2006: המפסידים הגדולים

אפשר לסכם שנה בכל מיני אופנים: אפשר למנות את האירועים הבולטים, או דווקא את האירועים שנדחקו הצידה ולא זכו לתשומת הלב הראויה. אפשר להעמיק אל תוך המגמות שהסתמנו, ולנסות לחזות באמצעותם את שצפוי בשנה הבאה. ואפשר גם לנסות ולהביט על התמונה הגדולה - לא על כל כותרת והתרחשות אלא על כולם יחד - ואז למתוח קו ולקבוע: מי ניצח השנה, ומי הפסיד? הנה המפסידים.

בתדרוך היומי של משרד החוץ האמריקני ממשיך דובר מחלקת המדינה לעמוד כשמפת העולם מאחוריו, ומעל הפודיום הוא מחלק שבחים, משגר אזהרות ומטיף מוסר לילידים. הוא עושה זאת בנונשלאנטיות, כאילו עולם כמנהגו נוהג, למרות ש-2006 היתה שנה קשה למנהיגי רומא המודרנית.

השנה החמיצה כנראה ארצות הברית באופן סופי את ההזדמנות שלה להשליט סדר בעיראק. מדיניות החוץ שלה כשלה גם בעצירת ההתקדמות הגרעינית הצפון-קוריאנית והיא מנהלת מלחמת מאסף דיפלומטית כדי לרסן את שאיפותיה הגרעיניות של איראן. בדרפור מתבצע רצח עם וארה"ב אינה מצליחה להוביל מהלך עולמי להפסיקו; אמריקה הלטינית נגררת אחרי משיח חדש, ובוושינגטון חסרי אונים.

ממשל בוש קיווה להפוך הצלחה בעיראק למנוף להצלחה במזרח התיכון כולו - גם בסכסוך הערבי-ישראלי. הכשלון האמריקני בעיראק מקרין קשות על האזור. "2006 היתה שנה קשה לחיילים שלנו ולעם העיראקי" סיכם הנשיא בוש בסוף השנה. "אנחנו לא מנצחים", הוא הודה, אבל מיהר להוסיף "אנחנו גם לא מפסידים".

מילים, מילים, ובינתים אמריקה תקועה בעיראק עם 140 אלף חיילים, שופכת דם ודמים ומחפשת מוצא. בפינות חשוכות אחרות של הגלובוס, זה נראה למנהיגים מסוגם של אחמדי-נג'אד, וקים ג'ונג' איל כמו רישיון להמשיך לייצר נשק גרעיני באין מפריע.

ניסוי טילים בתמרון איראני בנובמבר (צילום: סי"צ)

ארצות הברית היא עדין האימפריה היחידה בעולם, אבל השנה היה ברור כיצד היא מפקיעה מעצמה את היכולת לדבר עם כולם - ידידים ואויבים - ולהפעיל את המקל ואת הגזר שעדין מצויים בידה.

השנה הייתה לה הזדמנות לתקן הטעויות שעשתה כשכבשה את עיראק, אבל בוש המשיך בדרכו כאילו כלום לא קרה, גם אחרי שהסונים הפציצו את המסגד השיעי בסמארה, וטרפו לחלוטין את הקלפים. תומכיו ייחסו זאת לעמידה שלו על עקרונות; יריביו אמרו שזו עקשנות לשמה.

ב-2006 איבדה אמריקה את יכולת ההשפעה שלה בעולם ובמקום להוביל מהלכים היא נגררת. הצפון-קוריאנים שבו וקראו להידברות ישירה עם וושינגטון. בממשל בוש סרבו, והופיעו לשיחות כשחקנית שוות כוחות בתוך נבחרת לצד סין, רוסיה, יפן ודרום קוריאה. מי שנטלה את ההובלה הדיפלומטית הייתה סין, השכנה ובעלת הברית של צפון קוריאה, שלה יש אינטרסים שונים משל ארה"ב בנושא. ביולי ביצעה פיונגיאנג ניסוי טילים ובאוקטובר ניסוי גרעיני.

