"נוטוק", "חוליגנים", "חמאם", "יאפא", "גחליליות", "תחריר", "איננה", "רצח בים המלח" - זאת רק דגימה מייצגת של דרמות מתח ו/או אקשן תוצרת כחול-לבן שעלו בשנתיים האחרונות בישראל. אם הולכים אחורה עוד כמה שנים ההיצע גדל - "שמיים אדומים", "בני אור", "טהרן" ו"מנאייכ" על שלל עונותיהן, "בלקספייס", "אזהרת מסע", "הראש" ו"רוח צפונית", "כבודו" ו"כפולים", ואם הולכים עוד אחורה מוצאים את האוריג'ן סטורי - "פאודה", ולפניה את "חטופים".
5 צפייה בגלריה
מתוך "חוליגנים", "גחליליות" ו"פאודה"
(צילום: באדיבות כאן 11, ארצה הפקות, סרטי יונייטד קינג ("חוליגנים"), אליה ספינופולוס, באדיבות yes ("פאודה"), ירון שרף. באדיבות HOT וסטודיו ענני מבית פרמאונט ("גחליליות"))
המגמה ברורה: יותר ויותר דרמות מז'אנר מתח ואקשן נוצרות בשוק הטלוויזיה הישראלי, חלק מהן גם זוכות לעדנה מעבר לים. יותר גופי שידור מוכנים להשקיע בסדרות מסוגה שפעם נחשבה לחוליה החלשה של תעשיית הטלוויזיה הישראלית; המדף הריק שאם כבר אכלס סדרה כלשהי, היא הסתכמה בחיקוי חיוור של סדרות אמריקניות - הרבה קלישאות אבל מעט תקציב.
אנחנו ארצם של המוסד והשב"כ, צה"ל והסכסוך הערבי-ישראלי. אנחנו יודעים איך מרגיש מתח גם אם יעירו אותנו באמצע הלילה, וכבר העירו אותנו באמצע הלילה. ובכל זאת, ספר ההיסטוריה של דרמות המתח הישראליות התחיל באמת רק כשהגיעה "חטופים" (2010). לפני הספירה היו הבמאי חיים בוזגלו, שניסה לבקר בעולמות האלו עם "כתב פלילי", "מרחב ירקון" ו"זינזאנה"; הייתה "תיק סגור" (הלא-רעה בכלל), שעלתה בתחילת שנות ה-2000 בערוץ 10, השם יקום דמו; והייתה גם "חדר מלחמה" של ראש האופוזיציה יאיר לפיד, מפגן מרשים של קלישאות שלא ישבו בפה של אף אחת מהדמויות שלה כשעלתה ברשת בשנת 2005.
מתוך "נוטוק"
(צילום: באדיבות רשת)
הבאה בתור הייתה "האמת העירומה" של האחים ברבש שעלתה בשנת 2008 בערוץ 10, ואפילו מכרה את הפורמט לכמה מדינות באירופה ול-HBO. את המעגל הזה סגרה "תמרות עשן", דרמת מתח יוקרתית, איכותית ואפרורית שעלתה ב-HOT בשנת 2009 ונחשבת לראשונה מסוגה - דרמת מתח ישראלית אותנטית המתרחשת ברמת הגולן, נקודת האפס שממנה החל הז'אנר להשריש. למה זה קורה? מה פתח את הצ'אקרה של היוצרים הישראלים בז'אנר בשנים האחרונות? התשובה הארוכה מורכבת ומתפרשת על כמה גורמים. אבל התשובה הקצרה היא כמעט תמיד אותה התשובה כשזה מגיע לטלוויזיה ישראלית: כסף.
"ב'פאודה' לא חיקינו שום דבר, המצאנו משהו"
"הבדיחה על השוק הישראלי הייתה שאצל האמריקאים רואים גשר מתפוצץ", מסבירה דפנה פרנר, הבעלים של חברת "ארצה הפקות", שהפיקה בין היתר את "תחריר" ו"חוליגנים". "ובישראל מישהו מרים את הטלפון ומישהו בצד השני אומר לו, 'אתה שומע? הגשר התפוצץ'". כמדינה היחידה בעולם שהיא דוברת עברית, השוק לטלוויזיה מקומית היה מלכתחילה מצומצם להפליא - סדרות נוצרו בארץ לטובת ישראלים בלבד, והתקציבים היו בהתאם. "ואז קרו כמה דברים", ממשיכה פרנר, "'בטיפול' ואחריה עוד סדרות ישראליות התחילו לעניין גורמים בחו"ל, וסדרות ישראליות התחילו לצבור ערך כלכלי".
