"תעתוע" (Verity), עיבוד לספרה של קולין הובר מ-2019, מזגזג בין טראשיות מלודרמטית לבין מודעות משועשעת לטראשיות הזאת. הוא רוצה להיות מותחן פסיכולוגי עם קמצוץ ארוטיקה: שתי נשים שעוסקות בכתיבה, וביניהן גבר שנראה טוב בלי חולצה.
בבסיסו נמצא הרומן הגותי נוסח "רבקה" של דפנה דה מוריה, שעובד לקולנוע בידי אלפרד היצ'קוק ב-1940, אבל מאז נערמו על היסודות האלה עוד שכבות: פחד מנשיות פאלית ב"חיזור גורלי" של אדריאן לין, נשיות יוצרת ומניפולטיבית מ"אינסטינקט בסיסי" של פול ורהובן ועד "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר, וארוטיקה הוליוודית עכשווית נוסח "עוזרת הבית" בכיכובה של סידני סוויני. התוצאה משעשעת לפרקים, אבל לא משעשעת מספיק. היא מופרכת, אך גם מאופקת מכדי להגיע לשיאים בנוסח הארנבת המבושלת בסיר של "חיזור גורלי". סביר להניח שהקוראות המושבעות של הובר יסתפקו בדרגת הביניים הזאת.
"תעתוע" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
וריטי קרופורד (אן הת'אוויי) היא סופרת מצליחה מאוד של מותחנים אפלים לנשים. הסרט נפתח בריאיון שלה עם גייל קינג מ-CBS, ששואלת על מקור הדמויות האפלות בספריה ועל הקשר ביניהן לבין הסופרת עצמה. בהמשך חוזר הדיון הזה בווריאציות נוספות, בין היתר בריאיון עם הפודקאסטרית אלכס קופר וב-Hot Ones, שם שון אוונס מראיין סלבריטאים בזמן שהם מנסים לשרוד נגיסי עוף ברטבים חריפים במיוחד.
השאלה שחוזרת שוב ושוב היא האם מי שכותבת על דמויות אפלות, ואפילו מעצבת את עצמה כדמות כזאת, היא בהכרח גם הדבר שעליו היא כותבת. מהי, כשמה של הסופרת, "האמת"? אלא שהדיון שהסרט מציע בשאלה הזאת שטחי ומוחצן עד כדי גיחוך.
הסופרת השנייה היא לואן אשלי (דקוטה ג'ונסון), שמוצגת לראשונה בהקראה בחנות ספרים, מול קהל מועט ואדיש. היא מוזמנת, יחד עם הסוכן שלה, למשרדי המו"ל של ספרי וריטי. בדרך לשם רוכב אופניים נדרס למוות מול עיניה, וגלון של דם מושפרץ על פניה ועל חולצתה הנאה. למרבה המזל נמצא שם גבר חסון, שמלווה אותה לחדר שירותים, שם היא לא מהססת להוריד לידו את החולצה המגואלת בדם, והוא, באבירותו, נותן לה את שלו. זו גרסה פרוורטית במיוחד ל-Meet cute, אותו מפגש ראשון מקרי וחינני שבקומדיות רומנטיות אמור להצית את הרומן.
כשהיא מגיעה למשרד המו"ל, לואן מגלה שם את אותו אביר נטול חולצה. מתברר שג'רמי (ג'וש הארטנט) הוא בעלה של וריטי, שנפגעה בתאונת דרכים קשה וכעת אינה מסוגלת לזוז או להגיב לסביבתה. ממילא היא גם לא יכולה להשלים את הספרים שעליהם התחייבה, ולכן המו"ל וג'רמי מחפשים סופרת צללים שתעשה זאת במקומה.
לואן נשלחת לביתם המפואר והמבודד בוורמונט המושלגת, שם היא אמורה לעבור על החומרים שוריטי הכינה לקראת הספרים הבאים ולהשלים את הכרך הבא בסדרה. אלא שבאותו בית גרים גם הבעל החתיך והסופרת הקטטונית. כלומר, פוטנציאל לניכוס כפול - של היצירה ושל הבעל - ועוד מידיה של סופרת שעשויה להתגלות כאדם אפל מאוד.
התאונה שבה נפגעה וריטי אינה הטרגדיה היחידה שפקדה את משפחת קרופורד. זמן מועט לפני כן הרפר, הבת הקטנה של המשפחה, מתה בטביעה. בבית המשפחה נותר האח התאום קרו (בראדי ווגנר) – ילד חמוד וביישן. וישנה גם אנה (אירינה דובורנקו) המטפלת הצמודה של וריטי – בעלת אופי נוקשה, ומבטים נטולי חיבה המופנים לכיוונה של לואן. וריאציה לא מנוצלת היטב לדמות "הגברת דבנפורט" מ"רבקה".
