הזוג טראמפ מצביע ב-2016. לפעמים גם 537 קולות מספיקיםהזוג טראמפ מצביע ב-2016. לפעמים גם 537 קולות מספיקים
הזוג טראמפ מצביע ב-2016. לפעמים גם 537 קולות מספיקים
(צילום: רויטרס)
בניגוד למקובל ברוב העולם, המנצח בבחירות לנשיאות בארה"ב אינו בהכרח המועמד שזכה ברוב קולותיהם של האזרחים האמריקנים, אלא זה שגרף את המספר הרב ביותר של "אלקטורים". האלקטורים הם למעשה "נציגי העם": אף שביום הבחירות יוצאים האמריקנים להצביע למועמד לנשיאות – רפובליקני או דמוקרטי – מבחינה פורמלית הם אינם מצביעים לו עצמו אלא לאלקטורים ממפלגתו. אחרי יום הבחירות, כשנודע מי משני המועמדים קיבל את רוב הקולות בכל אחת ממדינות ארה"ב, האלקטורים מטעם המפלגה באותה מדינה משתתפים בהצבעה הרשמית של חבר האלקטורים הכלל-ארצי, ובהצבעה זו, ורק בה, נבחר בפועל הנשיא הבא. האלקטורים המייצגים את המדינה בהצבעה הרשמית מצופים להצביע עבור המועמד שבו רצו התושבים ש"שלחו אותם".
חבר האלקטורים מונה בסך הכול 538 איש, וכדי לנצח בבחירות לנשיאות צריך מועמד לגרוף יותר ממחצית האלקטורים, כלומר לזכות ב-270 צירים. אלא שאת התמונה מסבכת העובדה שחלוקת האלקטורים בין המדינות אינה שווה: לכל מדינה מ-50 מדינות ארה"ב מוקצה מספר אלקטורים לפי גודל אוכלוסייתה, וכך מדינות שתושביהן רבים יותר מקבלות אלקטורים רבים יותר. לקליפורניה למשל מוקצים 55 אלקטורים, לטקסס 38, לפלורידה ולניו יורק 29, ואילו לאינדיאנה 11, לקנטקי 8 – ולמונטנה וצפון דקוטה רק 3 כל אחת. המסקנה? יש מדינות שניצחון בהן שווה יותר. הרבה יותר.
אם לא די בכך, ב-48 מ-50 המדינות (יוצאות הדופן הן נברסקה ומיין) מחולקים האלקטורים בשיטת "המנצח לוקח הכול": המועמד לנשיאות שיזכה במרב קולות הבוחרים באותה מדינה יגרוף את כל האלקטורים המוקצים לה, גם אם ניצח בה בפער זעום. פירוש הדבר הוא שמועמד יכול להיבחר לנשיא גם אם בפועל במניין הקולות הכללי של הבוחרים האמריקנים (popular vote) התברר כי קיבל פחות קולות מיריבו. למעשה, זה בדיוק מה שקרה בבחירות הקודמות: המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון זכתה אז בכמעט 3 מיליון קולות יותר מדונלד טראמפ, אבל בשיטה האמריקנית לא היה לנתון הזה משמעות. המצביעים התפלגו בין מדינות ארה"ב כך שטראמפ ניצח ביותר מדינות מפתח – ובמניין האלקטורים גבר על קלינטון 232-306.
בהיסטוריה האמריקנית נרשמו עוד ארבעה מקרים (בשנים 1824, 1876, 1888 ו-2000) שבהם מועמד נבחר לנשיא אף שהפסיד ב-popular vote. מפורסם במיוחד סיפורן של בחירות 2000: בבחירות הללו גבר הרפובליקני ג'ורג' בוש הבן על מועמד הדמוקרטים אל גור בזכות ניצחון בפער של 537 קולות בלבד במדינת פלורידה – ניצחון שזיכה אותו בכל 25 האלקטורים שחילקה באותן בחירות. ברחבי ארה"ב כולה זכה בוש בחצי מיליון קולות פחות מגור, ובניכוי פלורידה גור הוביל עליו 246-267.

