שתף קטע נבחר

המזה"ת בעשור הבא: כאן לא תצמח דמוקרטיה

"האביב הערבי" של 2011 נגמר בכישלון חרוץ, עם מאות אלפי הרוגים וחזרה לעידן הדיקטטורים. רבים מהערבים כבר לא מבקשים חופש, אך יילחמו על איכות חיים

מחאות האביב הערבי שפקדו את המזרח התיכון בתחילת העשור החלו במשב רוח אופטימי של צעירים המקווים לשינוי חיובי, אבל במקום דמוקרטיזציה וליברליזציה קיבלנו מלחמות אזרחים עקובות מדם ולבסוף ריאקציה – חזרה לעידן הדיקטטורים. עלייתם של עבד אל-פתאח א-סיסי במצרים וחליפה חפתר בלוב והקאמבק של בשאר אסד בסוריה הם ביטויים לכישלון המוחלט של המהפכות בעולם הערבי, וגם בעשור הבא לא יהפכו מדינות ערב לדמוקרטיות של ממש.

 

 

בשלב הראשון אפשרו המהפכות את עלייתן לשלטון של מפלגות המסונפות לאחים המוסלמים – מפלגת "החופש והצדק" במצרים ומפלגת "א-נהדה" בתוניסיה – אבל אחרי הגל האיסלאמי הזה חזר העולם הערבי לאחור. האנרכיה שנוצרה בימי הטלטלה וכן ההתבססות של ארגוני ג'יהאד הביאו להרג המוני, להרס תשתיות ולהגירת מיליונים מארצם, והפכו את היציבות לערך חשוב ברחוב הערבי. ערבים רבים למדו להעריך את השקט ששרר בזמנים הקשים דווקא בממלכות ובנסיכויות שמרניות כמו סעודיה, ירדן, מרוקו ואמירויות המפרץ.

 

אף שהמהפכות כשלו ולא הביאו לתוצאות המיוחלות, מורשת אחת הן כן השאירו: העובדה שבמהלכן נשבר מחסום הפחד של הערבים מפני השליטים ממשיכה להשפיע גם עכשיו, והיא ניכרת בגלי המחאה שעדיין שוטפים מעת לעת את העולם הערבי, כמו זה שהפיל בשנה החולפת את המשטרים הוותיקים באלג'יריה ובסודן וזה שנרשם בחודשים האחרונים בלבנון ובעיראק.

 

גלי המחאה של "האביב הערבי" לא פתרו את בעיות היסוד של העוני והשחיתות, וצעירים ערבים שסובלים מאבטלה, שאינם רואים אופק כלכלי ושאינם מוכנים להשלים בהכנעה עם תנאי החיים הירודים שָבו לרחובות. הדיכוי האכזרי שלהם בעיראק, והדיכוי האלים – והמוצלח – של המהומות שפקדו את איראן בנובמבר האחרון, מוכיחים עד כמה השבירה של מחסום הפחד איננה דבר מובן מאליו.

 

אסד בובה רוסית

העשור החולף במזרח התיכון היה ללא ספק העשור של רוסיה. הנשיא ולדימיר פוטין הצליח למנף את המלחמה בסוריה כדי להשיב את הנוכחות הרוסית לאזור כ-40 שנה אחרי שאחרוני היועצים הרוסים גורשו ממצרים. הרוסים הפכו את המלחמה נגד המורדים בסוריה לפרסומת לנשק, וכעת רוב מדינות ערב קונות ממוסקבה ציוד צבאי.

 

אבל, כמובן, אין מתנות חינם. להצלת משטר אסד יש מחיר גבוה, וכעת רוסיה היא השליטה בפועל של ארצו ומנהלת את צבאו. מוסקבה היא גם הדוברת של סוריה ברמה הדיפלומטית, והנשיא אסד הוא דמות סמלית ופסיבית למדי. כעת, כשמלחמת האזרחים בסוריה עומדת להסתיים, המאבק הבא על השליטה במדינה יהיה בין שתי השותפות של אסד לניצחון – רוסיה ואיראן.