ומה דחף תסריטאים לז'אנר שכמעט ולא היה קיים פה?
"יצירתיות תמיד הייתה פה, אבל בגלל המגבלות התקציביות רוב היצירתיות הלכה לדרמות, כי שם אתה יכול ליצור עם עומק ולהיות תחרותי גם עם תקציבים נמוכים. תסריט דרמטי טוב אפשר להביא לידי ביטוי בפחות כסף. אבל כשהתקציבים התחילו להגיע, תסריטאים יכלו ללכת יותר רחוק".
כש"חטופים" עלתה בערוץ 2 דאז היא הפכה ללהיט כמעט מייד. הסיפור של שני חיילי צה"ל שחוזרים משבי בן 17 שנים בסוריה ומסתירים סוד הנוגע לשבוי השלישי היפנט את מדינת ישראל. אבל "חטופים" לא עצרה בשוק הישראלי: היא נמכרה כפורמט לאולפני שואוטיים, שהפיקו את הגרסה האמריקאית "הומלנד". עשרות פרסים כולל אמי וגלובוס הזהב הפכו את "הומלנד" להצלחה מסחררת וסימנו לשוק הבינלאומי שהטלוויזיה הישראלית היא מכרה זהב. העניין של גופים מחוץ לישראל התבטא בתקציבים - ממילא מפיקים פה עונות שלמות בתקציב של פרק אחד בחו"ל - והמודל התעשייתי השתדרג. לא עוד תקציב בסיסי של גוף שידור ישראלי, אלא שיתופי פעולה או השקעות של גורמים מעבר לים שמאמינים שזה ישתלם להם יום אחד.
"הבינו שכדאי להשקיע במשהו שיכול להחזיר לך הרבה כסף", מסבירה פרנר. "זה כמו הייטק, אתה משקיע ויש לך זכות במשהו שיכול לשלש ולרבע את הערך שלו, כשבתור משקיע אתה הבעלים של המוצר עצמו וגם של הפורמט שלו. סדרה כמו 'כבודו', למשל, היא הסדרה הישראלית הנמכרת בהיסטוריה מבחינת פורמט - עשו אותה ב- 13 מדינות".
הרעיון שסדרות מתח ישראליות יכולות להצליח גם - ואולי בגלל - שהן שואבות את ההשראה שלהן מהמציאות הישראלית הייחודית, מה שנתמך בהצלחה של "חטופים", סיפתח זרזיף הולך ומתחזק של סדרות שנמכרו החוצה. אבל גם אלה עדיין לא שכנעו את גופי השידור הישראלים, ארבע שנים מאוחר יותר, לראות את הפוטנציאל בסדרה כמו "פאודה". "אני זוכר את הימים שכל הערוצים אמרו לנו לא", משחזר אבי יששכרוף, שיחד עם ליאור רז יצר את הסדרה. "אבל אפשר להבין למה, בארצות הברית מאוד נמנעים מתכנים שנויים במחלוקת או קצת פוליטיים. פאודה באה ב- 180 קמ"ש לפרצוף. בואו נלך לפוליטי, לסכסוך הכי מדמם ומגעיל. אז מי ירצה לראות את זה?".
עד כמה היה חשוב לכם לשמור מוטיב המתח בסדרה?
"ברור שהוא היה חשוב. רצינו שהצופה בכל פרק ירגיש שאין לו אוויר לנשימה. להגיד לך שידענו שזה יעבוד גם בעולם? לא היה לנו שמץ של מושג. לא ידענו אפילו אם זה יעבוד בישראל. את 'חטופים' אני ראיתי רק אחרי העבודה על העונה השנייה של 'פאודה'. גם את 'הומלנד' לא ראינו אז. אולי זאת אחת הסיבות שמשהו ב'פאודה' הצליח להיות מקורי. בסגנון, בקצב, במתח, בתכנים, בדו קוטביות, בשפה. לא חיקינו שום דבר, המצאנו משהו".
"גם הקהל שלנו רוצה סיפור שירגיש מקומי"
"לך בעקבות הכסף", אמר 'גרון עמוק' בסרט "כל אנשי הנשיא" משנות ה-70. ובכן, גם בשנות ה-2000 הטלוויזיה הישראלית הלכה, להבדיל, בעקבות הכסף. רצה הגורל ואל הכסף הצטרפו כמה מהלכים עולמיים משני-מסלול, ובראשם הסטרימינג. הכיסים העמוקים של חברות הסטרימינג פגשו את ההפקה הישראלית המהודקת והענייה אבל הנלהבת ועתירת-הכישרון, כשלא פעם דלות-התקציב היא זאת שהתוותה את הנתיב הייחודי לה. נטפליקס קנתה את 'פאודה'. אפל את 'טהרן'. הסכסוך הקרוב והרחוק הפכו מגחל לוהט לאבן שואבת.
