את לא מחליטה עלי!
הילד שלכם כבר בן שנתיים? מזל טוב! גם למיטל אלון אוליניק זה קרה ומאז היא לומדת הרבה מילים חדשות בשפה העברית וגם משפטים עם תחביר מורכב במיוחד. רובם מתחילים ב"לא רוצה" ומסתיימים ב"טוב, בסדר" (שלה, כמובן)
הקאובוי הגיע לגיל המצוות של "אני בן שנתיים ועושה רק מה שבא לי". הלקסיקון שלו מתעדכן בכל יום במילים חדשות, אבל הוא לא נזקק למבחר גדול כל כך. יש לו משפט אחד מנחה והוא טורח להזכיר את זה בכל יום, כל שעה, כל דקה. "לא רוצה בא לי". "אז אתה רוצה או לא רוצה?" מקשה אבא אבן שושן. "לא רוצה בא לי", זועף הקאובוי ואנחנו כבר מבינים שמחייה השפה העברית יודע בדיוק מה הוא רוצה. ובעיקר מה הוא לא.
לך תתווכח
בדור ה-SMS והמסרים הקצרים חשוב מאוד להיות ממוקדים, ברורים ובעיקר מתומצתים, אבל הילדים שלנו עדיין לא יודעים מה זה סלולרי (הצעצוע הזה שזורקים על הרצפה ואמא מתעצבנת?) וגם לא ממש מצטיינים בלוגיקה פשוטה. "אמא אמרה לי שאבא מרשה לי שאני רוצה ללכת לבית של מיכל", זה משפט שחוזר אצלנו בוריאציות שונות. לא בטוח שהאקדמיה תאשר את חוקי התחביר, אבל מה זה משנה? העיקר שאיזה מבוגר אחראי יקשור אותי לכיסא בטיחות וייקח אותי אל מיכל. תודה.לך תתווכח עם היגיון צרוף של ילד בן שלוש שנים וחצי. הילדים האלה אלופים במשא ומתן וזה רק עניין של זמן עד שיגייסו אותם לחקירת שבויים במרתפי השב"כ. הויכוח הזה נערך בדרכנו מהגן הביתה:
- "אמא, אני רוצה קולה".
- "אני לא מרשה".
- "אבל אני רוצה קולה".
- "אני לא מרשה".
- "קצת, קצת".
- "טוב, אני אתן לך טיפה".
- "לא רוצה טיפה. רוצה קצת".
- "טוב, אני אתן לך קצת".
- "אבל את לא מרשה לשתות קולה!"
בשעת מריבה בין המתבגרים, ההיגיון הפנימי של המשפטים המורכבים רק הולך ומסתבך. "אמא, תקחי אותו מפה. אני לא רוצה אותו", דורש הבכור, ואני מסבירה לו שמדיניות ההחזרה של איכילוב לא מאפשרת לי למלא אחר בקשתו. כל מריבה הופכת לחידת היגיון וכל פעם מחדש את צריכה לנחש מי נגד מי, כמה כמה, ואיך חפץ שהיה אצל הקטן, שייך באופן חוקי לגדול ולהיפך. לא משנה מי לקח מה - תמיד "אני הייתי קודם", "זה שלי מהבית", "הוא לקח לי" ו"אני רציתי את זה". בדרך כלל המשפט "זה היה אצלי" משמעו: "בדיוק חשבתי שאני רוצה את זה, אבל הוא לקח את זה קודם, אבל זה בכלל שלי, ונו כבר, תקחי אותו מפה".
איך אומרים "מיד" בשפה של דורה?
