כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

פרק 18: זה פרק? זה זבל

"רוננצ'יק, בלי וזלין: זה פשוט זבל. אין מצב לפרסם דבר כזה'. אחרי שתי תגובות רצופות כאלה של המערכת, מצאתי את עצמי בסוג של משבר כתיבה. נושאים לא חסרים לי. הבעיה היא לכתוב אותם בצורה מרתקת. בזה נתקעתי השבוע, עד שתוך כדי מפגש עם הפסיכולוגית, עלה הרעיון לפרק הזה". רונן פורת לוקח את הקוראים אל מאחורי הקלעים של יומנו, וגם מוסיף הבהרה לעניין שני הפרקים על "הלילה שבו הבראתי"

רונן פורתעדכון אחרון: 06.01.04 , 08:39

אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

לפני שלוש שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 34 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם מחלת לו גריג , ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג .

בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

* * * * *

אז קודם כל, משהו לא סגור

לפני שתתחילו לקרוא את פרק 18, רק מסר קצר, ברשותכם, בעקבות הפרקים הקודמים, 16+17, העוסקים בלילה שבו הבראתי, לכל מי שחשב שאכן קרה הנס, למי שקיווה שאכן הבראתי:

כשכתבתי את הפרקים, לא ציפיתי לרגע שמישהו יאמין שזה באמת קרה. כלומר, לא האמנתי שיהיה מי שיחשוב שהחלמתי, אולי משום שמבחינתי זו פנטזיה פרועה במיוחד. אבל בדיעבד, דווקא זה מה שהיה כל כך יפה בגל התגובות הגדול, שהתנחשל גם לתוך הפורום - שיש עדיין אנשים שחולמים, שמאמינים שחלום יכול להתגשם. אני חושב שהאחרים שלא הבינו פשוט קראו ברפרוף, הסיקו מסקנות חפוזות על סמך מידע חלקי, ואולי מכאן נבעה האכזבה שלהם. אותם אני רוצה להרגיע: אל תדאגו, אני לא השרוף 2. אני באמת חולה. זה כנראה כבר לא ישתנה.

בריאות ואהבה

רונן

ועכשיו: הסיפור האמיתי

הסיפור האמיתי הזה קרה בתחילת השבוע. בגלל אופיה הפינג-פונגי של חלופת המסרים הבאה, אציג אותה קרוב ככל הניתן למקור. אז תתרווחו בכסאותיכם (גם מי שטוענים שהם קוראים אותי מודפס, בנהיגה, בין רמזור לרמזור), ונסו להיכנס לראש.

יומן פארוק (זה אני, למי שעוד לא יודע), יום א', 22:00. מסר מהמערכת:

"רוננצ'יק, זה זבל. פשוט לא. לא מפרסם כזה זבל. זה הדבר הכי גרוע שכתבת. במו נקודתך שבאמצע המצח שלך אתה הורס את כל מה שבנינו. תתאמץ קצת, מה יש? אה, ואל תכעס".

כוססאמו. בטח שלא כעסתי, רק מה, זה הפרק השני השבוע שכבוד המערכת פוסל לי בנימוקים מחודדים, ישירים ודי חוזרים על עצמם. חשבתם שיש לי פריבילגיות כי אני נכה? טעיתם. טוב, אולי קצת, אבל בטח לא אצל הטקסט-פריק, כלומר לא בענייני תוכן.

חוץ מזה, השבוע האחרון היה הקשה מכולם עד כה, לא מעט בגלל שני הפרקים הקודמים, שיצרו, כאמור, ציפיות ותגובות מעורבות.

לפיכך, החלטתי לעצמי, אקח אתכם הפעם למסע קצר ב"אולפני פארוק פורת", לסיור בין הסירים המקרקשים והמחבתות המבעבעות במטבח של היומן שלי, או כמו שקוראים לזה בז'רגון עריץ 2: ''ספיישל מאחורי הקלעים''.

אני יודע, נכתוב על הפורום

כבר שבוע, מאז שוגר פרק 17 לאוויר, שאני מחפש דרך להנחית בשלום את ספינת האוויר הזו, המכונה גם היומן של רונן. ואני, אתם הרי יודעים, שירתתי בחיל האוויר הישראלי, הידוע גם כטוב ביותר בעולם. העניין הוא שאין לי כנפי טיס. אז איך, לעזאזל, אתמודד עם נפילת המתח הזו שלכם, הקוראים הקבועים והמזדמנים, אחרי שני פרקי ה"החלמה"? הרי סיפונה של ספינת האוויר הזו עדיין הומה אדם, יש שנותרו חסרי נשימה, ויש כאלה שעדיין מאמינים.

