שתף קטע נבחר

2006: המנצחים הגדולים

אחרי המפסידים, הגיע עכשיו תורם של המנצחים הגדולים של 2006. בראש הרשימה עומדת איראן, שצוחקת כל הדרך אל הגרעין; שנה מוצלחת גם עברה על גרמניה, המתבססת כמעצמה אזורית ועולמית. צ'אבז, שליט ונצואלה, המשיך ללגלג על ארה"ב וכמעט הצליח להשיג מושב במועצת הביטחון; הדמוקרטיות העממיות בעולם ספגו דחיפה משמעותית - ובאופן מצער, גם האנטישמיות

בסוף השבוע פורסמו כאן המפסידים הגדולים של 2006: אמריקה של בוש, שאיבדה מכוחה והשפעתה, האיסלם, שהתקבע בתודעה כנעלב תמידי וחסר מעצורים, רוסיה של פוטין, שהפך להיות החשוד המיידי בכל משבר, מצרים - שירדה מגדולתה האזורית והצדק האנושי - שהוצאתו להורג של סדאם מירקה אותו מעט, אבל נותר מוכתם לאחר שנה של השפלות. עכשיו זמן המנצחים:

 


 

השנה האיראנית מסתיימת בסוף מרס אך אם יתפנה נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, לסכם את השנה החולפת כעת, הוא יוכל לחכך ידיים בסיפוק: קשה לראות עוד מדינה ששלטה באופן כה בולט בסדר היום העולמי ויצאה כשידה לרוב על העליונה.

 

הסיבות להתחזקותה של איראן רבות ואחת המשמעותיות שבהן נעוצה באירועים שקרו לפני שלוש וחמש שנים: הפלת שלטון הטליבאן באפגניסטן, והדחת סדאם חוסיין בעיראק. קודם להתערבות הצבאית האמריקנית במזרח התיכון היו לשני משטרים אלה חשיבות אזורית וכוח בלתי מבוטל, שהצליח לרסן את טהרן. אחרי שהופלו לא קמו במדינות אלה ממשלות יציבות וחזקות, ואת ה"הריק" הפוליטי שנוצר מיהרה איראן למלא.

 

"אין ספק שמבחינת הכוחות האזוריים במזרח התיכון – איראן היא אחת השחקניות הראשיות", מציין ד"ר סולי שהאוור, מומחה לאיראן ממרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה. כרגע הם הגורם המשמעותי בזירה – פרט לאמריקנים, הוא אומר.

 

דו"ח שפירסם הקיץ מכון המחקר הבריטי "צ'טהם האוס", ציין כי המדיניות הצבאית האמריקנית במזרח התיכון, אחראית באופן ישיר לחיזוקה הפוליטי של איראן. הקיפאון המדיני בין ישראל לפלסטינים שהוליד את ממשלת חמאס גם הוא תרם לחיזוקה של איראן, וכמובן מלחמת לבנון השנייה, שהראתה לישראל שגם בלי טילי "שיהאב 3" מסוגלת איראן לאיים על ישראל באמצעות חיזבאללה – ואולי לא רק לאיים.

 

באופן אירוני, דווקא העימות בין איראן למדינות המערב סביב סוגיית הגרעין חיזק גם הוא את טהרן. היא הסעירה את העולם כולו כשהודיעה בפברואר על העשרת אורניום; היא זילזלה בפורום שש המדינות כשהשתהתה עוד ועוד במתן תשובה לחבילת התמריצים הבינלאומית; גם כאשר הוצב בפניה אולטימטום ברור עם דרישה להפסיק את תוכניתה הגרעינית או לחשוף אותה לאור, השיבה איראן בעוד ועוד רטוריקה ריקה מתוכן והסיכוי לפשרה דיפלומטית הלך ונגוז.