המדינות המתנדנדות

אף שהמועמדים נאבקים על אלקטורים מ-50 מדינות (וממחוז קולומביה, שבו שוכנת הבירה וושינגטון ושמוקצים לו 3 אלקטורים), ליום הבחירות מגיעה ארה"ב כשברוב המדינות יחסי הכוחות ברורים וידוע איזו מפלגה תנצח בהן. כך למשל ניו יורק וקליפורניה הענקיות מצביעות באופן עקבי למועמד הדמוקרטים, ואילו קנזס ואוקלהומה נחשבות למדינות רפובליקניות בטוחות.
לכן עם התקדמות הקמפיין מתנקז הקרב האמיתי למספר קטן של מדינות – "המדינות המתנדנדות" (swing states). אלו מדינות שהסקרים מצביעים בהן על קרב צמוד בין המועמדים, ומכיוון שהן אינן מונחות בכיסה של אף מפלגה, בהן משקיעים המועמדים את מרב כספם ומשאביהם, בתקווה לשכנע את תושביהן להצביע להם.
לשם המחשה, למועמד רפובליקני לנשיאות אין טעם להשקיע משאבים רבים במדינת ניו יורק, משום שגם אם יזכה בה לתוצאה נאה יחסית סיכוייו לנצח בה אפסיים, ולפיכך הוא לא יגרוף בה אף לא אלקטור אחד. מנגד, בהחלט יש לו טעם להשקיע את המאמצים במדינה מתנדנדת כמו וויסקונסין (10 אלקטורים), מישיגן (16) או פלורידה (29). ניצחון אפילו על חודו של קול בשלוש המדינות הללו יעניק לו 55 אלקטורים שיקרבו אותו מאוד לבית הלבן, ואילו לפער שבו יפסיד בניו יורק לא תהיה שום משמעות מעשית.

בגידתו של האלקטור

שיטת האלקטורים המוזרה נקבעה בחוקה האמריקנית כפשרה בין התומכים בבחירת נשיא על-ידי הקונגרס לבין התומכים בבחירת נשיא ישירות על-ידי העם. השיטה ננקטה בין השאר כדי להגביל את כוחם של מצביעים חסרי השכלה באמריקה הכפרית: השימוש באלקטורים נתפס אז כדרך "לתקן" את הצבעת הציבור אם זה יעשה בחירה "רעה" ויצביע עבור מועמד שבצמרת הפוליטית יש הסכמה כי הוא אינו כשיר לתפקיד.
דונלד טראמפ. התנגד לאלקטורים, אבל עכשיו זה בסדרדונלד טראמפ. התנגד לאלקטורים, אבל עכשיו זה בסדר
דונלד טראמפ. התנגד לאלקטורים, אבל עכשיו זה בסדר
(צילום: רויטרס)
קביעת השיטה נבעה גם מהרצון להבטיח כוח משמעותי למדינות הקטנות, כך שהמועמדים בבחירות לא יוכלו להתעלם ממצוקותיהן ולהתמקד רק בענייני המדינות הגדולות כמו טקסס וניו יורק. לשם המחשה, שיעורם של תושבי מדינת וויומינג באוכלוסיית ארה"ב הוא 0.18% בלבד, אבל המדינה נהנית מ-0.56% מסך כל האלקטורים, ולכן משקלה בבחירות גדול ממשקלה הדמוגרפי.
לאורך השנים הועלו קריאות לשנות את שיטת הבחירות בטענה שהיא אינה הוגנת. אפילו טראמפ עצמו התבטא בעבר בגנותה, אך לימים, אחרי שב-2016 הפסיד ב-popular vote וניצח במניין האלקטורים, חזר בו והביע תמיכה בה. כך או כך, ניסיון לשנות את השיטה באמצעות חקיקה נראה חסר סיכוי: כדי להחליפה יש צורך בתיקון החוקה, ולשם כך נדרשת תמיכתם של שני שלישים מבית הנבחרים, שני שלישים מהסנאט – ו-75% ממדינות ארה"ב. השגת רוב כזה אפילו לעניינים פעוטים יותר היא דבר חסר סיכוי בארה"ב המפולגת של ימינו, ולפיכך היא אינה על הפרק, ודאי בהתחשב בכך שהמדינות הקטנות מבקשות לשמור על כוחן, ולא יתנו יד למהלך שכזה.