נראה היה שרק הכנופיה מהפורום שבה מייד לאיתנה. באמת, ככה זה היה שם. אחרי שהפרק פורסם, כאילו ראו את כל החבורה בפורום לוקחת נשימה עמוקה, ולהרף עין וירטואלי, בכלל לא הופיעו שם הודעות חדשות. רק אחרי שעה בערך התחילו התגובות לזרום. הם הבינו. אוקיי, אמרתי לעצמי, החברים מהפורום מוכנים לנחיתה. איתם אני רגוע, ועליהם אני יכול לסמוך. הם הטייס האוטומטי שלי.

אז באמת, רציתי להיעזר בהם לפרק הנחיתה, לכתוב על החבורה המיוחדת שהתגבשה שם, לספר קצת עליהם. אז כתבתי.

רק מה? התשובה של המערכת לא איחרה לבוא, בוטה, פשוטה וישירה, ובגלל כל המעלות הנפלאות האלה, אף זכתה לפאר את שם הפרק הזה.

האמת? צודק המערכת.

אני עוד השתעשעתי לעצמי בתקווה שהמערכת יתעשת, ויערוך את זה למשהו נסבל, אבל מה לעשות, יש גבול לכישרון של ynet. אחרי הכל, מדובר בעיתונאים, לא אלכימאים.

אז נכון, הם מצליחים לשדרג את כל הפרויקט הזה לרמות שבכוחות עצמי לא הייתי מגיע אליהן בחיים. למעשה, תרשו לי לשתף אתכם בסוד קטן מהמטבח: כל המערכת הזו, כמו שקוראי הפורום והיומן מכירים אותה - זה בעיקר איש אחד.

איש אחד (נקרא לו אבו-גימיק) שמדריך, מכוון, עוזר ומנג'ס בלי הפסקה. אני סומך עליו בעיניים עצומות. אני ירוק בתחום, והוא יש לו ניסיון. לפעמים אנחנו משגעים זה לזה את המוח, מתווכחים, מתנצחים, מתגוששים, רבים באותיות ענק על המסך, הוא כותב לי מגילות, ומטיף מוסר, ומעצבן ומנדנד ומציק, ואני כותב לו "אל תצעק עלי" בפונט 48, שיבין. ביום טוב הוא גם מבין.

אבל הוא מאוד אוהב אותי. ואולי בגלל זה הוא, כמו רבים אחרים, נוטה לפעמים לשכוח שאני קצת מוגבל. האמת, זו אחת המחמאות הכי גדולות שאני יכול לקבל. במיוחד קל לשכוח את זה כשהקשר הוא על רקע מקצועי, ומתבסס על חלופת אימיילים.

כי שם, בטקסטים, אני ככל האדם. אולי בגלל זה, רק אולי, אני נמנע ממפגש חי עם החברים מהפורום. טוב לי ככה - טקסט בין טקסטים, שווה בין שווים. כשזה רק המוח והדימיון וכישרון הכתיבה שמוצגים החוצה - אין לי שום נכות.

אני יודע, נכתוב על מוסיקה

ידעתי שאני שולח ערימת בולשיט, אבל ניסיתי בכל זאת לעבור במכס מסלול הירוק, אולי הטקסט-מניאק לא ישים לב שאני מבריח זבל.

יומן פארוק, יום חמישי שעבר, 20:14. אימייל למערכת:

"מערכת יקר, הקדשתי את הפרק הבא לתחנות המוסיקה של חיי. זו רק סקיצה. מה דעתך?".

יומן פארוק, אותו יום חמישי שעבר, 21:09. מסר מהמערכת:

"ככה, בלי ואזלין: סיפורים על אהבה למוסיקה זה בסדר. כמה מהם אפילו נחמדים מאוד. העניין הוא שכפרק זה פשוט לא מעניין. זה לא מעניין, כי זה מנותק לגמרי מהקונטקסט של היומן, מהקונטקסט הציבורי שלך. אם הינו רוצים כתבה על כמה אלבומים מרגשים, היינו מבקשים מאריאנה".

כוססאמו המערכת הזה. קונטקסט-שמונטקסט. כשהוא רוצה להעמיד אותי קטן בפינה הוא שולף מהמחסן את המאג של המילים הכבדות. ובחיי, בשביל אנשים שמתפרנסים מכתיבה, יש למערכת מילים במשקל חריג לגמרי.