בטהרן עקבו אחר ההתנהלות האמריקנית מול הקוריאנים ואחר תגובות – והפיקו לקחים. אבל גם בזירה האיראנית ויתרה אמריקה על ההובלה לטובת השלישיה האירופית – בריטניה, צרפת וגרמניה. ארה"ב רצתה להטיל סנקציות על איראן כבר לפני שנה, אבל נוכח הפעילות החד צדדית שלה בעיראק, נאלצה לבלוע כמה צפרדעים מפריז, להבטיח מרחוק על הריקוד הדיפלומטי האירופי, שהניב בסוף השנה סנקציות קלות – סמליות כמעט.

ובינתיים בדרום אמריקה תופס נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז בטחון. בפברואר הוא תקף את מזכירת המדינה רייס ("אל תתעסקי אתי, נערה") ובספטמבר, על הבמה באו"ם בניו-יורק, הוא כינה את הנשיא בוש "השטן" (וזה אחרי שכינה אותו בעבר "חמור" ו"שתיין"). הוא אפילו כמעט נכנס למועצת הביטחון לולא הטילה אמריקה את כל כובד משקלה בהצבעות.

ב-2007 תנסה אמריקה לחזור למשחק: הנשיא יציג אסטרטגיה חדשה לעיראק, ישגר לאזור את קונדוליזה רייס להניע תהליך חדש, תהדק באירופה ובאו"ם את הלחץ הכלכלי על איראן ותכפיל את נוכחותה הצבאית במימי המפרץ – אם זה לא יזיק, זה בטח יועיל. (יצחק בן-חורין)

החודש הוצבו גלאי מתכות בכניסה ל"דויטשה אופר" בברלין, לקראת העלאת האופרה "אידומינאו" של מוצרט. בספטמבר, כשהייתה אמורה ההפקה לעלות לראשונה על הבמה, החליט בית האופרה להוריד אותה מלוח המופעים מחשש שגורמים מוסלמים יפעלו באלימות בשל סצינת הסיום, בה נראה על הבמה ראשו הכרות של הנביא מוחמד.

זה היה רגע עצוב למוסלמים באירופה, אך לא מפני שההפקה שבה לבמה חרף מחאותיהם. זה היה רגע עצוב משום שהוא הוכיח שבסוף 2006 נתפסים המוסלמים באירופה כנעלבים הקבועים, כטרוריסטים מועדים, וכעדה קיצונית שאינה מסוגלת לקבל רעיונות נעלים כמו חופש הביטוי וחירות אמנותית.

2006 היתה שנה רצופה במחאות מוסלמים. זה התחיל במהומות שהתעוררו לאחר בעקבות הקריקטורות שראו אור בעיתוני דנמרק ואחר כך במדינות אחרות, שהציגו את הנביא מוחמד באור לא-חיובי. אחר כך יצא הזעם של הקהילה המוסלמית בבריטניה על הצעדים שנקטה הממשלה בעקבות הפיגוע המשולב הקשה בלונדון בקיץ שעבר, שמבצעיו היו מוסלמים אזרחי בריטניה. זה נמשך בזעם סביב התבטאותו השנויה במחלוקת של האפיפיור בנדיקטוס ה-16, שציטט אפיפיור קדום שטען שהאיסלם הביא לעולם רק רוע ואלימות. חרף הבהרותיו החוזרות ונשנות כי לא התכוון להעליב את הנביא אלא רק יצא כנגד אלימות בשם הדת באשר היא, ראה העולם שוב כמה רגיש הוא סף העלבון של מאמיני האיסלם, וכמה מסוכן יכול להיות הזעם הקדוש.

