המסע אל ההתנתקות

כך הכל התחיל: ראש הממשלה, אריאל שרון, נשא, כמנהג השנים האחרונות, נאום מתוקשר ב"כנס הרצליה".

בכנס, שהתקיים בחודש דצמבר 2003, הכריז שרון כי ייזום בתוך חודשים מהלך חד-צדדי, "תוכנית התנתקות", במסגרתו יהיה שינוי בפריסת יישובים: "יישובים שיועתקו הם כאלה שבכל מתכונת אפשרית של הסדר עתידי וסופי לא יכללו בשטח מדינת ישראל", אמר. 

חודשיים מאוחר יותר, אמר ראש הממשלה בראיון לעיתון "הארץ": "אני יוצא מנקודת הנחה שבעתיד לא ישבו יהודים בעזה". 

הוא הסביר: "מדובר בפינוי של 7,500 איש. הדבר לא פשוט. מדובר באלפי קילומטרים של חממות, מפעלים ובתי אריזה. אנשים שנמצאים שם דור שלישי. דבר ראשון לבקש את הסכמתם, להגיע להסכם עם התושבים".

ההצהרה

באותו היום ממש הצהיר ראש הממשלה, בישיבת סיעת הליכוד, על כוונתו לפנות 17 התנחלויות ברצועת עזה.

שרון אמר אז לחברי סיעתו: "מפת הדרכים היא התוכנית הטובה ביותר... אני מתכוון להמשיך ולדבוק במפה, אבל נראה שזה לא המצב בצד הפלסטיני, ואין להם הרצון או היכולת להילחם בטרור... אנחנו חייבים לקחת את היוזמה לידיים".

בימין תקפו ובשמאל פיקפקו: "שרון עובר מוטציה של איש שמאל", אמר חבר הכנסת שאול יהלום (מפד"ל). ואילו ח"כ יוסי שריד (מרצ) סירב להאמין: "יואל מרקוס הוא עיתונאי אמין, אך הצרה היא שהוא ראיין ראש ממשלה מאוד לא אמין".

הביקורת

לא ברור עד כמה עודכנו בשלב הזה שרי הממשלה ועמיתיו הבכירים של שרון בפרטי התוכנית.

שר החוץ, סילבן שלום, אמר אז בתגובה לתוכנית: "אני לא מכיר את ההחלטה, הנושא יובא להכרעת הממשלה והכנסת".

ממלא מקומו של שרון, השר אהוד אולמרט, התייצב מייד מאחורי תוכנית שרון והקים מטה תומכים ואילו נתניהו הציב שלושה תנאים לתמיכתו בתוכנית.

האמריקנים

כדי לזכות בתמיכה אמריקנית ולצבור נקודות בזירה הפנימית החלו אנשי שרון בדיון נמרץ עם הממשל האמריקני. שליחים אמריקנים בכירים ממחלקת המדינה ומהמועצה לביטחון לאומי באו, הלכו, ושוב באו. ראש לשכת ראש הממשלה, דב וייסגלס, "בילה" אף הוא שעות טיסה רבות לוושינגטון, ובחזרה.

"מעודד לשמוע שישראל שוקלת צעדים נועזים להפחתת המתח בין ישראלים לפלסטינים", אמרו האמריקנים תחילה, אך הדגישו שכל פינוי יישובים צריך להתבצע במסגרת מפת הדרכים.

הפלסטינים

ההפתעה בקרב הפלסטינים עם פירסום התוכנית, יצרה בקרבם בלבול ותגובות סותרות: "זה יהיה מצער מאוד אם הממשל האמריקני יבחר לתמוך בצעדים חד-צדדיים", אמר ראש הממשלה, אבו-עלא, כשבועיים לאחר הפירסום.

בהתבטאויות קודמות אמר רה"מ הפלסטיני כי דווקא מדובר ב"חדשות טובות", אולם החשש ברשות שהנסיגה מהרצועה נועדה לחזק את ההתיישבות הישראלית בשטחי הגדה, הוא שהביא לשינוי עמדות. לקראת האביב התבטא אבו-עלא שוב בזכות התוכנית, ואמר: "עלינו לאחוז בהזדמנות זו באופן חכם ואמיץ".

הפרלמנט

בכנסת געשו הרוחות. הצבעות האי-אמון אמנם לא הצליחו להפיל את ממשלת שרון, אולם הביכו את ראש הממשלה.

ב-23 בפברואר הצליחה הצעה של סיעת ש"ס להביך במיוחד את הקואליציה. ההצעה, שעסקה ב"עמדת ראש הממשלה בנושא ההתנתקות", נדחתה על חודו של קול אחד בלבד: 46 מתנגדים מול 45 תומכים.

חברי סיעת המפד"ל, כולל שריה, נעדרו מההצבעה וח"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי) הצביע בעד, לאחר שסיעתו התירה חופש הצבעה לחבריה.