ככה הגענו ליום ראשון בבוקר, בלי פרק ראוי ליום שלישי, כלומר להיום.

ושלא תקלו ראש בטרגדיה: יש עוד תיקונים, והכנות, והזנה למערכת התוכן, ועריכה ואמממו.

המערכת התחיל להשמיע קולות של גרעיני תירס שמתרווחים להם בשלולית חמאה במיקרו, שנייה לפני שהם מתפוצצים לפופקורן. הקולות האלה, אגב, מתגברים ככל שאנו מתקרבים לשעת האפס, כלומר יום ב' בערב.

אני, מסיבה לא ברורה, קוּל לגמרי. משחק אותה פיני גרשון לפני משחק של מכבי מול נבחרת הכבאים של מעלות-תרשיחא. אבל האמת, זה לא כל כך הוגן להסתלבט ככה על המערכת - הרי כל האחריות מוטלת עליהם. ואני מה? בסך הכל יושב לי בנחת על כורסתי-הספה, מקשקש לי בדימיוני, עד שמתבשל לו פרק חדש ביומן. טוב, גם זה לא תיאור מדויק לגמרי. בעצם, בכלל לא - יש כאן שיתוף פעולה אינטנסיבי בין מר מערכת, המערכת עצמה, ואני.

אני יודע: נכתוב על איך כותבים

אז זהו, שהכל מתחיל במיטה. לא, לא באורגיה, סוטים. המיטה היא המקום שבו אני חושב בלי הפרעות. מכיוון שאני לא יכול לקשקש סקיצות, לרשום לעצמי הערות או להתעורר באמצע הלילה ולשרבט שתי מילים יפות שאני-פשוט-מוכרח-להכניס-לפרק, אני משרטט לעצמי כל פרק בראש, את כל המהלך, כל הטקסטים, כמעט עד הפרט האחרון. זה הכרחי, כי אין לי זכות למחוק קטעים לא טובים. אני עובד על זה קשה מדי בשביל למחוק.

החלק של ההקלדה עצמה כבר קל יותר. הוא זורם. כלומר, קל ברמה המנטלית כי פיסית זה לפחות יומיים עבודה ברוטו, בין פיזיותרפיה לפסיכולוגית, בין מבקרים למקלחות, בין קושי אחד למשנהו. אבל אני לא מתלונן. אני נהנה מזה, והכתיבה היא דרך נהדרת לפרוק. רק לפני ארבעה חודשים המוח שלי איים להתפוצץ מרוב מחשבות, שלא היה לי לאן לנתב אותן. כמו אם מיניקה, שחייבת להפחית מהחלב בשדיים (אני יודע, דימוי פלצני ועל הפנים, אבל תאמינו לי שלא הייתם רוצים שאשתמש בדימוי השני שעלה לי בראש. רמז: קשור בכאב ביצים). רק לפני ארבעה חודשים הרגשתי שאני חייב, פשוט חייב למצוא לעצמי דרך לנקז החוצה את המחשבות האלה, כי כבר לא נרדמתי בלילות.

יומן פארוק, יום ראשון, 11:45. מסר מהמערכת:

"פארוק יקר, תגיד, יהיה לך טוב אם נודיע שהשבוע, באופן חד פעמי, לא יתפרסם פרק חדש? נמצא תירוץ מרגיע, אולי שיצאת לחופשה, או משהו. זה לא כזה נורא, באמת. רק אל תתאמץ".

יצאתי לחופשה עאלק. לאן? לסקי בוואל טורן? ואם אתם זקוקים לתרגום מתקשורתית-מדוברת, האימייל הזה היה משהו כמו צפירות הרגעה עצמיות של המערכת. בעצם הוא אמר: ''אם לא תזיז ת'תחת ותספק פרק ראוי בשעות הקרובות - יש סכנה שהפורום שלך יפגע מווירוס".

הלו, הולד איט. זה כמו שחוטפים את הבת של צ'אק נוריס ומאיימים עליו בבריאותה.

יומן פארוק, יום ראשון, 11:46. אימייל למערכת:

"מערכת יקר - צא מהלחץ. עד סוף היום יהיה לך פרק ראוי".

אבל המערכת מתעקש:

יומן פארוק, יום ראשון, 11:47. מסר מהמערכת:

"על מה תכתוב?"

החלטתי להשתעשע, כלומר לשחק באש. זה סוג של הומור שיעי שיש בי, למרות שבאמת לא היה לי שמץ על מה אכתוב. שימו לב לשעה. שילחצו.