מפגינים נגד הקריקטורות בפקיסטן (צילום: איי.פי)

המוסלמים באירופה מתחילים את 2007 עם דימוי שלילי: אירופה הנוצרית והליברלית, שניסתה עד לאחרונה לקרבם, הולכת ומאבדת את סבלנותה. עם חשיפת התארגנויות טרור במדינות אירופיות נוספות, הולכות גם הן בעקבות בריטניה ומקריבות את חופש הפרט בשם שמירה על הביטחון. אירופה הנאורה והרב-תרבותית מתחילה לעשות עכשיו מה שבישראל עושים כבר שנים, ובארה"ב עושים מאז ספטמבר 2001: לראות בכל בכל מי שהתברך ב"חזות מזרח-תיכונית" חשוד מיידי.

אין ספק שלמוסלמים באירופה יש סיבות לזעום: דו"ח של האיחוד האירופי שפורסם החודש מעיד על כך שהם סובלים מאפליה וניכור. אבל התדמית הקיצונית שדבקה כעת בכל מוסלמי אינה מבשרת טובות עבורם ועבור העולם המערבי כולו. על הבמה של ה"דויטשה אופר" הרי הופיע גם ראשו הכרות של ישו, והנה אף נוצרי לא מחה או איים. וכיצד קורה שבני האיסלם נעלבים עמוקות מנאום, הופעת אופרה או איורים בעיתון, אבל אינם יוצאים בהמוניהם לרחובות כשבעיראק מפוצצים השיעים והסונים אלה את מסגדיהם של אלה, או טובחים אלה באלה בשל סכסוך על ירושה מיתית מלפני מאות שנים.

לא מעט חוקרים, כינוסים וועדות עסקו ויעסקו בקרע הזה בין האיסלם למערב, אך עד כה לא הוצע לו כל פתרון. ברור שרק שבירת מעגל הקסמים תביא למפנה ביחסים בין המערב למוסלמים, אבל כאשר גלאי מתכות מוצב בפתח ה"דויטשה אופר", ייתכן שרכבת הפיוס כבר עזבה את התחנה. (דנה צימרמן)

הניצחון המשמעותי של איראן בזירה האזורית גורר הפסד של שאר השחקניות במגרש. כמו ב"משחק סכום אפס", מרגע שמתחילים כל הצדדים באזור להבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיה של איראן, מתחילה ההשפעה האיראנית לגבור וההשפעה המסורתית של מדינות ערב להצטמצם.

דוגמאות? הנה: לאחרונה מתרוצץ עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית בין קהיר, ריאד, דמשק וביירות בניסיון להגיע לנוסחת פשרה במשבר המעמיק בלבנון. ועם מי הוא מתייעץ מאחורי הקלעים? עם האראנים. דיווחים שונים מעידים כי מוסא מקפיד להתייעץ עם שר החוץ האיראני, מנושהר מותאקי, ואף נועד עם סגנו בשגרירות איראן בביירות.

מצרים, בעבר יוזמת מהלכים מדיניים אזוריים, מוצאת את עצמה עכשיו נגררת נוכח ההתפתחויות המהירות באזור. עד לא מכבר קראו המצרים מעל כל במה לפרק את האזור (כלומר את ישראל) מנשק גרעיני שמהווה איום ביטחוני אזורי. והנה, אותה מצרים, מכריזה עתה בקול על פרוייקט האנרגיה הגרעינית למטרות שלום שבכוונתה לקדם, ונגררת בבירור אחרי איראן לעידן של התגרענות אזורית.

ובגבור ההשפעה האיראנית, מתעוררות מדינות ערביות למציאות מדינית קודרת. אם עד לא מזמן קולו המרעים של מובארק הספיק כדי להביא את ערפאת למשל לחתום על ההסכם הכלכלי בפריז ב-1994, ("תחתום יא כלב!", לפי העדויות) - המציאות עתה שונה לחלוטין. המצרים ניסו שלל טריקים שונים מול ממשלת חמאס: אולטימטומים, אזהרות, שיחות שכנוע ומה לא. חמאס ממשיכה בשלה. שר המודיעין המצרי, עומר סולימאן יצא לאינספור מסעות דילוגים באזור אך גלעד שליט עדיין בידי חמאס, שלא לדבר על ירי הרקטות, חוסר היכולת לאכוף הפסקת אש והמשבר פנימי ברשות, שגולש לכדי אנרכיה ומלחמת אחים.