בחדר העבודה של וריטי, לואן עוברת על החומרים שהשאירה אחריה ונתקלת בדיסק און-קי המוטמן בחפיסת סיגריות. עליו היא מוצאת אוטוביוגרפיה שכתבה וריטי, שנפתחת באזהרה לקוראיה: "אין אור במקום שאליו אנחנו הולכים, יש רק אפלה לפנינו". וריטי מסבירה כי בכתיבת ביוגרפיה, בחינה כנה ומדוקדקת של חייו של אדם תחשוף בהכרח גם את הצדדים האפלים שלו.
מתוך "תעתוע"
(צילום: פורום פילם)
כשלואן מתחילה לקרוא את האוטוביוגרפיה של וריטי, הכתיבה של הסופרת המצליחה מתחילה להשתלט על הסרט דרך דמיונה של הקוראת. העלילה נעה בין חשיפת הפרטים האפלים מחייה של וריטי לבין תהליך הניכוס ההדרגתי שלואן מבצעת - של הסיפור, של הבית וגם של ג'רמי. ככל שהיא לומדת יותר על הצדדים האפלים של וריטי, כך היא נתקלת במציאות בתגובות לא צפויות מצדה, כשכמה אפשרויות נותרות פתוחות: וריטי כלל אינה קטטונית, יש כאן יסוד על-טבעי, או שלואן עצמה הולכת ומאבדת אחיזה במציאות.
העלילה מתקדמת, קצת בעצלתיים, עם רגעים של "ארוטיקה" - הן בחיי המין של וריטי כפי שהם מתוארים באוטוביוגרפיה והן בפנטזיות של לואן על ג'רמי. אלא שזו אף פעם לא מיניות מסוכנת באמת, לא במה שמתרחש ובעיקר לא באופן שבו הבמאי מייקל שוולטר מקפיד ללחוץ על הברקסים ולהשאיר הכול בגבולות הטעם הטוב. וכשמתעסקים בחומרי גלם טראשיים, טעם טוב הוא לא בהכרח מחמאה.
כמו המיניות, גם המניפולציות העלילתיות שמפעיל הסרט על הצופים מוגבלות למדי. בדומה ל"נעלמת" של פינצ'ר ופלין, גם כאן יש עיסוק בזהות, בנשים שמייצרות לעצמן נרטיב, בגברים שמתקשים להבין מה מתרחש סביבם ובאופן שבו הקהל עצמו משתתף בבניית הסיפור. אלא שפינצ'ר ופלין הבינו שהמניפולציה היא הנושא; אצל שוולטר והתסריטאי ניק אנטוסקה היא בעיקר אפקט. כמובן שאסור באיסור חמור להתייחס למה שמתגלה בהמשך. די לומר שהוא אינו באמת מפתיע, ובו בזמן נשען על חוסר היגיון שהופך בדיעבד חלק ניכר ממה שכבר ראינו למגוחך עוד יותר.
אן הת'אוויי מתקרבת לסופה של שנת שיא בקריירה. זהו כבר סרטה החמישי השנה, אחרי מותחן האימה הפסיכולוגי "מאת'ר מרי", פנלופה ב"האודיסיאה", אם שמגוננת על ילדיה מפני דינוזאורים ב"סוף רחוב האלון", וכמובן שובה של אנדריאה סאקס ב"השטן לובשת פראדה 2". כאן היא נראית כמי שנהנית במיוחד "ללעוס את התפאורה" במשחק אובר-דה-טופ. למעשה, במהלך אחד האקטים המיניים וריטי אף נועצת את שיניה במסגרת מיטת העץ, כך שהביטוי מקבל המחשה מילולית למדי - ואולי אפילו מודעת לעצמה.
מתוך "תעתוע"
(צילום: פורום פילם)
דקוטה ג'ונסון מקבלת יותר זמן מסך, אבל מגלמת דמות מוגבלת יותר, וגם הביצוע שלה פועל בטווח מצומצם מזה של הת'אוויי. יש אפילו רגע שבו לואן מגדירה את הבעת פניה הלא מתלהבת כ-Resting Bitch Face - עוד מקרה גבולי של מודעות עצמית, ספק מכוונת. הבעיה המרכזית היא שהתסריט כמעט לא מנצל את האפשרות לחקור לעומק את הצדדים האפלים שלה, ולכן גם לג'ונסון אין באמת הזדמנות להתפרע.
"תעתוע" הוא כנראה העיבוד המוצלח ביותר שנעשה עד כה לספריה של קולין הובר; קדמו לו מיני-סדרה וארבעה עיבודים קולנועיים, בהם "איתנו זה נגמר" המצליח מאוד. בהתחשב בקבוצת הייחוס, זו אינה מחמאה גדולה במיוחד. הסרט מספק בידור סביר, אבל הוא לא מורכב מספיק, לא מטלטל מספיק ובעיקר לא פרוע מספיק. למי שנהנית מטראש לייט, זה כנראה יספיק.