 

פוטין ואסד. גם רוסיה רוצה את איראן בחוץ (צילום: AP) (צילום: AP) (צילום: AP)
פוטין ואסד. גם רוסיה רוצה את איראן בחוץ (צילום: AP)

 

למרות המשבר הכלכלי העצום שלה, טהרן השקיעה כסף רב בניסיון להקים בדרום סוריה חזית נגד ישראל. אמנם ישראל הפציצה את רוב המטרות האיראניות, אך הרפובליקה האיסלאמית אינה מראה סימני ייאוש. בחודשים האחרונים התאמצו האיראנים גם להקים נמל בלטקייה ולהניח מסילת רכבת מאיראן לסוריה דרך עיראק. הפרויקטים המתגבשים האלה יביאו ללא ספק להתנגשות עם האינטרסים הרוסיים.

 

בפתח העשור החדש אפשר להעריך שעבור ישראל – החסות הרוסית בסוריה מביאה גם תועלת וגם נזק. מצד אחד לישראל יש אינטרס שמוסקבה תנצח במאבק ותדחק את רגלי האיראנים מסוריה, מה גם שלפי שעה הרוסים נותנים אור ירוק לפעילות הישראלית נגד איראן שם; אבל מהצד השני, מערכת הביטחון עוקבת בדאגה אחר התהליך שבו רוסיה משקמת את הצבא הסורי ומחמשת אותו בציוד מתקדם, כגון טילי S-300 נגד מטוסים. לפני מלחמת האזרחים היה צבא אסד האיום הקיומי היחיד על מדינת ישראל: הוא החזיק בכוחות גדולים ובארסנל משמעותי של טילים ונשק כימי, אבל דמשק נאלצה להשמיד אותו בעקבות האיום האמריקני בהתקפה ב-2013. האפשרות שצבא סוריה יתעצם מחדש היא דבר מעורר חשש.

 

הלוויית איש חיזבאללה שנהרג בסוריה. האיום האסטרטגי הגדול (צילום: EPA) (צילום: EPA) (צילום: EPA)
הלוויית איש חיזבאללה שנהרג בסוריה. האיום האסטרטגי הגדול (צילום: EPA)

 

האתגר הביטחוני האסטרטגי הגדול ביותר של ישראל בעשור הבא הוא חיזבאללה. התערבות הארגון במלחמת האזרחים בסוריה לטובת משטר אסד אמנם שׁחקה אותו, אך גם אפשרה לו להתעצם באמצעות אספקה איראנית מוגברת ואימון בנשק חי נגד מטרות אמיתיות. חיזבאללה אולי נכשל בניסיונו לפתוח חזית נגד ישראל ברמת הגולן, אך יצא מהמלחמה בסוריה עם ביטחון עצמי מוגבר. יש לקוות שהסנקציות של ארה"ב על איראן ישפיעו ישירות על מצבו, ולאחרונה אכן יש סימנים למצוקה כלכלית הולכת וגוברת בארגון.

 

איסלאם פוליטי, רק לרגע

בעשור היוצא גאה הטרור האיסלאמי, ושיאו היה הקמת "המדינה האיסלאמית" של דאעש. החליפוּת של דאעש – ישות הטרור הגדולה בהיסטוריה – חלְשה על שטח עצום בעיראק ובסוריה, והפכה מוקד משיכה לג'יהאדיסטים ולמתנדבים מוסלמים מהעולם כולו. אף ש"המדינה" של דאעש חוסלה, אין ספק שבשנים הקרובות ימשיך הארגון להטריד את העולם.

 

דאעש מנסה כעת להשתקם במדבריות לוב ובתימן, ובכירים בו עדיין מסתתרים במדבר הסורי. אלפי פעילים שלו המוחזקים בכלא הכורדי בסוריה עודם מייחלים למתקפה טורקית שתביא לשחרורם, ודאעשיסטים אחרים, המתחבאים בעיראק, מקווים שהמתח העדתי בין השיעים במזרח לסונים במערב יצית אנרכיה שתאפשר להם לשוב לפעילות. סכנה נשקפת גם ממתנדבים אירופים שהצטרפו לדאעש בימי השיא שלו וחזרו לאחרונה לארצות מוצאם, שם הם עלולים להקים תאים רדומים של הארגון או לפעול עצמאית בשמו.


