שנה חדשה מביאה איתה במקרים רבים גם רוחות של שינוי, של חשבון נפש, של חישוב דרך מחדש. את השף אבי קונפורטי שנת תשפ"ד תופסת במקום אחר. אחרי לא מעט דרמות שהיו מנת חלקו בשנים האחרונות, אנחנו מקבלים את קונפורטי מפויס יותר, רגיש יותר, פחות נרגן והרבה יותר מעשי.
זמן רב עבר מאז שהוא התראיין לאחרונה. הופעותיו הטלוויזיוניות המעטות בשנים האחרונות הסתיימו בפיאסקו – והזכורה שבהן היא ריאיון בשידור חי שנתן לפני כחמש שנים לגדעון אוקו בקשת 12, שבמהלכו הוא קם והלך אחרי שלא אהב את השאלות שנשאל. גם חוסר התקשורת עם התקשורת יצר לו את התדמית של השף הבלתי מושג, הגאוותן, והשאיר אותו עם התווית הבעייתית של השף הגאון הממורמר, שקל להוציא אותו משלוותו.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
אגב גאון, לאורך כל השנים נחשב קונפורטי לאחד השפים הטובים בארץ. עם כל הדרמות שנקשרו בשמו, זה היה הדבר היחיד שמעולם לאף אחד לא היה ספק בו – קונפורטי הוא שף-על, מהמעטים שבאמת אפשר לכנות אותם גאונים, לפחות בכל הנוגע לצלחת. על אף שלא למד מעולם בישול (קונפורטי למד מנהל עסקים וניהול בתי מלון בארצות הברית), הוא מצליח לחבר טעמים שמתפוצצים בפה. הקונצנזוס של הקולגות ואנשי האוכל בנוגע ליכולותיו הקולינריות של השף עמד תמיד מול האישיות שלו, שהייתה קשה לעיכול, ואת הפער הזה בין הקולינרי לאישי רבים התקשו ליישב.
אבל עכשיו קונפורטי מגיע אלינו בגרסה חדשה, מרוככת כמו טלה ששכב שבע שעות בתנור ועכשיו הוא מתפרק מהעצם. הוא יודע שאירועי השנים האחרונות - ובמיוחד הפרשה האחרונה של הרעלת המזון במסעדה - השאירו אותו במקום בעייתי שמוטב לו לצאת ממנו, וכמה שיותר מהר.
"יש לי בטופולופומפו חוזה לעשר שנים, והדבר היחידי ששיפרתי בו זה את יכולת היציאה - יש לי עכשיו אופציות יציאה כי אין לדעת מה יקרה במדינה"
קונפורטי של השנה החדשה הוא קונפורטי בלי מסכות. הוא מתגורר בהרצליה עם אשתו ליזי ושלושת ילדיהם. לא אחת במהלך הריאיון ובפגישה המקדימה לריאיון הוא ינסה לתפוס דמעה סוררת, שתצליח לחמוק לו מהעין ולהתרסק על השולחן.
הוא רוצה לדבר על אוכל, על יצירתיות ועל העשייה שלו ושל שתי השותפות שלו - יעל אורי וענת לאופר - שאיתן הוא שותף 28 שנים, עוד מימי מסעדת פסטלינה, המסעדה שבה עבד קונפורטי לראשונה עם האחים ירזין. לא ברור לו בכלל את מי עדיין מעניינת פרשת החזיר שהתרחשה בכלל לפני 11 שנה, ומה פתאום מזכירים אותה כל פעם מחדש בעוד היא, לתחושתו, לא יותר מסיפור עיתונאי סקסי. וכן, יש גם מחשבות רציניות על חו"ל, ומבחינתו זה הרבה יותר מעניין מהכול.
"בסוף כל אחד מגיע לחלק הלא נעים בארוחה ומקבל את החשבון, וגם אני במסעדות אחרות לפעמים מופתע. אנשים בארץ אוהבים להגזים"
מה הדיבור על מסעדה בחו"ל? שמעתי שלונדון על הכוונת.
"אנחנו שוקלים בחיוב כל הצעה, ושוקלים בכובד ראש התרחבות לחו"ל. על הפרק עולים מקומות שאנחנו יכולים לחיות בהם. יש לי הצעה טובה ממוסקבה, אבל זה לא רלוונטי. אנחנו לא בנקודה שאנחנו מחפשים רק כסף, אנחנו מחפשים לחיות. מבחינתנו לונדון, דובאי ומיאמי הן ערים פוטנציאליות שבהן מסעדת טופולופומפו הראשונה בעולם תוכל להיפתח ותוכל להצליח, וגם לעניין שותפים שמחפשים הצלחות רעננות בזירה הבינלאומית. אם זה יקרה או לא - לאל הפתרונים, אבל אנחנו עם הפנים לשם, ותוך שנתיים וחצי אנחנו מתכננים להעמיד מסעדה במקום אחר בעולם. לפני הקורונה קיבלנו הרבה הצעות ודחינו את כולן".