יומן פארוק, יום ראשון, 12:32. אימייל למערכת:

"עדיין לא ברור על מה. אבל יהיה בסדר".

לא יודע איך אתם, אבל אני, כשישראלי אומר לי 'יהיה בסדר', אז אני מתחיל באמת להילחץ. גם ynet. זוכרים שדיברנו על תותחי המילים הכבדות?

יומן פארוק, יום ראשון, 12:38. מסר מהמערכת:

"בקונסטלציה שנוצרה, האישיו של דאז דורש טיפול יותר אינטנסיבי, שיוסיף רובד קוגניטיבי לסיפור, וישפוך אור על דמותה החמקמקה".

תרגום: הגיע הזמן שתכתוב על דאז.

יומן פארוק, יום ראשון, 12:42. אימייל למערכת:

"מערכת יקר, אחותך חמקמקה. שלילי בזנ''ט".

החלטתי לשים נפשי בכפי, ולקחת את זה לשלב הבא. במילים אחרות, לדבוק בעמדתי עד הסוף (בלי צל של מושג על מה אכתוב), ולסמוך על אללה.

יומן פארוק, יום ראשון, 13:32. אימייל למערכת:

"מערכת יקר, שמע נא: אין לי על מה לכתוב. לא יוצא לי כלום ומה שיוצא לי - אתם פוסלים. האמת היא שקצת נמאס לי מכל היומן הזה, וגם ככה, איך שלא אסתכל על זה, לא אוכל להמשיך לכתוב יותר מאיזה חמישה פרקים נוספים. ובכלל, תמיד כדאי לפרוש בשיא. וחוץ מזה, תמיד אמרתם שצריך לכתוב משהו עם משמעות, לא? אז הנה, אני מכין מילות סיכום, ונישאר רק עם הפורום".

דרך הכבל של הלפ-טופ יכולתי ממש לשמוע את המערכת גונח, בולע גוש של רוק. אחרי דקותיים באה התגובה הבלתי נמנעת.

יומן פארוק, יום ראשון, 13:34. מסר מהמערכת:

"פארוק, תפסיק לזיין את השכל. מה זה הקשקושים האלה? די, הסבלנות נגמרת לנו. אז עכשיו ברצינות, יש פרק או לא?".

אני יודע: נכתוב על המערכת

אחרי שאני שולח עוד פרק ל-ynet, מגיע התור שלהם להתחיל לעבוד. בעיקר אבו-גימיק. הוא עורך, משפץ, לפעמים דורש שינויים והבהרות.

לא פעם התכסחנו על הרקע הזה. יוצרים הרי רגישים מאוד ליצירה שלהם. ותמיד מרחפת השאלה: איפה נגמרת העריכה ומתחילה ההתערבות? לזכותו יאמר שהוא נוגע-לא-נוגע - כלומר, אני מרגיש שהיצירה היא כולה שלי. אבו-גימיק, למעשה, הוא רשת הביטחון שלי. לפעמים הרשת מתוחה מדי, וגורמת לי לבצע סלטות, תוך כדי כאבי ראש מיותרים. אבל היי - עדיף כאב ראש מריסוק הראש, לא ככה?

ולמה אני כותב את כל זה? אולי כדי שתבינו שיש כאן, במטבח שמאחורי הקלעים, עבודת נמלים אמיתית, נמרצת, שנוצרת ממכלול של התייחסויות, ומתקדמת עקב בצד אגודל, תוך ביצוע של תפניות, שינויים ועדכונים, שמתרחשים בגלל המהות הכמעט-אינטראקטיבית של יצירה כזו, אם אתם מרשים לי לקרוא כך ל'יומן' שלי.

ההבדל העיקרי בין צורת החשיבה שלי לבין צורת החשיבה של המערכת נובע מהשקפת העולם. הם רואים את העולם מזווית הראייה התקשורתית. בעצם, כולנו רואים את העולם כפי שמציגים לנו אותו, אבל המערכת נוטה להגזים בחשיבותה של התקשורת. טוב, זה לא פשוט לגונן עלי מצד אחד, ומצד שני לחשוב על עניין להמוני קוראים, על רייטינג. ולפעמים ההתעקשות שלי לא לשתף פעולה יכולה להעביר אותם על דעתם. למשל, כשהציעו לקיים מפגש ביני לבין המשתתפים בפורום, הצעה שדחיתי על הסף בעקשנות. אפילו התאכזבתי שכולם התלהבו, שאיש לא דחה את ההצעה בשמי.