מחבלים מ דאעש ב כלא של ה כורדים ב סוריה (צילום: AFP)
אנשי דאעש בכלא כורדי. מחכים שטורקיה תשחרר (צילום: AFP)

 

מעשי הזוועות שחולל דאעש במהלך העשור פגעו אנושות בשמה של התנועה האיסלאמית וביוקרתה, וכל זאת דווקא בעשור שבו נדמה היה כי היא עשויה לממש את הפוטנציאל שלה. העשור הזה סימן את השיא שאליו הגיעה תנועת האחים המוסלמים ב-90 שנותיה, אבל בסופו של דבר – גם את השפל שלה.

 

נישאים על גלי "האביב הערבי" כבשו האחים המוסלמים את השלטון במצרים ובתוניסיה וזכו לתמיכתם של שני משטרים חזקים ועשירים – טורקיה וקטאר, אבל גם איבדו את השלטון בהפיכה הצבאית בקהיר נגד איש התנועה מוחמד מורסי ובכישלון של "א-נהדה" בתוניסיה בבחירות הבאות. זה היה רק סימן ראשון לקריסה: נשיא מצרים סיסי פתח במסע רדיפה נגד האיסלאמיסטים בארצו, ובסוריה חיסל אסד את האופוזיציה האיסלאמית בסיוע רוסיה.

 

המעשים שבהם הכתים דאעש את התנועה האיסלאמית פגעו אנושות בשמה וביוקרתה. במקרים רבים הובילו מעשי הארגון לתגובת-נגד לאיסלאם השמרני: בסוריה ובעיראק הסירו נשים את הרעלה בהפגנתיות, והמשטרים ערכו כמה פסטיבלים מעורבים בהשתתפות נשים וגברים כדי להראות שעידן דאעש הסתיים. באוגוסט השנה התקיים במחוז נינווה שבעיראק פסטיבל פולקלור שכלל תצוגת אופנה של דוגמניות – שאמנם הייתה צנועה, אך עדיין הייתה כזו הסותרת את כללי כיסוי האישה לפי הדין הסלפי.

 

ניצחון זמני. מורסי מנצח בבחירות לנשיאות ב-2012 (צילום: MCT) (צילום: MCT) (צילום: MCT)
ניצחון זמני. מורסי מנצח בבחירות לנשיאות ב-2012 (צילום: MCT)

 

תגובת הנגד הזו לא צריכה ליצור אשליות. הצעירים והסטודנטים בערים הגדולות, כגון דמשק, ביירות, קהיר ואפילו טהרן, אולי מתירנים יותר, אבל אין לצפות לגל חילוני בעולם המוסלמי, שנותר שמרן מאוד בהשוואה למערב.

 

קודם האישה, אחר כך פלסטין

האביב הערבי עורר תקוות רבות בנוגע למעמד האישה במזרח התיכון, ונשים רבות השתתפו ב-2011 בהפגנות נגד המשטרים הערביים. אלא שעד מהרה הפכו ההפגנות למלחמות אלימוֹת, והנשים נעלמו מהרחובות. בעשור החולף עברו נשים חוויות קשות ביותר של רצח ואונס בסוריה, בלוב, בעיראק ובתימן, וחוו גל של הטרדות ותקיפות מיניות במצרים.

 

היו גם ניצנים של שינוי חיובי: בתוניסיה הושוו לחלוטין זכויות הגבר והאישה; באלג'יריה עוגנה עצמאותן הכלכלית של הנשים בחוק; במרוקו נקבעה לראשונה בחוק ענישה על אלימות נגד נשים; במצרים נחקק חוק לשוויון בירושה, והנשיא סיסי מינה שמוֹנה שרות בממשלתו; ובסעודיה החשוכה חל מפנה משמעותי ביוזמת יורש העצר מוחמד בן סלמאן, ולנשים ניתנה הזכות לנהוג ברכב, להצביע בבחירות לפרלמנט ולהיכנס לאצטדיוני כדורגל.