"בואי נודה, אני יופי של דמות ללכלך עליה, או לפחות לא לתת לה הזדמנות, למרות היותי חלק בלתי נפרד מההוויה הקולינרית כבר כמעט 30 שנה"
למשל?
"היה יווני ביליונר שרצה לפתוח לנו מסעדות בעולם ואמר שייפול עלינו כסף. דחינו גם הצעה לא מתאימה בבית מלון בקפריסין. הייתה גם הצעה מאיש עסקים מדובאי שהגיע לטיפול רפואי בארץ, ובמשך שלושה חודשים אכל אצלי שלוש-ארבע פעמים בשבוע. הוא אמר שהוא לא נתקל באוכל כזה בחיים שלו. הוא רצה שנפתח טופולופומפו בדובאי, קיבלנו הזמנה לשם ושבועיים אחר כך התחילה הקורונה".
מרגיש פספוס?
"לא, אנחנו במקום אחר. אני מאמין כשדלת אחת נסגרת דלת אחרת נפתחת, וכוכב שזורח זורח בכל מקום. לכל אחד יש את החלום שנראה נוצץ לפתוח מסעדה, לעשות הרבה כסף, לקבל הרבה כבוד ולהכיר המון אנשים. אנחנו מקבלים המון הצעות של אנשים שבעיקר יש להם כסף, אבל אין להם את היכולת באותו רגע להבין את המשמעויות העמוקות והמורכבות והסיזיפיות של מה זה אומר לפתוח עסק כמו טופולופומפו".
ומה באמת יהיה אחרי שתפתח מקום בעולם? אתה מתכנן לסגור את המסעדה בארץ?
"טופולופומפו בארץ תישאר, אבל אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה פה. קורים פה דברים שהם גדולים מאיתנו. יש פער בין התדמית של ההיי-טק ניישן לבין מי שאנחנו והחיים היומיומיים בארץ. אנחנו נמצאים במבחן הכי קשה של מדינת ישראל, בתקופה הכי קשה, אני א-פוליטי ואני לא ימין ולא שמאל וזה לא מעניין אותי. מעניינית אותי האג'נדה הקיומית – אני רוצה לחיות פה עם החופש שלי לעשות, לחשוב, לאכול, להתחתן, להתלבש – כמו כל מקום מערבי אחר בעולם. אני נפגע ביומיום כשחבר כנסת מפלג, מדבר באלימות, זורע שסע ולא מביא איתו שום מקצועיות, ברמה שהוא לא יודע לקרוא דוחות בסיסיים, או רחמנא לצלן לא שירת בצבא, או אחראי על השמנת אחרי שהוא הורשע פעמיים".
חשבת לחסל פה הכול ולקחת את המשפחה ולצאת מהארץ?
"לא, רק גייסתי את התאומים שלי לצבא. אני פשוט לא אוהב את המצב הנוכחי. אנשים מבוגרים וצעירים יוצאים במשך 36 שבועות להפגנות מסודרות – לא ראיתי דבר כזה".
לפני כמה חודשים פתחת את הבית ואת הלב לתקשורת וכינסת מסיבת עיתונאים אחרי פרשת הרעלת המזון במסעדה. מה קרה?
"היינו במשבר שלא חווינו לפני כן. הרי אנחנו עושים דברים בסטנדרט מסוים, מעבר לסטנדרט החוקי שצריך. אנחנו מהמחמירים. אני מחובר רוב הזמן לצד הרגשי שלי, ובאותה נקודה היה חשוב לי לשנות את המשוואה שבה אני מתרחק מעיתונות כי אנחנו מאמינים בעבודה, ועסוקים מבוקר ועד ערב שכל מנה תצא כאן כמו שצריך. זה יחסי הציבור שלי.