מעת לעת עולה לדיון גם השאלה אם האלקטורים שנשלחים להצבעה הפורמלית על מינוי הנשיא חייבים להישמע לבוחרים ששלחו אותם או יכולים להצביע אחרת מתוקף "צו מצפונם". בארה"ב אין חוק פדרלי המחייב את האלקטורים להצביע בהתאם לרצון הבוחרים במדינתם, אבל ב-32 מדינות ובמחוז קולומביה יש חוקים מקומיים המגבילים את יכולתם "למרוד", ומאפשרים למשל להטיל עליהם קנסות, לבטל את הצבעתם ולהדיחם מהתפקיד.
טראמפ וסגנו מייק פנס. גם בחירה אסטרטגיתטראמפ וסגנו מייק פנס. גם בחירה אסטרטגית
טראמפ וסגנו מייק פנס. גם בחירה אסטרטגית
(צילום: רויטרס)
לאורך השנים נרשמו יותר מ-160 מקרים שבהם אלקטורים הצביעו באופן שאינו תואם את עמדת הבוחרים במדינתם, ובבחירות הקודמות, ב-2016, היו לא פחות מ-10 כאלה. לאחרונה דן בית המשפט העליון בעתירות נגד זכותן של מדינות להעניש "אלקטורים בוגדניים", אך קבע כי למדינות שמורה הסמכות לעשות זאת.

מצביעים מהבית

הבחירות בארה"ב נערכות באופן מסורתי ביום שלישי הראשון של אחרי 1 בנובמבר, והמועמד שמנצח בהן מושבע ב-20 בינואר שלאחר ההצבעה. ברוב העולם, וודאי בישראל, נחשפים העוקבים אחר הבחירות רק למועמדיהן של שתי המפלגות הגדולות – הדמוקרטית והרפובליקנית – אבל בפועל בכל מערכת בחירות מתמודדים על הנשיאות שלל מועמדים נוספים, הגם שאין להם שום סיכוי ממשי. כך למשל בבחירות הקרובות נמנים איתם מועמדת המפלגה הליברטריאנית ג'ו ג'ורגנסן, מועמד המפלגה הירוקה האווי הוקינס, ומועמד "מפלגת יום ההולדת" הראפר קניה ווסט. שום מועמד של מפלגה קטנה לא זכה באלקטורים מאז 1968, אבל כאשר "מועמדים שלישיים" כאלה מושכים אליהם קולות מאחד משני המועמדים הבכירים, הם יכולים לפגוע בסיכוייו לנצח.
בבחירות מצביעים האמריקנים לא רק למועמד לנשיאות, אלא גם למועמד לתפקיד סגן הנשיא שאותו בחר לו כל מתמודד על הנשיאות. לזהות המועמד לסגן הנשיא יש משמעות גדולה: ראשית, אם מסיבה כלשהי ייבצר מהנשיא להמשיך לכהן בתפקידו, סגנו הוא זה שייכנס לנעליו למשך כל הזמן שנותר עד לסוף כהונת הנשיא; שנית, מועמדים לנשיאות נוטים לבחור את סגנם על פי שיקולים אסטרטגיים, כך שיוכלו לגייס להם בוחרים החיוניים לניצחונם. כך למשל מועמד הזקוק לתמיכה גדולה יותר של אפרו-אמריקנים עשוי לבחור לו סגן שחור, ומועמד המאמין כי ניצחון במדינת מפתח מתנדנדת כלשהי ייתן לו ניצחון במערכה כולה עשוי לבחור לו כסגן פוליטיקאי פופולרי מאותה מדינה, וכך לשכנע רבים יותר מתושביה להצביע לו.
ארה"ב בחירות פריימריז דמוקרטיים ניו המפשייר קלפי אליזבת וורןארה"ב בחירות פריימריז דמוקרטיים ניו המפשייר קלפי אליזבת וורן
בקלפי בארה"ב. השאלה הגדולה: כמה הצבעות בדואר?