במקביל לנטייה של הבנים לסרבל את השפה העברית ואת הלוגיקה הפנימית שלה, המשפטים שלנו הולכים ומתכווצים למילים בודדות, לפעמים הברות, משוללות כל ערך מוסף בשל העובדה שאף אחד לא זוכר מה משמעותן. סביר להניח שמילים כמו "די", "אסור", "לא" ו"רד", יימחקו מהמהדורה המחודשת של מילון ההורות. הן לא מובילות לשום תגובה, כך שאין בהן טעם יותר. פעם אחת צעקתי לעבר הגדול שיירד מהספה. "רד". אין תגובה. "רד!" אין תגובה. "רד מיד!", גייסתי את שארית כוחותיי והוא ענה לי באדישות "רד זה אדום, רד". יותר מדי שעות דורה אקספלורה.בהתאם לאותו היגיון – שניים זה תמיד ב-י-ח-ד. אתם רוצים לשחק במכוניות? ב-י-ח-ד. רוצים לטפס על הרדיאטור ולהתבונן בגשם? ב-י-ח-ד. הולכים מכות בגלל איזה שרוך שנפרם מהמכנס או צעצוע שאף אחד לא באמת רוצה - אבל איזה כיף לריב עליו? ב-י-ח-ד. זו המנטרה הקבועה של אבא והוא שולף אותה בכל הזדמנות. פעם אחת התערבתי והסברתי לו שאי אפשר ששניהם ישתינו באסלה ב-י-ח-ד.
את לא מחליטה עלי
למזלנו הרב המתבגרים שלנו עדיין לא ניצלו את זכותם החוקית לשלוף בכל הזדמנות משפטים כמו "את לא תגידי לי מה לעשות", כי נכון לרגע זה הם עדיין משוכנעים שזה בדיוק התפקיד של אמא - להגיד להם מה לעשות או לא לעשות. זה לא אומר שהם מוכנים לבצע את מה שנדרש, אבל לפחות הם לא מערערים על ריבונותה של ממשלת הבית. אנחנו סופרים את רגעי החסד עד שמשפטים כמו "את לא מחליטה עליי" ו"אני ברשותי" יבקרו בביתנו. חברתי ד', למשל, כבר מכירה את המשפטים האלה מקרוב, ובביתה תוכלו לשמוע גם ויכוחים סביב אפוטרופסות והורות ביולוגית:נועה: "את לא חברה שלי".
אמא: "נכון, את הבת שלי".
נועה: "אני לא הבת שלך..."
לפעמים אני מעדיפה את האופציה המסובכת שיש מאחוריה עיקרון מנחה כלשהו. בדרך כלל זה אומר – "אני רוצה משהו – ואני אתיש אותך בויכוח בלתי מובן עד שתתני לי את זה". זה עדיף על פני האופציה הישירה חסרת התחכום. למשל, "יש לי רעיון!". המשפט "יש לי רעיון!" מלווה בהרמת אצבע וגבה אצל בכורנו, מוביל תמיד לרעיון גרוע שבסופו את צריכה להוריד שוקולד מהארון במטבח, לתת לילד להשמיד לך את הלפ-טופ, למסור את אחיו לבית השאנטי או להסכים לאכילת גלידה באמצע הלילה על הספה מול קלטת ילדים. לא בבית ספרנו.
אבל מה זה משנה מי צודק, מי היה קודם, איך אפשר לכתוב "נח" בשבע שגיאות ואיך אפשר להתיש את ההורים בלוגיקה בלתי ברורה? העיקר שבמצבי חירום יש את מי להאשים. פעם הייתי שואלת "מי עשה את זה?" והתשובה היתה מתחילה ב"אבל רציתי לצייר על הקיר בטוש אדום" או נגמרת ב"זה לא אני. מישהו נכנס לחדר ועשה את זה". עכשיו שיכלל הקאובוי את מערכת ההלשנות הביתית, והוסיף לביתנו דייר חדש - תומר. תומר הוא ילד נחמד מהגן שלו, שיום אחד נעץ את שיניו הבריאות והטובות בגבו באמצע ויכוח. מאז כל ארוחת צהריים ששוחה על הרצפה, כל משיכה בזנב של הכלבה, כל קורנפלקס שנמרח על הספות – אני שואלת "מי עשה את זה?" – "תומר". הילד יהיה פוליטיקאי.
לטורים הקודמים בסדרה:
- למה אף אחד לא הודיע שהחורף הגיע?
- איך שכנעתי רווקה לקשור חצוצרות
- השינה שהלכה לאיבוד
- בלדה לסמרטוט: מונולוג של אמא באוגוסט
- "אז הבנתי, בגיל 18 הוא יילך לצבא"
- "לא זכור לי שיולדים מהרגל "
למה גם בפעם השלישית הלב נשבר?
לא רוצה בא לי!
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