"מבחינתי נולדתי כדי לבשל אוכל סוער, דינמי, שאי אפשר להישאר אדיש אליו. אוכל שמגיע מעולמות תוכן עמוקים שהתפתחו אצלי, מהפעם הראשונה כשאכלתי בבית, דרך האוכל של השכנה ועד לרגע שאכלתי במסעדות בעולם, נחשפתי לכפר הקולינרי הגלובלי ומצאתי את הדרך שלי לספר סיפור עם אוכל ייחודי, עם טביעת אצבע, מלא צבעים ומלא ריחות שחוצה גבולות ותרבויות. זה הכיף שלי. זו גם המהות שלי".
10 צפייה בגלריה
אבי קונפורטי, תמונת ארכיון משנת 2006: "בצ'ימיצ'נגה באמת אהבו אותנו"
(צילום: צביקה טישלר)
אז מה קרה, ואיך קרה ש-16 אנשים חלו בחודש אחד ושתי הריוניות הגיעו לבית חולים?
"זה יכול לקרות בכל מקום. מספיק שהטונה נופלת לספק אחרי שהוא פילט אותה או שבשר מגיע מזוהם מאיזו סיבה. התפקיד שלנו זה להביא למינימום מחלות שקשורות במזון. עם זאת, חשוב להבין שצריכה נאה של ביצים, דגים, חלבונים מהחי וגם ירקות עלולה להביא למחלות הקשורות למזון, ותלויות לא במסעדה אלא ברגישות הספציפית של הסועד – בטופולופומפו, בישראל ובעולם כולו".
זה היה המקרה?
"אנחנו לא יודעים. את יכולה לדעת מה בדיוק היה? אני אוכל פה כל יום. בשבוע של המקרה אכלו פה 3,500 אנשים, ויש גם משלוחים. אנחנו מסעדנים 28 שנה, וזה לא קרה לנו מעולם. דברים קורים. לא אמורים לקרות, אבל קורים. אין מישהו שלא קיבל קלקול קיבה כזה או אחר אי פעם, והסיבות הן מורכבות ולאו דווקא קשורות במסעדה.
"עם זאת, לקחנו אחריות מלאה. זרקנו את כל המזון שהיה לנו כאן גם אם לא היינו צריכים לזרוק, זה היה בסכומים מטורפים. חיטאנו וניקינו במשך 24 שעות את המסעדה – היא הייתה סגורה שלושה ימים. כדי להסיר כל ספק וכל צל של ספק זרקנו את כל חומרי הגלם, ניקינו את מערכות האוויר והבישול של הבר, של המסעדה ושל המטבח".
לאורך השנים לא הסכמת לדבר על פרשת החזיר, שהתחילה ב-2013 והסתיימה בהסכם פשרה רק לפני חודשים ספורים. למה?
"התקשורת חגגה עליי חגיגה מתמשכת במשך הרבה זמן. קל לטנף על מי שלא יכול להגיב, וזה דוחק אותך לפינה, במיוחד כשאתה מתעסק בסביבה מאוד צרה של לשמח אנשים דרך אוכל וחוויית אירוח. עורכי הדין שלי ביקשו לא להגיב ולא דיברתי. מבחינתי נעשה לנו עוול בצורה מרוכזת והמון זמן, ואם משהו הוא פייק או לא זה לא רלוונטי כי זה כבר עושה את הנזק. בסך הכול מישהי תבעה אותנו, כל אחד יכול לתבוע".
היו לתובעת הוכחות, מנות מהתפריט שלך שהיא שלחה לדגימה.
"לא, היו לה ממצאים. שמחתי שהעניין הסתיים לאחר עינוי דין של 11 שנים ובית המשפט והצדדים הגיעו להבנה כי לא נעשתה שום הטעיה. עצם עילת התביעה מזעזעת בעיניי, והיא הוכחשה על הסף מהיום הראשון. לא קרה, לא היה, לא נברא. במשך אותן 11 שנים נעשתה 'חגיגה לאיד' צהובה ומתמשכת עם חצאי אמת, עיוותים, הסקת מסקנות מוטעית והטעיית הציבור, תחת הרעיון של 'אמת לשעתה', וזו בשעה שהמשפט עוד לא התחיל וצד התובע לא הוכיח את שטען.
"בואי נודה, אני יופי של דמות ללכלכך עליה, או לפחות לא לתת לה הזדמנות, למרות היותי חלק בלתי נפרד מההוויה הקולינרית כבר כמעט 30 שנה. קל לטנף על מי שמנוע להגיב בעצה משפטית בנושא מורכב ובעייתי בשעה שהוא נידון בערכאות משפטיות. נזק תדמיתי ועוול נעשה, בין אם הוא פייק ובין אם לאו. כשההתקפה התקשורתית המלאה יוצאת בנושא רגיש כזה, האמת המורכבת לא רלוונטית - הנזק נעשה.