אם בעבר יכלו המצרים להכתיב את הטון באזור, עתה הם מגלים את המגבלות החדשות. בראשית המלחמה בלבנון הם גיבשו יחד עם ירדן וסעודיה, היריבה האזורית לשעבר, ציר שנועד ללחוץ על נסראללה. אלא שהישגיו של הציר הזה, בינתיים לפחות, מוגבלים למדי. נסראללה אף ליגלג עליהם בקול רם ואמר לא פעם בתקופת המלחמה: "מעולם לא ביקשתי את עזרתכם, לפחות אל תפריעו לי במלחמה מול ישראל". עם תום המלחמה קם הנשיא מובארק ומגלה שאותו נסראללה הוא הכוכב הבלתי מעורער במצרים עצמה.

ואם מדברים על תבוסה, זה השיא: מובארק יכול היה בעבר להתנחם בתמיכה מבית, אבל השנים הטובות תמו. אחרי הבחירות לפרלמנט בספטמבר, וחרף ה"שיבושים" הצליחו האחים המוסלמים להגיע להישג הגדול בתולדותיהם – 88 מושבים, (שמוחזקים על ידי "עצמאיים", שכן התנועה אל מחוץ לחוק). אלה מקפידים להעסיק את מובארק בהצעות חוק שונות ומשונות ובקיראות תגר. אז מה הפלא שמשטרו מגיב ביד קשה מול פעילי התנועה בכל הפגנה באוניברסיטת "אל-אזהר". וכל זאת, בלי שדיברנו כלל על אל-קאעידה, שלא בכדי בוחר את אתרי התיירות במצרים וירדן כבמה להפגין עליהן את הזעם האיום של הגיהאד. (רועי נחמיאס)

הצדק ספג השנה שורה של תבוסות. הכואבת ביותר הייתה מותו של נשיא יוגוסלביה, הרודן סלובודן מילושביץ' בתאו בכלא בהאג, עוד בטרם הסתיים משפטו באשמת רצח עם ופשעים נגד האנושות. "הקצב מהבלקן", שהוביל את סרביה למלחמת האזרחים עם בוסניה, שהיה אחראי לטבח אלפי המוסלמים בסרברניצה ודיכא באלימות מאות אלפי אלבנים בקוסובו, מת לפני שהוקע באופן רשמי, ונטמן כשרק שמו הרע הולך לפניו מבלי שבא על עונשו. תחילה סברו שהורעל, אולם מאוחר יותר התברר שהרעיל את עצמו על ידי נטילת תרופות רק כדי שיוכל להשתחרר לקבלת טיפול ברוסיה, ואולי להעלם שם ולא לשוב לכלא.

סרביה סטרה עוד על לחיה של אלת הצדק כשלא עמדה בהתחייבותה ולא הסגירה לבית הדין בהאג גם את בעלי בריתו הנאמנים של מילושביץ' – רדובאן קראדז'יץ', מנהיג הסרבים בבוסניה, וראטקו מלאדיץ', רמטכ"ל צבאו, שני האנשים המבוקשים ביותר באירופה מזה כעשור באשמת רצח עם ופשעים נגד האנושות. גם כשהקפיא האיחוד האירופי את מגעיו עם סרביה, לא הוסגר מלאדיץ' ולמעשה עד היום טוענת סרביה שאינה יודעת היכן הוא. מנגד טענו באו"ם שמלאדיץ' מסתתר בסרביה בקרב קבוצות קיצוניות של תומכיו, ושהשלטונות גוררים רגליים בפרשה מחשש לעימות עם השמרנים והלאומנים.