 


נשיא איראן, אחמדי-נג'אד (צילום: איי.פי)

 

וככל שהמלים של איראן היו חריפות יותר, כך התברר שגיוס שתי שותפותיה העסקיות – רוסיה וסין – למהלך של סנקציות הופך למשימה מורכבת. בלחץ רוסי וסיני, הסנקציות שהוטלו עליה לבסוף הן רכות בהרבה ממה שארה"ב ובעלות בריתה באירופה היו רוצות לראות, נוכח ההכרה שפצצה איראנית מאיימת גם עליהן.

 

ובשעה שבאו"ם מתווכחים על כל פסיק ופסיק, המשיכה טהרן את עיסוקיה הגרעיניים באין מפריע. מתקן המים הכבדים באראק נחנך, מפל צנטריפוגות נוסף הותקן ונוסה באתר ההעשרה בנתנז, ובתחילת דצמבר הכריז יושב ראש המועצה לביטחון לאומי, עלי לריג'אני, שעד תום השנה האיראנית תושלם עבודת המחקר והפיתוח הגרעיני. גם הנשיא הבטיח "בשורות טובות בפברואר".

 

האיראנים הם הראשונים שיטענו שארצם חזקה ומתחזקת, אבל חיזוק נוסף לכוחה ולעוצמתה קיבלה טהרן אפילו מיריבתה הגדולה ארה"ב. הוועדה לבחינת המצב בעיראק, בראשותם של בייקר והמילטון, המליצה לנשיא לצאת מהבוץ בעיראק באמצעות הידברות עם איראן. איראן כבר העלתה הצעות ברוח זו בעבר, ואמרה שתוכל לסייע בייצוב המצב בעיראק, גם אם לא הודתה לטוענים נגדה שידה בוחשת בקלחת הרותחת מדמם של השיעים והסונים. בינתיים בוש לא בוחר בנתיב הזה. הוא אמנם עדיין לא הודיע מהו שינוי האסטרטגיה המתוכנן בעיראק אבל מיהר להבהיר שידבר עם איראן רק אחרי שתחדול מהעשרת אורניום.

 

אז מה עושים עם איראן? מתקפה צבאית אמריקנית אינה עומדת על הפרק, במיוחד נוכח ה"הצלחה" שנחלה ארה"ב בעיראק – שר ההגנה החדש רוברט גייטס הבהיר זאת חד וחלק. שהאוור סבור שיש רק מוצא אחד מהסבך. "הפתרון היחיד שעומד בפנינו – וחבל מאוד שאנחנו לא פועלים מספיק בנושא – הוא לנסות ולשנות את המשטר באיראן מבפנים. חייבים להבין שהפתרון לא יגיע מהאו"ם או מהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. רק צעד משמעותי, שייגרום למתנגדי המשטר באיראן להבין שיש להם תמיכה חיצונית לחולל מהפך בארצם, יוכל להביא שינוי".

 

לאור דברי שהאוור, ייתכן שיש דווקא סיבה לאופטימיות: המפלה היחידה שנחל שליט איראן השנה אירעה לפני ימים ספורים, כאשר בבחירות המקומיות שנערכו במדינה נחלו מועמדיו כישלון, ואילו יריביו המתונים דווקא זכו להצלחה. סימן לבאות? (דנה צימרמן)

 


 

עבור הגרמנים, שנת 2006 תיזכר כנקודת מפנה בה מדינתם, החזקה והחשובה ביותר באירופה, התעוררה משנת החורף הארוכה שלה. 60 שנה לאחר מלחמת העולם השנייה גרמניה החלה לתפוס את המקום שראוי למדינה שמנהלת את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. לא רק שהשנה שחלפה הייתה טובה לגרמנים מכל הבחינות – כלכלית, פוליטית ודיפלומטית: התחזיות מנבאות שהשנה הבאה תהיה מוצלחת אף יותר מקודמתה.

 

כנגד כל הציפיות הצליחה הקאנצלרית החדשה אנגלה מרקל לשמור על הקואליציה של שתי המפלגות הגדולות. היא אמנם טרם הביאה לשינויים הדרסטיים שהמשק הגרמני המסורבל זקוק להם בעידן של תחרות גלובלית, אבל הצליחה להוציא את גרמניה מהקדרות הכלכלית שאפפה אותה במשך שנים.