5 צפייה בגלריה
"סיוט הפקתי ברמה הכלכלית". מתוך "חוליגנים"
(צילום: באדיבות כאן 11, ארצה הפקות, סרטי יונייטד קינג)
"כשזה דל-תקציב יש בזה משהו יותר מהודק", מסביר יששכרוף. "אם אני מסתכל על 'פלוריבוס', שעלתה באפל, פרק ממוצע שם עלה בערך 15 מיליון דולר. זה תקציב של שתי עונות לפחות בסדרת אקשן ישראלית. זאת תיאוריה שלי, אבל משהו בצורך של המפיקים להיות מאוד מדויקים ומהודקים מכניס פחות פיצוצים וטנקים ומרדפים אבל הרבה יותר גיבורים עם תנועת מצלמה בכתף. אז לא תלך לשבע מצלמות ממסוקים ורחפנים, אתה תהיה עם הגיבור. ומשהו בצמצום דווקא הופך את זה לאמין יותר. עכשיו הגיבור שלך לא מציל את העולם מקסטטרופה אלא מציל את עצמו ואת המשפחה שלו, או את החברים שלו".
"עשיתי השנה סדרה בשם 'חוליגנים' לכאן - אקשן מתח, אצטדיונים, מכות", מספרת פרנר, "זה סיוט הפקתי ברמה הכלכלית, אבל אתה מוצא את הדרך לעשות את זה. למשל ההפקה הישראלית עובדת לרוחב - מצלמים את כל הסצנות של העונה באותו לוקיישן. בארצות הברית עושים ככה סרטים, לא סדרות, כי פעם היו יותר מ-20 פרקים בעונה אז היו כותבים פרק ומצלמים, ואם העלילה התרחשה ב- 18 מקומות היו מגיעים אליהם לפי הסדר, ובפרק אחריו שוב. אנחנו לא יכולים לעשות את זה. כשצילמתי בהונגריה לכל איש טכני יש שלושה-ארבעה עוזרים, בארץ אין כסף לזה".
לדברי יואב גרוס, הבעלים של חברת "גרוס הפקות" שהפיקה בין היתר את "נוטוק", "מנאייכ" ו"שמיים אדומים", מדובר במהלך טבעי של שוק שהולך ומתפתח. "רק ב- 15 שנים האחרונות נהייתה פה טלוויזיה רב-ערוצית וגם זה לקח זמן", הוא אומר, "באופן טבעי כשהתחלנו הצורך היה בכל מיני טלנובלות. לאט לאט עלו במעלה הז'אנרים וזה הלך והתמקצע. לפני שעשו דרמות לא היו צלמים של דרמות ותסריטאים של דרמות".
ואז זה קרה בז'אנר המתח.
"לא רק בז'אנר המתח, אבל דרמות מתח הן משהו שקל יותר למכור כפורמט שאפשר לאמץ. ואלו גם סדרות שמייצרות יותר דקות ופרקים ארוכים יותר, ובסופו של דבר לכמות הדקות יש את המשמעות הכי גדולה בתקציב. אז אפילו שזה ז'אנר שעולה יותר להפיק אותו, גם גופי השידור המקומיים התחילו להשקיע בזה יותר, כי השתלם להם והסטרימינג פתח עוד יותר מקום לסדרות זרות בעולם".
יש קשר לזה שיוצרים ישראלים הפסיקו לחקות והתחילו לעגן את התוכן שלהם בישראליות?
"הם מאוד התפתחו, הם מבינים, וגם המפיקים, שדווקא לדברים שהם מאוד ספציפיים ומקומיים יש סיכוי יותר טוב להימכר בסוף. זה מרגיש הגיוני יותר וגם הקהל שלנו רוצה סיפור שירגיש מקומי".
מה בא קודם – התקציב או התסריטאי או הביצה? קשה לומר. מה שבטוח הוא שהמרכיבים האלה התמזגו, והמפגש הגביר את התיאבון אצל כל הצדדים. "כשהכסף נכנס, התסריטאים הישראלים, שקודם היו תחת מגבלות הפקתיות ולאו דווקא יצירתיות, פתאום יכלו לכתוב דברים שקודם אי אפשר היה לעשות", אומרת פרנר. "רואים את זה בעיקר בז'אנר האקשן והמתח פשוט כי זה הז'אנר הכי פופולרי בעולם בשנים האחרונות. הוא תפס תאוצה גם בגרסת המקור וגם כאדפטציות. אגב, בישראל דווקא פחות, בעיניי. מה שהצליח פה זה יותר דרמות. אני עשיתי פעם סדרה בשם 'אחת אפס אפס' שמאוד הצליחה (בשנת 2011, ס"ש), והיא הייתה די חריגה כי סדרות משטרה פרוצדורליות אף פעם לא ממש הצליחו בארץ, בניגוד לארה"ב ששם סדרות כאלה נמשכות עשורים, וספין-אופים ומה לא. פה אוהבים דרמות שנוגעות ללב, המרגשות".
