ברצלונה: הנה באה השמש

עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה.

זה מתחיל כבר בגבול. רגע מצרפת, עדיין בקור של הפירנאים, משהו שונה. משהו שאי אפשר ממש לשים עליו את האצבע, משהו לא ממש ברור, אבל אין ספק - הוא קיים. אולי זאת השמש.

ברצלונה רחוב טיפוסי בתים של גאודי (צילום: יפעת וברק ברכה)

כבר ביומנו הראשון פה, עודנו הולכים עם שקי שינה ותיקים לחפש הוסטל, משהו שונה. האנשים לא לבנים-ורודים, הבניינים לא מפלצתיים, קצת דהויים, קצת מתקלפים, הרחובות מוצפים אור שמש וחם. חום אמיתי מהשמש, לא מהליכה, לא מסחיבה. חום אמיתי, שהוריד אותנו לחולצה קצרה. חולצה קצרה! אני יודע שזה נשמע מוזר, כל ההתעסקות הזו, אבל צריך להבין שאת המעיל והצעיף לא הורדתי כמעט ארבעה חודשים ושבליל אמש ישנו במכונית בכפר צרפתי בפירנאים, כמו שאנחנו עושים בנסיעות ארוכות, ובבוקר האדים שהצטברו על השמשה מצידה הפנימי קפאו. אז פחות משש שעות אחרי זה להסתובב בחולצה קצרה, בחום, זה מטורף.

הרחובות מתחלפים 

יש תנועה לשחרור קטלוניה, שלא ממש קראתי את המניפסט שלה, אבל מדבקות ברחבי העיר זועקות "קטלוניה – לורה", או בתרגום חופשי – חופש לקטלוניה. אם יש תחושה שנכנסת לריאות בכל נשימה שאתה לוקח כשאתה צועד על הלה-רמבלה, זו התחושה של חופש. בראש ובראשונה בגלל התיירים. אין מה לעשות, ברצלונה היא "עכשיו". דוכני אומנות שימושית, אמני רחוב, פסלים חיים, בתי קפה יקרים מדי וטאפס, וגם מסיבות עד אור הבוקר. 

יש עוד משהו, שלבטח לא קשור לתיירים. זה מתחיל בשמש, שבשעות הצהריים כופה עליך סייסטה ומוטב לא להתנגד. מה יכול להיות טוב יותר מלשבת על ספסל, או לשכב על הדשא ולתת לשמש לעשות לך נעים בגב? זה נגמר בבחור שפגשנו בפינת רחוב מאחורי השוק הגדול. הבחור ריסס את שמו באותיות קידוש לבנה ובסגנון מעט מוזר על קיר לא מוסתר ליד הגן הציבורי.

כבר מזמן התעניינתי בגרפיטי, מוקסם מהאמנות ומהפרת הסדר הטוב למען טובת הקהילה. שאלתי אותו אם הוא לא מפחד באמצע היום, לעיני כל, דבריו פזורים על הרצפה, ומה עם המשטרה? הוא ענה לי בפשטות שהיא לא תבוא. הוא צדק, היא באמת לא באה. זה לא שהיא לא היתה בסביבה, ברצלונה מלאה במשטרה, אבל היא לא באה. לא לבחור שריסס על הקיר, לא לחבר'ה שמוכרים בירה ברחוב, לא לזונות ולא למעשנים ולמסניפים בהוסטל. אבל זה לא העיקר, העיקר זו ההרגשה – חופש.

לצאת מגדר הרגיל

מאז שהספרדים הטרידו את העולם בשאיפות קולוניאליסטיות ושאר מעשי טבח כבר עבר די זמן, והם עצמם רק לא מזמן השתחררו ממי שהטריד אותם בשאיפות קולוניאליסטיות ושאר מעשי טבח. הקטלונים לא מרגישים עצמם

לא לשימוש מדריך הקומבינה ברצלונה (צילום: עדי ליפשיץ)

מגיני התרבות עלי אדמות, או נעלים באיזושהי צורה, ולכן אמנם הם לא מבינים אנגלית, אבל ברוח טובה ולא כאידיאולוגיה. בהליכה ברחוב הבניינים לא נקיים ולא דורשים ממך להשתחוות להם. במקום אין ספור אנדרטאות נצחון ושערי זכרון, או פסלים ענקיים של לוחמים ואריות שמתו בשמחה בשביל המלכה או המהפיכה, יש פסלים מודרניים שדוהים בשמש, כמו גם הבתים והרחובות, ויש מדשאות שמותר לדרוך עליהן. האמנים הגדולים של ספרד הם דאלי, פיקאסו, מירו וגאודי, שהמכנה המשותף שלהם הוא שכולם יוצאים מגדר הרגיל, ויש מקומות וזמנים שלצאת מגדר הרגיל היה הדבר הנורא ביותר, והם כולם לא קבורים יותר ממאה שנים, מי יותר ומי פחות.

יכול להיות שמה שכל כך קסם לי בברצלונה זאת העובדה שבשונה מכל מקום אחר שהייתי בו, ספרד היא מדינה ים-תיכונית על כל המשתמע מכך: האנשים נחמדים – אבל בצורה ריאלית ולא מוגזמת, הסדר הטוב נשמר – אבל בעירבון מוגבל, יש שמש ודקלים, ויש ים – הים התיכון. כשאנג'לה שאלה אותי אם כבר הייתי כאן בים אמרתי לה ש"לא, אבל הייתי איפשהו בצד השני שלו".