משחתת גרמנית מול חופי לבנון (צילום: גיל ירון)

 

ב-2006 המשק צמח ב-2.3 אחוזים, ולשנה הבאה מנבאים לו צמיחה של 1.4 אחוזים. מספר המובטלים ממשיך לרדת בהתמדה, לראשונה מזה שנים, ועומד על כ-10.2 אחוז מכוח העבודה. זה אמנם עדיין מספר גבוה, אבל האופטימיות אחזה בתעשייה הגרמנית, שלפי סקרי דעת קהל, מביטה בעתיד בביטחון שלא נצפה מזה 16 שנים.

 

התחום בו הצליחה גרמניה באופן הבולט ביותר היה מדיניות החוץ, והיא רכשה לעצמה בעבודה קשה מעמד חדש בין המעצמות המובילות. זה אמנם מקרי, אך החל ממחר ועד יוני תכהן גרמניה כנשיאה התורנית של האיחוד האירופאי וגם של מועדון ה-G8, ארגון המדינות המתועשות הגדולות. מתוקף התפקיד באיחוד, החלו הגרמנים לשקוד על הכנת מסמך בשם "הצהרת ברלין", שבמסגרתו אמורים כל מנהיגי האיחוד להצהיר על הערכים המשותפים למדינות האיחוד ועל נכונותם לחוקק חוקה עבור גוש המדינות המסורבל הזה בוועידה במרס.

 

במיוחד במזרח התיכון החלה ברלין לשחק תפקידי מפתח. השנה שיגרה גרמניה כ-9,000 חיילים אל מחוץ לגבולות נאט"ו - מהפכה מחשבתית עבור מדינה פציפיסטית שעד לא מכבר התנגדה נחרצות לפריסת כוחותיה בחו"ל. נוכחות חייליה לחופי לבנון הייתה עבור הגרמנים, שעד כה הוציאו כוחות רק במסגרות של נאט"ו, תקדים היסטורי. לאור ההסתבכות האמריקאית והבריטית בעיראק, וחוסר האמון שישראל רוכשת לצרפת ורוסיה, נותרו הגרמנים בין המעצמות הבודדות המסוגלות לתווך בין ירושלים לבין שכנותיה, הרשות הפלסטינית, לבנון וסוריה.

 

עקר מאמציה של גרמניה בלטו השנה בתפקידה כמובילה של המשא ומתן עם איראן סביב הנושא הגרעיני. היא עשתה זאת כאשר מבלי להיות חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם (ולמעשה גם מבלי שהייתה השנה חברה תורנית במועצה). מרקל הובילה קו של התקרבות בין עמדות אירופה המתונה ועמדות ארה"ב הניצית, ולבסוף אף דחפה לכיוון הטלת סנקציות, בניגוד לעמדת הממשלה הקודמת שרצתה להסתפק בהידברות בלבד.

 

אבל אולי הניצחון הגדול של גרמניה הוא פנימי ולא חיצוני. השנה היא אירחה את המונדיאל, שנחשב לאחת ההפקות המוצלחות בהיסטוריה של המפעל. נבחרתה אמנם לא הצליחה להניף את הגביע אבל המשחקים העניקו לגרמנים פרס חשוב עוד יותר: מיליוני גרמנים הצליחו השנה באופן מובהק להתגבר עם תסביכי העבר. דגל השחור, אדום זהוב  התנופף בגאווה בכל פינה, והגרמנים לא התביישו להפגין פטריוטיות נלהבת, להתהדר בחברה שוחרת השלום שלהם ולהראות לעולם פנים חדשות. גרמניה ניצחה השנה את הפחד מעצמה. (גיל ירון)

 


 

הדמוקרטיה העממית – לא זו שמנסה ג'ורג' בוש לדחוף בגרונם של העיראקים – יכולה לזקוף לעצמה השנה שורה של נצחונות.