"אז תביעה הוגשה נגד צפרה, סופר סיפור והוצגו ממצאים שבהם התובעת לא יכולה הייתה להראות קשר ישיר לממצאי המעבדה. צפרה הייתה מסעדה לא כשרה, וככזו היא הציעה מנות רבות לא כשרות על בסיס בשר לבן, עגל, טלה, ברווז, עוף ואווז. המנות המדוברות הוגשו עם אופציות שונות, בדומה להרבה מסעדות אסייתיות. הבדלי העלות הסופית בין סוגי הבשרים (חזיר, עגל, ברווז ואווז) היו זניחים, בשל העיבוד הגסטרונומי הנוסף שעלותו לפעמים גבוהה מעלות המוצר שמתקבל.
"לא הייתי מוכן לפגישה עם בית המשפט, שעצם מהות התביעה בכלל הביא אותי למפגש טעון וחד-צדדי. אולי בזכות היותי שף אתאיסט, חם מזג, המנסה להסביר לערכאות בית המשפט עם רקע חרדי מורכבות קולינרית ושיווקית של תפריט אסייתי. בית המשפט נכשל בהבנת ההבדלים בין קוביית פילה בקר טרי לבין בייקון לבן, המפריכים את יסודות התביעה, על אף הבדלי המרקם, הארומה, רמות השומן, הטקסטורה, שיטות הבישול וזמני הבישול השונים. בהתחלה הם רצו להגיע לפשרה, אבל לא התפשרתי, וזו כנראה הייתה טעות. סכום התביעה של 30 מיליון שבסוף הגיעו ל-125 אלף, זה מתמצת את העניין ההזוי וזה אומר הכול.
"לא הודינו מעולם שהייתה הטעיה. מהרגע הראשון הייתי עקבי, לאורך כל הדרך. באנו לכאן להיות מסעדנים ולא לנהל משפטים. אנחנו לא אנשי עסקים. זה משהו עתיק. לא אהבתי לדבר על זה לאורך השנים, והמשפט בכלל נגמר רק לפני כמה חודשים. זה אולד ניוז. אנחנו עם הפנים קדימה עם מסעדה אחרת, כשצפרה כבר סגורה שנתיים ושופטת אחרת שכבר פרשה מהתיק. אני חושב שההתעסקות הכפייתית במשך 11 שנים במסעדה הסגורה כבר שנתיים היא לא רלוונטית, לא מידתית ורכילותית".
איפה היה אבי הרגיש כל השנים?
"תגידי לי, איך אפשר ליצור אוכל ולגעת בחומרי גלם ולטפל בהם, מהרמה של התכנון ועד לגידול והאספקה והעיבוד האמנותי והיצירתי ולחינוך של הטבחים שיעשו מה שאתה רוצה – איך אפשר לעשות את זה אם אתה לא מתרגש? היום אני גרסה הרבה יותר טובה של עצמי, יותר טובה ממה שהייתה פעם. אני לא מבין מה הקטנוניות הזאת להתעסק עם דברים שקרו לפני 11 שנים או 15 שנים. אני חושב שזה לא רלוונטי ומגוחך להתעסק במשהו שמבחינתי לא היה ולא נברא מהרגע הראשון".
מה יש לך עם התקשורת?
"מאז פרשת החזיר קל לטנף עליי. אני בוחר את הקרבות שלי ואת המלחמות שלי, אני לא מגיב לכל אחד. בגלל שאנחנו לא בעיתונות ולא מתקשרים בצורה שכנראה ציפו מאיתנו לתקשר, אז אני מרגיש שאנחנו לא מקבלים חשיפה חיובית, זה כאילו שאנחנו לא במילייה. עם זאת, אנחנו כבר 28 שנים פה עם מסעדות שהפכו למוסדות, אז מבחינתי זה יותר מהכול. אנחנו פה רק בזכות ולא בחסד, והמסעדות הן הרבה יותר ממני, אני לא הסיפור. אני רק השליח.
"אני מרגיש שאין מי שיקשיב לי – הסועדים מגיעים ותומכים, אבל התקשורת והמבקרים לא. כשמבקר מסעדות מגיע למקום עם אג'נדה, מזמין מכל התפריט הגדול הזה המבורגר ולא שומע אותנו שרים, זה לא מקצועי. אתה הולך למסעדה כמו שאתה הולך לקונצרט – לבלות ולא למלא צרכים קיומיים. אתה אמור להגיע לראות איך אנחנו יוצרים גסטרונומיה מקורית נוטפת טעם, צבע וחושניות בסביבה ארכיטקטונית זוכת פרסים שמפרנסת 120 משפחות. כל אחד יכול לבחור לשבת בשורה הראשונה, בשורה האחרונה או ביציע וי.איי.פי, זו החלטה שלו, כעומק כיסו, תאבונו וסקרנותו.