 

 

אולם הדרך לשוויון אמיתי עדיין ארוכה למדי, והבעיה הראשית היא האלימות נגד נשים, שנותרה מחלה כרונית בחברה הערבית. באוקטובר האחרון העזה העיתונאית והסופרת העזתית סמא חסן לכתוב בעיתון "אל-ערבי אל-גדיד" מאמר קשה נגד הגבר הערבי, וסיכמה אותו במילים הבאות: "כיצד ישחרר הגבר את פלסטין כשהוא מדכא את אשתו? למעשה, היא זו הנמצאת תחת כיבוש".

 

"מוות לישראל", גם בתימן

אם למישהו הייתה תקווה ש"האביב הערבי" יגרום לציבור הערבי להתפכח ולהבין שהאויב האמיתי אינו האויב החיצוני, "הציוני", אלא האויב הפנימי, קרי המשטרים הערביים, הרי שהוא טעה. למרבה הצער לא חִלחלה ההכרה בכך שההסתה מצד משטרים ערביים נגד ישראל אינה אלא כסות לשחיתותם ולאכזריותם כלפי אזרחיהם-שלהם.

 

החינוך לשנאה לישראל לא פסק, וכעת השנאה הזו מגובה בתיאוריות קונספירציה חדשות שלפיהן ישראל עומדת מאחורי המהומות בעולם הערבי משום שהאנרכיה משרתת רק את מטרותיה. אפילו בתימן הרחוקה קוראים החות'ים השיעים הנלחמים בסעודיה "מוות לישראל", כפי שעושים נותני חסותם האיראנים.

 

עם זאת, בעשור הזה גם נוצרו הזדמנויות חדשות. התעצמותן הצבאית של איראן וזרועותיה הפכה לאיום קיומי עבור המדינות הסוניות, ובראשן סעודיה ונסיכויות המפרץ, והאיום הזה העמיק את הקרע הקלאסי בין סונים לשיעים בעולם הערבי והאיסלאמי ויצר אינטרס משותף לעולם הסוני ולישראל. בעשור האחרון נראו יותר ויותר נציגים של ישראל בנסיכויות המפרץ כגון עומאן, קטאר והאמירויות, והתרבו הפרסומים בתקשורת על מגעים סודיים בין ישראל לסעודיה ולבחריין.

 

 

תומכים של מורדים חות'ים תימן חודיידה (צילום: AFP)
תומכי המורדים החות'ים בתימן. מוות לישראל, גם שם (צילום: AFP)

 

ההתפתחויות הללו יצרו קרע נוסף בתוך העולם המוסלמי, משום שהפלסטינים רואים במגעי המשטרים הסוניים עם ישראל בגידה באינטרס הלאומי שלהם. "עסקת המאה" של טראמפ, שלפי דיווחים נרקמת בתיאום עם מדינות במפרץ ובמסגרתה יזכו הפלסטינים לפיתוח כלכלי מואץ במקום לעצמאות לאומית, נתפשת על-ידי הפלסטינים כבגידה של המדינות המעורבות, הגם שלפי שעה כולן סירבו רשמית לתמוך בתוכנית.

 

אין ספק שהטלטלה בעולם הערבי דחקה את הסוגיה הפלסטינית לשוליים, גם אם לא הורידה אותה לחלוטין מסדר היום. הסוגיה הזו נותרה המפתח לפתרון הסכסוך האזורי, אבל כל הנתונים מצביעים על כך שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים אינו עומד להתחדש בקרוב: הציבור הישראלי טרם התאושש מטראומת האינתיפאדה השנייה שבאה אחרי הסכמי אוסלו, נותר פסימי בנוגע לסיכויי הצלחתו של משא ומתן בעתיד, ולמד גם את הלקח מהנסיגה החד-צדדית מעזה, שהביאה להתחזקות חמאס. הבוחר הישראלי נתן בעשור החולף שוב ושוב את קולו למפלגות הימין והמרכז, ומנגד הפיצול בין פתח לחמאס, שהתרחב עוד יותר בזמן הזה, מונע כל משא ומתן אפקטיבי עם ישראל.

 

ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, ומרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. ספרו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010. ד"ר פרידמן מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן .


פורסם לראשונה 14/12/2019 23:23

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: AP
דיכא, הרג - ושרד. בשאר אסד
צילום: AP
מומלצים