 

בתאילנד יצאו במרס רבבות לרחובות בנגקוק ודרשו מראש הממשלה טקסין צ'ינוואט להתפטר בגלל שחיתות והעלמת מס. טקסין אולץ ללכת לבחירות בזק אך חרם של האופוזיציה הביא לביטולן. עד הבחירות הבאות הוא נקרא לשוב ולמלא את תפקידו, אבל לתאילנדים נמאס ממנו. ב-20 בספטמבר, כשיצא מהמדינה לכינוס האו"ם בניו יורק, תפס הצבא את השלטון בהפיכה לא אלימה - ולקול תשואות התושבים. יממה לאחר מכן ויתר טקסין על כסאו וכעת, תחת משטר צבאי אהוד, עם מנהיג שהמלך חפץ ביקרו, תלך תאילנד לבחירות חדשות.

 

זה קרה גם בנפאל: שנה אחרי שהמלך גיאנדרה פיזר את הפרלמנט ונטל לידיו את סמכויות השלטון כשנואש ממרד המאואיסטים, החלה האופוזיציה, בתמיכת המורדים, להתאחד נגדו. המלך הורה על מעצרים נרחבים ועוצר, אך זה לא עצר את רבבות המפגינים למחות ולשתק את המדינה בשביתות. שלושה שבועות של מחאה הביאו את המלך להיכנע ולהודיע: אעביר את השלטון חזרה לעם. הפרלמנט שפוזר כונס מחדש, ראש האופוזיציה מונה לראשות הממשלה והמורדים הכריזו על שביתת נשק. בחלוף עוד חודש נישל הפרלמנט את המלך מרוב סמכויותיו, וחצי שנה לאחר מכן חתמו המורדים והממשלה החדשה על הסכם שלום.


מפגינים ושוטרים בנפאל (צילום: איי.פי)

 

זה קרה גם במונטנגרו: במאי הלכו תושבי הרפובליקה הקטנה למשאל-עם בסוגיית הפרישה מהפדרציה עם סרביה, עימה התאחדה בשנת 2003 אחרי התפרקות יוגוסלביה. תומכי העצמאות טענו שרק כך ישיגו צמיחה כלכלית; מתנגדי המהלך חששו שלא ישרדו בלי תשתית שירותי הבריאות והעבודה של סרביה. האיחוד האירופי התנה את העצמאות ברוב של 55 אחוז מהקולות. התוצאות הסופיות: 55.4 אחוז תמכו בעצמאות, ומונטנגרו הכריזה על עצמאותה ביוני.

 

זה קרה גם בצרפת: במרס התבצרו מאות סטודנטים בסורבון, במחאה על חוק חדש המקל על מעסיקים לפטר עובדים מתחת לגיל 26 במהלך השנתיים הראשונות של עבודתם. גל המחאה התפשט והוציא אלפי סטודנטים לרחובות. ראש הממשלה דומיניק דה וילפן אמר שהחוק נועד להילחם באבטלה בקרב הצעירים ושלא יוותר עליו חרף הביקורת. כאשר הצטרפו האיגודים המקצועיים למאבק והחלו בעיצומים ושביתות, הסכימה הממשלה להגמיש מעט את החוק הנוקשה. הנשיא שיארק חתם על החוק וההפגנות נמשכו. באפריל יצאו מיליון איש להפגין והשביתו את מרכז פריז. כעבור כמה ימים הודיע שיראק: החוק נגנז.