המשאל

כדי להרגיע את הרוחות בימין החלו להתגלגל במסדרונות הממשלה רעיונות שונים לגיוס תמיכה רחבה למהלך: "אני בוחן בחיוב קיומו של משאל עם בנושאים מדיניים, זאת כדי לתת ביטוי לשותפות האזרחים בהחלטות גורליות על עתיד המדינה, ולהעניק תוקף מוסרי גדול יותר למהלכים המדיניים שעל הפרק. עם זאת, כל הסכם מדיני יובא לאישור הכנסת", כתב שרון ליו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ מיכאל איתן.

איתן עצמו הגיש הצעת חוק לקיום משאל עם אולם משזו לא קודמה, נדרש היועץ המשפטי, מני מזוז, לסוגייה. לא ניתן לקיים משאל עם ללא הסדרת העניין בחקיקה, קבע.

הרעיון לקיים את "סקר הסקרים" בקרב עשרת אלפים נשאלים, שהעלה שר המשפטים, יוסף לפיד, נדחה אף הוא.

ההצעה שהתקבלה בסופו של דבר – זו שתתקיים מחר – היא משאל רק בקרב חברי הליכוד. מדובר בהצעה שהעלה שר החקלאות, ישראל כץ. תחילה נקבע המשאל ל-29 באפריל, אולם הוא נדחה, בשל הפיינל פור, ל-2 במאי.

התעמולה

עם ההחלטה על קיום המשאל החלו הקמפיינים של שני הצדדים. אחד המתגייסים הגדולים כנגד התוכנית היה השר עוזי לנדאו.

יחד עם השר נתן שרנסקי פעל לגיוס מתנגדי התוכנית בליכוד, והוחל בעבודת שטח משותפת עם תושבי גוש קטיף, שחילקו בצמתים פירות וירקות, פרי הגוש, בניסיון לשכנע.

לקראת ביקורו בארה"ב החל ראש הממשלה לנקוט בקו תקיף יותר נגד ה"מתנגדים מבפנים": "לאחר שובי מהנשיא בוש אני מתכונן להציג את תוכניתי לממשלה. במידה והממשלה תאבד את הרוב - אקים ממשלה חלופית בו ביום. אין טעם להכניס את העם למערבולת של בחירות ואי אפשר להשאיר אותו ללא ממשלה".

שרון גם הציג את עיקרי התוכנית לפיהם כוחות צה"ל יישארו על ציר פילדלפי, בנמל עזה ובדהניה.

הפסגה

לאחר עשרות פגישות הכנה ולא מעט דיונים, הגיע לבסוף שרון, ב-14 באפריל לארה"ב, למפגש פיסגה עם הנשיא ג'ורג' בוש.

בתום מסיבת העיתונאים המשותפת, יצא בוש בהצהרה המקבלת את עמדת ישראל לפיה פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים יימצא במדינה הפלסטינית ולא בישראל. בעניין גבולות הקבע אמר: "לא ריאלי לצפות שכחלק מהפתרון ישראל תחזור לקווי הנשק של 49".

גורמים בפמליית ראש הממשלה אמרו אז ל-ynet: "הצהרת הנשיא היסטורית", וצפו כי ההתנתקות תצא לפועל בשנת 2005.

הסקרים

גם הסקרים ניבאו אז הצלחה במשאל. סקר שנערך מייד לאחר הפסגה בוושינגטון על ידי מכון "דחף", בהנהלת ד"ר מינה צמח, גילה ששיעור התומכים בתוכנית ההתנתקות בליכוד עומד על 54%. גם משאל הגולשים של ynet הצביע על תמיכה גורפת בתוכנית.

בימים האחרונים פינתה האופטימיות בסביבתו של ראש הממשלה את מקומה לטובת הספקות והחששות. בסקרים התהפכה המגמה: סקר "ידיעות אחרונות" שנערך לאחר יום העצמאות, הצביע על פער יציב לטובת המתנגדים. 47% מהנשאלים התנגדו להתנתקות, 40.5% הודיעו כי הם בעד. 

ובצל המשאל: שרון ממתין להכרעת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, האם להגיש נגדו כתב אישום בפרשת האי היווני. מזוז הרחיב לאחרונה את הצוות הפועל עמו בבחינת התיק לקראת ההחלטה הגורלית. פרקליטת המדינה, כזכור, הגישה ליועץ המשפטי טיוטת כתב אישום נגד שרון.

שרון יצא לקרב, מהמכריעים בחייו הפוליטיים, ואמר: "המשאל הינו הצבעת אמון אישית בי". הוא המשיך בשיחות טלפון מרתוניות וסדרת ראיונות "חגיגיים" לכלי-התקשורת, בהם אמר: "אם ההתנתקות לא תאושר - נלך לבחירות". 

התנתקות או בחירות? התשובה מחר.