת - היכן הוא "רק ורוד". ובינתיים, כל תקיפה חדשה - בין אם בעזה, בלבנון או בסוריה - היא עוד ניסוי במעבדה הזו: כמה אפשר לדחוף, לפני שהקו באמת נשבר.
כשהבחירות באופק, לא מן הנמנע שנתניהו ינסה לאתגר את הקווים האדומים בשביל הון פוליטי
(צילום: ABIR SULTAN / POOL / AFP)
סביב התקיפה האחרונה המיוחסת לישראל בסוריה, עולה גם סוגיית התיאום מול וושינגטון. יש להבחין בין התיאום ההדוק שקיים בין צה"ל לפיקוד המרכז האמריקני (סנטקום), לבין התיאום בין לשכת רה"מ לבית הלבן. צה"ל מעדכן את סנטקום על כל פעולה, בעוד שלא כל חיסול או פעולה צבאית עולים בשיח המדיני בין הצדדים. לכן, לעיתים נוצר הרושם שישראל פועלת מאחורי גבם של האמריקנים - אך ברוב המקרים זה לא המצב.
בנוסף, השיקול הפוליטי משחק גם הוא תפקיד. לעיתים הקווים האדומים מיטשטשים גם בגלל שיקולים פוליטיים, או בשל שילוב של שיקולים ביטחוניים ופוליטיים. ישראל מבינה שאויביה חושבים שהאמריקנים "קושרים" את ידיה, ומנסה להראות, לפעמים, שכשמדובר באינטרסים הביטחוניים שלה היא "לא רואה בעיניים", גם במחיר של להרגיז את האמריקנים. ככל שנתקרב לבחירות ב-27 באוקטובר, לא מן הנמנע שנתניהו ינסה לאתגר את הקווים האדומים האלה כדי לצבור הון פוליטי אצל הבוחרים. כך או כך - אם טראמפ יכעס אפשר להיות בטוחים שאנחנו כבר נשמע על כך.