 

וזה כמעט קרה בהונגריה, אחרי שנחשפה קלטת בה מתוודה ראש הממשלה ג'ורצ'אן כיצד הוא ומפלגתו שקרו לבוחרים מאז בחירתם. "אתם לא יכולים להצביע על צעד ממשלתי אחד שבו באפשרותנו להתגאות, מעבר לכך שהחזקנו בשלטון", נשמע ג'יורצ'אן בקלטת. אלפי מפגינים יצאו לרחובות במשך ימים ודרשו את פיטוריו. לאחר שבוע התנצל ראש הממשלה והסערה שככה. (רונן בודוני)

 


 

בסוף השבוע שעבר התכנס הפרלמנט הקובני בהוואנה אך כסאו של פידל קסטרו נותר מיותם. גם לחגיגות יום ההולדת ה-80 שלו לפני כחודש הוא לא בא. מאז שחלה ביולי, ואושפז לניתוח בבטנו, לא הופיע קסטרו בציבור אלא בצילומי וידאו מוקלטים, שבהם נראה חיוור וחלש. למרות ההצהרות האופטימיות מפי מקורביו, כנראה שהמהפכן הקשיש לא יחזור עוד להנהיג את עמו.

  

אבל המהפכה לא תמות, אפילו אם קובה תגיד שדי לה מקומוניזם ארכאי, יש מי שירים את הלפיד וימשיך הלאה. זהו הוגו צ'אבז, נשיא ונצואלה, וספק אם הוא יעלב אם נכנה אותו "קסטרו החדש".

  

השנה הוא המשיך במשחק הכפול שלו. הוא ממשיך להנות מהדולרים האמריקנים שזורמים לקופתו ממכירת הנפט לארצות הברית, אך נהנה לא פחות לחרף ולגדף את הנשיא בוש בכל הזדמנות. הוא כבר כינה אותו שיכור ושקרן ושלפן, וכשהיה אורח על אדמת ארצות הברית, כינה את בוש שטן מעל בימת האו"ם.

 

אבל יותר מכל העלבונות, הצליח צ'אבז לפגוע באחיזה של ארצות הברית במדינות אמריקה הלטינית, כשסחף אחריו בלהט סוציאליסטי חלק ניכר משכנותיו. בארגנטינה, בבוליביה, בצ'ילה, באקוודור, בניקרגואה ובאורוגוואי שולטים היום מנהיגם "אדומים".

 

אמנם לא כולם יצהירו אמונים לעקרונותיו הקיצוניים של צ'אבז, אבל קשה להתעלם מהעובדה ש-12 מערכות בחירות בשנה החולפת הניבו מנצח מהשמאל. הסיבות לגל האדום שעבר על אמריקה הלטינית מגוונות כמו גווני האדום של המנהיגים השונים, אך ברוב המקרים מדובר בתסכול משנים רבות תחת מנהיגי ימין שמרניים, שהותירו 40 אחוז מתושבי האזור מתחת לקו העוני ומוטטו חלומות שווא של השקעות חוץ ושיגשוג אזורי.

  

אבל צ'אבז לא מסתפק באמריקה הלטינית. השנה הוא גם יצא לסיור סובב עולם והקפיד לבקר בכל הבירות שאינן ברשימת המועדפים של הנשיא בוש: בסוריה הוא דיבר על "אויב אמריקני משותף", באיראן הוא חתם על חוזים בתחום החקלאות והנפט, מרוסיה הוא קנה נשק ובסין הוא דיבר על ה"אימפריאליזם האמריקני". אם מדובר היה רק ברודן אקצנטרי בעל חוש תקשורתי מפותח, לא היה מקום לדאגה, אבל צ'אבז הוא היום המשיח החדש של שונאי ארצות הברית, ועם עתודות הנפט הגדולות וכמות המזומנים שהוא מחזיק בידיו, נשיכותיו עלולות להיות גרועות בהרבה מנביחותיו, ובמערב צריכים להתחיל לדאוג מרשימת החברים עימם הוא מתרועע. (רונן בודוני)

 


 

עדיין מוקדם מדי לקבוע האם שנת 2006 סימנה שיא כלשהו של גילויי אנטישמיות בעולם ביחס לשנים קודמות - הנתונים המדוייקים יעובדו בוודאי בשבועות הקרובים ויתפרסמו בקרוב. אבל כבר עכשיו אפשר לומר בביטחון שהאנטישמיות רשמה השנה נצחונות רבים, והמאבק בה - שבלט אשתקד עם ציון יום הזיכרון העולמי הראשון לשואה - נחל תבוסות משפילות.