בצ'ילה מת בתחילת החודש הנשיא לשעבר אוגוסטו פינושה מהתקף לב. הגנרל הקשיש, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית ושבשנות שלטונו נהרגו, עונו או נעלמו עשרות אלפי מתנגדים פוליטיים, הלך לעולמו עוד לפני שהועמד לדין על הזוועות שבוצעו תחת הנהגתו. שנים הוא חמק מזרועות החוק, ועמד לדין רק על העלמות מס ושחיתות, אבל על האלפים שעינה או ניסה להשכיח בקברים עלומים, הוא לא שילם מחיר. כחודש לפני מותו, כשחגג יום הולדת 91, נטל לראשונה אחריות על פעולות השלטון בשנות כהונתו. יומיים לאחר מכן הוטל עליו מעצר בית והוחלט להעמידו לדין בגין חטיפה ורצח – אבל קורבנותיו ובני משפחותיהם לא זכו לראותו עומד על דוכן הנאשמים.

תגידו שמשפטו של סדאם חוסיין מכפר על כל אלה; שלכידתו, הבאתו לדין והוצאתו הקרובה להורג של הרודן שקטל מאות אלפים ממתנגדיו, הפגיז את הכורדים בנשק כימי, כלא ועינה ורצח ללא רחמים, מזככת את המוסר שהובס. אבל האם באמת המשפט בבגדד - תחת איומי המיליציות החמושות, חילופי הפרקליטים והשופטים והמהימנות המפוקפקת של העדים - עומד בקריטריונים בינלאומיים של משפט הוגן. האם אי פעם ניתן יהיה לעשות צדק עם סדאם? הוא כנראה יוצא להורג בקרוב - אולי אפילו לפני שתיכנס 2007, אבל גם אם ימות כאחרון הפושעים על עמוד התלייה, את המשפט הזה הוא ניצח. במקום שקולם של מיליוני קורבנותיו יישמע מהאולם בבגדד לדראון עולם, נזכור כולנו בעיקר את הרודן הקשיש מתריס לעבר השופט: "אתה סוכן ציוני, הומוסקסואל. אני נשיא עיראק!"

"הצדק חשוב יותר מהאיש", אמר ל-ynet צייד הנאצים סרג' קלראספלד, שביקר בשבוע שעבר בישראל לרגל כנס ב"יד ושם". "כשרדפנו אחרי מוריס פאפון, זה הסתיים כשהוא היה בן 88. חצי מאה אחרי המלחמה ההחלטה של צרפת הייתה חשובה. הייתה משמעות לעובדה שהחליטו האם ידיו היו נקיות או שהיה אשם". קלארספלד גוזר גזירה שווה גם למקרה של פינושה. "במקרה שלו הפשעים היו ידועים אבל היה צריך להילחם כדי שיהיה משפט... עבור המשפחות, כדי לתקן את ההיסטוריה והתדמית שיצר לעצמו... חייבים להעניש... עד נשימתם האחרונה הם יכולים לעמוד למשפט, אחרת האנושות תאבד את אמונה בצדק". (רונן בודוני)

הרבה ביקורת ספג השנה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וככל שחלפו החודשים כך הפכו הכינויים לבוטים יותר - ואולי אף מוצדקים יותר. קצין הקג"ב לשעבר חובב הג'ודו אחראי במידה רבה לתדמית הביריונית שנוצרה לרוסיה, בהתנהלות הפנימית וכלפי חוץ.

בינואר הקפיצה רוסיה את מחיר הגז שהיא מספקת לאוקראינה. כשהאוקראינים סרבו לשלם, סגרו הרוסים את הברז ונתנו לאוקראינים לקפוא. במוסקבה טענו שההחלטה כלכלית; בקייב אמרו שרוסיה מענישה אותם על ההתקרבות למערב של הנשיא יושנקו. ימים בודדים חלפו עד שקייב הסכימה למחיר הגבוה והברז נפתח מחדש. אגב, בסוף השנה עשתה רוסיה את אותו התרגיל לגאורגיה, וגם טביליסי נכנעה והסכימה לשלם את המחיר הגבוה. אפילו מול בעלי בריתם הבלארוסים, במוסקבה עושים חשבון כלכלי קר.

במאי חימם סגן נשיא ארצות הברית דיק צ'ייני את הגזרה כשהאשים את רוסיה שהיא מידרדרת לאחור בנתיב הרפורמות הדמוקרטיות, והדבר ישפיע על היחסים עם וושינגטון. טענו נגדו שהגזים, אך זמן לא רב לאחר מכן החליט הקרמלין שלא לאפשר עוד פעילות של ארגונים חוץ-ממשלתיים זרים ברוסיה. במערב אמרו שזוהי דוגמא אחת מני רבות לשאיפה של רוסיה להסתיר הפרות של זכויות אדם בתחומה.

בספטמבר עצרה גאורגיה קצינים רוסיים בחשד לריגול. בתגובה החלה מוסקבה לחנוק את טביליסי כלכלית. בדיון בדומא אמר פוטין "לא ארשה לאיש לדבר אל רוסיה בלשון של התגרות או סחיטה", והורה לשוטריו לחפש מוקדים של פשע מאורגן בבתי עסק של גאורגים ברוסיה. מאות גאורגים גורשו אז מרוסיה בגין "שהיה בלתי חוקית", ונשיאם סאאקשווילי אמר בכנס באוניברסיטת חיפה שבני עמו נרדפים על ידי הרוסים "כמו היהודים בתקופת הצאר".

מי הרעיל את אלכסנדר ליטוויננקו? (צילום: איי.פי)

באוקטובר נרצחה העיתונאית אנה פוליטיקובסקיה, אחת המבקרות החריפות ביותר של הקרמלין על רקע המלחמה בצ'צ'ניה. החשוד המיידי היה שוב פוטין. בתקשורת כונה הרצח "'מתנה' ליום ההולדת שלו, שחל באותו היום. פוליטיקובסקיה עבדה באותם ימים על כתבה שהאשימה אנשי ביטחון צ'צ'נים פרו-רוסיים בעינוי חשודים בטרור, ונטען שנרצחה בידי גורמים אלה, שסרים למרותו של הנשיא.

אך את חיצי הביקורת המושחזים ביותר ספג פוטין על רקע הרעלתו הרדיואקטיבית של אלכסנדר ליטוויננקו, סוכן קג"ב לשעבר שנמלט ללונדון וחבר שם לאופוזיציה בראשות האוליגרך ברזובסקי. ליטוויננקו האשים על ערש דווי גורמים רוסיים בהרעלתו; מקורביו אמרו שההוראה באה ישירות מהקרמלין. מומחים אמרו שהקרמלין היה בוחר לחסל את הסוכן בדרך שקטה יותר, ובלי הסיקור התקשורתי הנרחב; אחרים אומרים שזה בדיוק האפקט שרצו המחסלים להשיג.

וברקע ישנה גם ההתנהלות הרוסית במשבר עם איראן: שלוש שנים חלפו מאז נחשפה ערוותה הגרעינית של טהרן; שנתיים חלפו בדיוני סרק עד שהרוסים הצטרפו אשתקד לגינוי באו"ם נגד איראן. התנגדותם העיקשת הובילה לניסוח סנקציות קלות בלבד נגד איראן, וגם אז תמיכתן במהלך הושגה רק דקות לפני ההצבעה. איראן הצהירה שתמשיך במאמציה הגרעיניים כדרכה המתריסה; ברור לכל שגם רוסיה, משיקוליה הקרים, תמשיך לבלום צעדי ענישה נוקשים יותר. (רונן בודוני)