(צילום: AFP)
ההצבעה בבחירות נעשית הן באמצעות הגעה לקלפיות – שבחלקן מצביעים הבוחרים במכשירים אלקטרוניים ובאחרות באמצעים משוכללים פחות – והן בהצבעה מרחוק. כל מדינות ארה"ב מאפשרות לפחות לחלק מתושביהן להשתתף בהצבעה דרך הדואר, ובצל מגפת הקורונה הרחיבו בחודשים האחרונים רוב המדינות את האפשרות להצביע בדרך זו. כבר במהלך אוקטובר הסתמן שיעור שיא של משתתפים בהצבעה המוקדמת, הן באמצעות הגעה לקלפיות שנפתחו שבועות לפני יום הבחירות הרשמי, והן באמצעות הצבעה דרך הדואר.
פרשנים מעריכים כי הצבעה בדואר מיטיבה עם המפלגה הדמוקרטית, משום שהיא מגדילה את שיעור ההצבעה – והתפיסה הרווחת היא שהדמוקרטים הם הראשונים להרוויח מכך. זאת מכיוון שצעירים, בני מיעוטים ובעלי הכנסה נמוכה, אשר היסטורית נוטים להצביע לדמוקרטים, הם לרוב הראשונים להדיר את רגליהם מהקלפי מפאת חוסר עניין או חוסר נכונות לוותר על שעות עבודה יקרות לטובת ההצבעה. על רקע זה במפלגה הרפובליקנית התנגדו בתוקף להרחבת ההצבעה בדואר, והנשיא טראמפ עצמו התבטא בחריפות נגד המהלך וטען כי הצבעה שכזו תגרום לזיופים נרחבים.
תומכי טראמפ מתבשרים על התוצאות בליל הניצחון ב-2016תומכי טראמפ מתבשרים על התוצאות בליל הניצחון ב-2016
תומכי טראמפ מתבשרים על התוצאות בליל הניצחון ב-2016
(צילום: רויטרס)
למעט מקרים חריגים כמו הבחירות הצמודות בין בוש לגור בשנת 2000, המנצח מתברר בדרך כלל כבר במהלך הלילה שלאחר ההצבעה. אחרי חצות (שעון ישראל) מתחילות הקלפיות ברחבי ארה"ב להיסגר, תחילה בחוף המזרחי ובהמשך במרכז ארה"ב ובחוף המערבי. עם סגירת הקלפיות בכל מדינה נוהגות רשתות הטלוויזיה לפרסם את התוצאות המתעדכנות ממנה, ולהכריז למי מהמועמדים היא העניקה את האלקטורים שלה. אם התוצאה צמודה מדי נוקטות הרשתות משנה זהירות, ומכריזות כי התחרות במדינה too close to call, כלומר צמודה מכדי שיוכרז מנצח. כשהנתונים מצביעים על כך שאחד המועמדים הבטיח 270 אלקטורים, מודיעות הרשתות כי הוא הנשיא הבא של ארה"ב.
בבחירות של 2012 הכריזו רשתות הטלוויזיה האמריקניות על ברק אובמה כמנצח מעט אחרי 6:00 בבוקר (שעון ישראל). בבחירות של 2016 נדרשו להן כמה שעות נוספות כדי להכריז סופית על טראמפ כמנצח, אך ניצחונו נראה די ברור כבר בשעות הקטנות של הלילה. השנה עשוי לעבור זמן רב מהרגיל עד להכרזה על המנצח, משום שבחלק ממדינות המפתח יידרש תהליך ארוך במיוחד לספירת המוני הקולות המגיעים בדואר. במדינת פנסילבניה המתנדנדת עשויה הספירה להימשך אף כמה ימים, ואם בה יהיו תלויות תוצאות הבחירות, ייתכן שלא נדע מיהו הנשיא הנבחר אפילו עד סוף השבוע. בתרחיש קיצוני, שבו ינהלו המפלגות קרבות משפטיים על התוצאות במדינות שבהן תהיה התוצאה צמודה, יכול הקרב על הנשיאות להימשך שבועות.
פרסום ראשוני: 11:16 , 13.07.20