 

כבר בתחילת השנה הודה הרב הראשי של בריטניה כי הוא חש ב"צונמי של אנטישמיות" בארצו, ובנאום בקראקס אמר נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז כי "צאצאיו של אלה שצלבו את ישו, שמחזיקים בעושר בעולם".

 

דו"ח שפורסם (על נתוני 2005) מצא כי מוקדי האנטישמיות הם ברוסיה ובעולם הערבי. רק ימים ספורים קודם לכן פרץ  צעיר רוסי לבית כנסת במוסקבה ודקר שמונה בני אדם. מאוחר יותר הסביר שקינא ביהודים שחיים ברמה גבוהה" וש"החוק הרוסי נכתב ע"י המאפיה היהודית". הוא נשפט ל-13 שנים בכלא אבל במשפט חוזר הוחמר עונשו ל-16 שנים.

 

בצרפת נדקר אילן חלימי והושאר למות מתבוסס בדמו, והמשטרה קבעה כי המניע למעשה אנטישמי. הקהילה היהודית סערה, המונים צעדו בפריז במחאה ואפילו הנשיא שיראק וראש הממשלה דה וילפן השתתפו בטקסים לזכרו.

 

לצד המהומות שפרצו לאחר פירסום איורי הנביא מוחמד נולדה גם תגובה אנטישמית: תחרות קריקטורות על השואה. עוד לפני כן סימן עצמו נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, כגדול מכחישי השואה של ימינו כשאמר שהקמת מדינת ישראל היא ניסיון אירופי להשלים את השואה והכריז על ועידה שתחקור את "מיתוס השואה". אפילו במכתב לנשיא בוש הוא לא התאפק ופיקפק ברצח ששת המיליונים. אולי התקנא בו ידידו לציר הרשע, הנשיא הסורי אסד, שאמר בראיון לרשת הטלוויזיה הציבורית האמריקנית כי "התפיסה במזרח התיכון היא שהייתה הגזמה במספרי השואה".

 

תבוסה נוספת למאבק בהכחשת השואה הייתה על אדמת אוסטריה, שם הובא סוף סוף לדין מכחיש השואה דייויד אירוינג, אולץ להודות בפשעו ונשפט לשלוש שנות מאסר. אלא שבדצמבר הוא שוחרר לאחר פחות משנה בכלא, על ידי שופט שידוע כאחד מתומכיו של ירג היידר. עם שחרורו הוא הביע תמיכה בדברים שאמר השנה אנטישמי נוסף - הכוכב מל גיבסון.

 

האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ערך במאי ביקור מתוקשר במחנה אושוויץ, אך עורר סערה כשלא הזכיר אפילו את האנטישמיות - אלא רק בנאום יומיים מאוחר יותר. אז באה המלחמה בלבנון, ועימה עליה ניכרת בגילויי אנטישמיות ברחבי העולם: באוסלו, בברזיל, ברוסיה ובגרמניה.

 

בדצמבר, חרף גינויים בעולם, התכנס בטהרן הכינוס לבחינת השואה. שר החוץ של איראן טען שלא מדובר בכינוס מכחישי שואה ואמר כי האנטישמיות היא המצאה מערבית, אך אחד המשתתפים בכנס כנראה לא שמע את נאומו. מומחים טענו כי מדובר במהלך שיטתי שתכליתו לקעקע את הבסיס המוסרי לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הכחשת השואה, אמרו, היא השלב הראשון בתוכנית האיראנית להשמדת ישראל.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי אף פי
המנצח הקטן והמנצח הגדול. חומייני ואחמדי-נג'אד
צילום: איי אף פי
צילום: רויטרס
דוהרת קדימה. מרקל
צילום: רויטרס
מעביר את הלפיד. קסטרו וצ'אבז
צילום: איי פי
המנצחים האמיתיים. מפגין בנפאל
צילום: איי פי
צילום: רויטרס
ביקור חלול. האפיפיור באושוויץ
צילום: רויטרס
מומלצים