רועי עידן, היוצר של "מנאייכ" ו"נוטוק", תומך בתזת ההתבגרות של השוק. "זה תמיד היה ז'אנר פופולרי", הוא אומר, "אבל עכשיו יש יוצרים שגדלו על 'הסמויה' ו'הסופרנוס' והם רוצים ליצר את הגרסה הישראלית. כשכתבתי את 'מנאייכ' רציתי את 'הסמויה' הישראלית. אולי בדורות לפנינו הייתה פחות נקודת השראה מבחינת הסדרות שצרכו".
"יש פחות פרקים בעונה, פחות שותפים מחו"ל, פחות מכירות ופחות כסף"
לא שבאנו להוריד, אבל כנראה שגם החגיגה הזאת עומדת להיעצר לזמן-מה. במובן מסוים ריבוי הסדרות שאנחנו חווים כרגע משול לצפייה מכדור הארץ על אור שמגיע מכוכב רחוק שכבר איננו. "עוד לפני המלחמה התחילה התייקרות בארץ", מאבחן עידן, "זה התחיל לפני שלוש שנים. אוקראינה, רפורמה, תקראי לזה איך שאת רוצה. הייתה אינפלציה מאוד גבוהה, מחירים עלו וזה השפיע על תקציבים וייקר את ההפקות. זה אומר שמה שהפקת במיליון שקל לפרק לפני כמה שנים, את לא יכולה להפיק היום. את 'מנאייכ' הפקנו בזמנו עם תקציב בסיסי מהזכיין, זה הספיק. 'נוטוק' היא לא סדרה יקרה בתסריט שלה אבל היא צולמה בצפון, וזה ייקר את ההפקה מאוד כי יש חוקי איגודים לגבי תשלום אקסטרה מחוץ למרכז".
וישנו גם אפקט ה-7 באוקטובר.
"מה שרואים עכשיו אלה דברים שנסגרו לפני המלחמה. מה שעכשיו נכתב ועומד להיות מצולם כבר יקרה בתנאים יותר קשים. יש פחות פרקים בעונה. היינו בעשר והיום אנחנו בשמונה ועוד מעט נהיה בשישה. יש פחות שותפים מחו"ל ופחות מכירות ויש פחות כסף. אותו חומר גלם שאנחנו מזוהים איתו ומכר עד המלחמה בחו"ל, מאז המלחמה אף אחד לא רוצה לשמוע עליו. אולי עוד שנה שנתיים זה ישתנה. ככה אני חווה את זה".
עד 7 באוקטובר ישראל ישבה במקום טוב בדירוג היצאניות של פורמטים מעובדים. "אנחנו מדינה קטנה והוציאו פה יותר ממעצמות ענק", מחדדת פרנר, "אבל 7 באוקטובר עיכב הפקות בארץ וגם מכירה לעולם. אחרי זה הייתה חצי שנה שבה לא עלה כלום חוץ מחדשות, ואז הייתה עוד חצי שנה שבה מאוד נזהרו עם מה להעלות. בעולם עדיין יש רתיעה מתוכן ישראלי, תוכן בעברית שעוסק ביהודים ובטח בסיפורים שקשורים בקונפליקט.
"אני עשיתי את 'תחריר' ששודרה ב-yes והייתה הסדרה שהכי הצליחה השנה שם מבחינת צפיות. אבל כרגע סיפור אמיתי על כמה ישראלים שנצורים בשגרירות בקהיר ו-5,000 מצרים שרוצים לרצוח אותם, אי אפשר למכור. אני מקווה שזה ישתנה עם הזמן, אבל כן, חטפנו מהלומה והשוק כרגע מתחיל להתאושש ממנה. מתחיל להגיע כסף קצת ממקומות אחרים".
את אופטימית?
"אני חושבת שלשוק יהיה יותר קל לחזור לדרמות עכשיו מבחינה תקציבית, אבל כשיהיה סיפור טוב - הוא יקרה. הישראלים תמיד מוצאים את הדרך. ברגע שאתה מתקדם אתה לא הולך אחורה".