אני יודע: נכתוב שנגמר על מה לכתוב

האם זה ייתכן? האם באמת נגמרו לי הנושאים לכתוב עליהם?

הבעיה הזו, כך אני מתרשם, מטרידה גם רבים אחרים. דאז, למשל, הביעה דעתה על כך שחור על גבי מסך. הרבה אנשים שואלים אותי (לא בלי חשש) אם אני לא חושש שיגמרו לי הנושאים לכתיבה.

והאמת היא שלא. אם אני מחזיק מעצמי כותב רציני ולא סתם בלוגר (למרות שנתקלתי בכמה ממש מצוינים) - אז עלי להיות מוכן לכתוב לנצח, או לפחות את כל הזמן שריבונו הקציב לי. הנה, קחו את מאיר עוזיאל לדוגמה: כבר 100 שנה הוא כותב במעריב. כל שבוע, פק''ל. הרי הדימיון לא נכה. לדימיון אין גבולות. וכשיש לו גבולות - אז הוא פשוט... מוגבל.

במילים אחרות: נושאים לכתיבה לא חסרים לי. הבעיה היא פשוט לכתוב אותם בצורה מרתקת. פה נתקעתי השבוע.

בעיה, אה? מה עושים?

בעודי פורם להנאתי את הקצת-שפיות שעוד נשארה למערכת, תולש את קצות העצבים של אבו-גימיק, הגיעה המחטטת במוחי (אני יודע, ביטוי לא מוצלח. יש הצעות למשהו יותר טוב?) שהיא הפסיכולוגית שלי, למפגשנו השבועי.

תוך כדי השיחה-הקלדה המשכתי להתכתב עם המערכת, משתף אגב כך גם את המחטטת בצרה הצרורה שנחתה לפתחי - אין נושא לפרק. אחרי שעשתה פרצוף אוהד, זרקה לי בנון-שאלנט "זהו, תכתוב בדיוק על זה". על הלבטים, על החשיבה, על המשחק המקדים לפרק.

בינגו. היא, שבחיים שלה לא ראתה דקה מסיינפלד לא כל כך ירדה לסוף מבסוטיותי, אבל לי זה כל כך הזכיר את ג'רי וג'ורג' מדסקסים ביניהם את הרעיון האדיר לסידרה שהציעו ל-NBC. מייד הקלדתי לה: "כן, פרק על כלום". היא לא כל כך הבינה. בו במקום כתבתי למערכת.

יומן פארוק, יום ראשון, 14:34. אימייל למערכת:

"מערכת יקר, מה דעתך על פרק על כלום? על הניסיונות לייצר פרק טוב? על כך שאתם דוחים כל הצעה ודוחקים בי שוב ושוב לכתוב על דאז? אולי על איך אני מנסה לנחות חזרה למציאות אחרי שני פרקי ה"הבראה". על איך נגמרו לי כל הנושאים ואני פורש בשיא?".

יומן פארוק, יום ראשון, 14:54. מסר מהמערכת:

"אתה רואה? כשאתה רוצה אתה יכול. גדול. לך על זה. חושב שתספיק עד מחר בבוקר? ותן קצת יותר מדאז, ספר עוד רעיונות שעלו, ולמה הם נפלו, וכל הפינג-פונג השלם מסביב".

עוד באותו הערב, ראשון בשבוע, סיימתי לכתוב את הפרק הזה. בעצם, רק חשבתי כך. אבו-גימיק קיבל הביתה בלילה, ושלח הערות באורך של החומה הסינית.

בבוקר יום שני קמתי עם שחר, כלומר בעשר (פארוק אוהב לישון), והסתערתי על הלפ-טופ, בניסיון להיענות לדרישות החומה הסינית. ב-14:00 סיימתי את מה שקראתם עד כאן.

וכעת, כל מה שנשאר לי הוא להודות לה, למחטטת, על גלגל ההצלה המפתיע שזרקה לנו בדיוק בשנייה שמשבר הכתיבה איים לחרב לנו את פרויקט היומן הזה, או במקרה הטוב לדחות את הפרק הבא בשבוע שלם, ולכם, על שממש הרגע סיימתם לקרוא עוד מחווה קטנה לסיינפלד, פרק שלם על כלום.

* * * * *

היומן שלי, למי שרואה אותי מדי פעם בהומפייג' של ynet, ומעמיד פנים שהוא כאן רק בשביל מדור הספורט:

זה עמוד הבית שלי , כלומר היומן המלא, התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (אפשר להוריד וגם לקרוא את המילים), וכל הפרקים.

זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק