שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    למה לקחתי את בתי לתפילת נשות הכותל?

    כדי שבתי, שזה עתה נולדה, תגדל במדינה שוויונית - אני חייבת להיאבק באפליה, בהדרת נשים ובגזענות. נכון, למאבק יש מחיר אישי, אבל אני מוכנה לשלם אותו כדי שבעוד 12 שנה, כשנטע תחגוג בת מצווה, איש לא יתפלא כשיוזמן לעלייה לתורה בכותל

    כבר כמעט שנה שאני מגיעה, מדי ראש חודש, להתפלל ביחד עם נשות הכותל. התחברתי אליהן כי תמיד האמנתי שזכותי המלאה להתפלל שם. בשנה האחרונה, הייתה לי זכות גדולה להפוך לחלק מקבוצה של נשים מיוחדות, שמרגישות שאינן רשאיות להיבטל ממלאכת תיקון העולם ותיקון ישראל.

     

    << עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    בראש חודש אייר, התלוותה אלי מישהי מאוד מיוחדת, בתי נטע. האמת, התרגשתי: לראשונה כאם יהודייה בכותל המערבי עם בתי, תינוקת בת שלושה שבועות. רגע שכולו התרוממות רוח מחד, ודאגה - איך לא - מאידך.

     

    קראנו לבתנו נטע. מאוד התחברנו לשם הזה. להגיע להתפלל, יחד עם האוצר הקטן הזה, היה רגע מיוחד; ובאותה נשימה, גם רגע מלא חששות, זאת מכיוון שהמציאות במדינת ישראל 2013 מעלה דאגות רבות לגבי העתיד ולגבי המציאות שתפגוש נטע כשתגדל ותתבגר.

     

    הדרה, אפליה וגזענות

    ממה אני מודאגת? מכך שבישראל 2013, הדרת נשים מתקיימת כדבר שבשגרה: עדיין ישנם קווי אוטובוס שבהם קיימת הפרדה בין גברים לנשים ("קווי מהדרין"), שבהם נשים נדרשות - לא ניתנת להן בחירה - לשבת בירכתי האוטובוס; בערים מסוימות, כולל בירושלים, נשים מודרות משלטים ומפרסומות במרחב הציבורי; זמרות מתבקשות לרדת מבמות מרכזיות, כדי שקולן לא יישמע, חלילה, באוזני גברים וחיילות לא יכולות לשיר את התקווה בטקסים רשמיים. רשימה חלקית, כמובן.

     

    ישראל 2013 היא הדמוקרטיה היחידה בעולם, המגבילה את חירות הנישואין של אזרחיה מטעמי דת בלבד. אנו חיים במציאות שבה מאות אלפי אזרחים מוגדרים "חסרי דת", והאפשרות להינשא בישראל - כלל אינה קיימת עבורם.

     

    כמוהם, גם זוגות רבים, שאינם חולקים את אותה דת, לא יכולים להתחתן בארץ. בקרב זוגות שהתמזל מזלם וזכו להתחתן בישראל,

    מצויות היום מאות נשים, המוגדרות מסורבות גט, הכבולות לגחמותיו של בן זוגן, עד שזה "יואיל בטובו" להסכים לגט. בזמן שהוא ממשיך בשגרת חייו, הן מנועות מלהקים משפחה חדשה, שכן כל עוד הן בסטטוס "נשואות" הן אסורות על כל גבר אחר ואינן יכולות לממש את אימהותן, פן ילדיהן ייחשבו לממזרים.

     

    בישראל 2013 ריח הגזענות חריף מתמיד. התנכלויות ואלימות כלפי ערבים ועובדים זרים הפכו לשגרתיות; פליטים נזרקים לבתי כלא ומגורשים למקומות שמהם הגיעו, לרוב לאחר שנסו משם על נפשם; זאת תוך הפחדת הציבור בדבר "התרבותם" המהירה של אותם פליטים, המהווים איום וסכנה ממשית לקיומנו. אי אפשר שלא למצוא את הדמיון לפחדיו של פרעה מפני בני ישראל, כשמספרם הלך וגדל בארץ מצרים, או של צוררים מאוחרים יותר במהלך ההיסטוריה שלנו.

     

    בישראל 2013 הכותל המערבי, הסמל של העם היהודי - הדבר היקר ללבו של כל אחד ואחת מאתנו - הוא אחד ממוקדי המאבק. סמל לאומי, שיש אנשים שחושבים שיש להם בעלות עליו, הסבורים שעל כולם להתפלל שם בדרך שלהם ושמאמינים שדרכם היא האחת ואין בלתה.

     

    את כל זה, כמו דברים אבסורדיים אחרים, מקבל הציבור הישראלי כמובן מאליו. בניגוד למצופה, נשים וגברים לא יוצאים להפגין ברחובות. האם ההדרה, האפליה והגזענות הפכו לחלק ממנהג המקום שלנו? האם ההדרה נטועה כל כך חזק, עד שאנחנו כבר לא מבחינים בה, ולכן גם לא מתקוממים נגדה?

     

    מוכנה לשלם מחיר כדי שנטע תגדל למציאות אחרת

    אז מה לתינוקת בת שלושה שבועות ולכל זה ומדוע אני מגיעה איתה לכותל? כי אני מאמינה שיש להיאבק בכל מקום שאי-צדק קיים בו, מכיכר השוק ועד מליאת הכנסת.

     

    כדי שנטע תגדל במדינה שוויונית, כראוי לדמוקרטיה, אני נאלצת להיאבק באפליה ובהדרת נשים, במונופול של הרבנות על חיי האישות שלי ושל כל אחד מאתנו, בגזענות ובקסנופוביה. אני מאמינה שרק בדרך של מאבק משותף, עיקש ונחוש, קבוצות ויחידים יכולים להוביל שינוי. נכון, למאבק יש גם מחיר אישי.

    אבל אני מוכנה לשלם אותו כדי שנטע תגדל למציאות אחרת.

     

    ואני לא לבד, משהו ברחשי הציבור השתנה. משהו בתוכנו אומר: לא עוד! משהו בתוכנו צועק: חדל! בין אם זה הדיון הציבורי על הדרת נשים בחברה הישראלית ובצה"ל, המחאה החברתית או תוצאות הבחירות האחרונות, ובין אם אלה האנשים המגיעים לתת רוח גבית לנשות הכותל, לרבות הצנחנים ששחררו אותו בקרב על ירושלים ב- 67'. כל אלה – לרבות מתווה שרנסקי, שפורסם בימים אלה והחלטת בית משפט השלום - הם רגעי האושר הקטנים המזכירים לכולנו שהמאבק נושא את פירותיו.

     

    יש כאן ניצוץ אחר, אני רוצה להאמין שניתן עוד לשנות את המציאות ולגלות שיש יותר מדרך אחת; שחובה לאפשר חופש דת ומצפון וחובה לשמור על ערכי הדמוקרטיה.

    לנוכח המצב אני מתמלאת תקווה שאולי, בעוד שתים עשרה שנים, כשנחגוג לנטע בת מצווה, אף אחד לא ירים גבה כשיקבל הזמנה לעלייה לתורה בכותל המערבי.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: זוהר נבו
    לראשונה כאם יהודייה בכותל המערבי עם בתי. ליאור נבו
    צילום: זוהר נבו
    צילום: מיכל פתאל
    ליאור נבו (משמאל) עם נשות הכותל, לפני הלידה
    צילום: מיכל פתאל
    מומלצים