"נראה לי שזה יהיה עולם עצוב וקודר אם יתייחסו למסעדות איכות עם סיפור כמשהו חסר משמעות או בזבוז. כל אחד מוזמן להשקיע בבלוטות הטעם בשביל החוויה האישית והתרבותית. מסעדות הן בבואה של עולם מערבי נורמלי, לא משהו מוקצה. המדד הזה של כסף משתנה לפי סוג החוויה, השירות, המקום, רמת האוכל ורמת הכישרון שאתה רוצה לקבל".
בוא נדבר רגע על החשבון בסוף הארוחה. היו טענות שאנשים יוצאים מהמסעדה שלך עם סכומים אסטרונומיים שלא התכוונו להוציא.
"אין שום דבר שאנחנו עושים לא בשקיפות. יש תפריט אוכל ותפריט משקאות, ויש שם מחירים של הכול. נראה לך שבמסעדה של 186 מקומות אני הולך למישהו ואומר לו 'אני אוציא לך מנה'? אם מישהו בעבר היה ניגש אליי ומבקש שאוריד לו את השמיים, הורדתי לו, אבל ברגע שנכוויתי הפסקתי עם זה, פשוט הפסקתי להציע והפסקתי להסכים לזה.
"פעם ישבתי בבית קפה ושמעתי שמישהו בשולחן לידי מספר שהשחלתי אותו והוא שילם 5,000 שקל במסעדה שלי. הסתובבתי ואמרתי לו שזה לא מדויק כי הם היו ארבעה, והחשבון כולל גם דמי שירות וארבעה בקבוקי יין שהאדון בעצמו בחר".
נעלבת כששמעת את זה?
"לא, אבל זה מרגיז. כבר עשר שנים שאני לא עושה את זה. אני צריך את השטות הזאת? אני לא מתעסק בדברים האלה. אני צריך את זה? אני מתעסק בהנאה של הלקוח ולא בלדחוף לו עוד מנה. אני מחזיק כאן סאקה במחיר 700 שקל וגם במחיר 150 שקל. אני אתעסק עם מישהו על בוטנים? אני אתלכלך על שטויות? זה משולל כל היגיון. אני יודע שמסתלבטים עליי כבר על זה. נראה לך שאני יכול להוציא אוכל לשולחן ב-5,000 שקל מבלי שאסגור איתו את זה מראש?
"מהרגע שהבנתי שיש כשלים בתקשורת עם הלקוחות, ולקח לי כמה שנים להבין את זה, אז השיחות עם הלקוחות יותר קונקרטיות. יין למשל נמכר תמיד עם תפריט פתוח, שאתה מצביע ללקוח על המחיר. בסוף כל אחד מגיע לחלק הלא נעים של הארוחה שבו מקבלים את החשבון, וגם אני במסעדות אחרות לפעמים מופתע. אנשים בארץ אוהבים להגזים. השכן מסתכל ימינה ושמאלה, ואם הדשא שלי יותר ירוק הוא מתבאס, ואם שלו ירוק יותר אז הוא שמח. כשאתה 30 שנה לא מצטדק ולא אומר סליחה, ועושה מה שאתה עושה מתוך אמונה, אז כן, אתה מושך תשומת לב ומעורר כעסים".
אז תגיד, נטפלים אליך?
"לא. אבל בואי נודה שקל לטנף עליי מהמקום שאני נתפס אליטיסטי ויקר".
גם לחיים כהן יש מסעדה יקרה.
"זה לא אותו דבר. חיים חביב הקהל, הוא מתנשק בטלוויזיה, הוא יודע באיזה צד מרוחה החמאה, ואני מעריץ אותו על היכולת שלו לחייך ולהגיד את הדבר הנכון שמצפים ממנו בכל הזדמנות. כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות חיים כהן".
אתה מתגעגע לפעמים לצ'ימיצ'נגה? בכל זאת, המסעדה הראשונה שלך כאן.
"צ'ימיצ'נגה הייתה תקופה אחרת, אז אהבו אותנו באמת. הלקוחות לא הבינו את השמות בתפריט ומה זה בכלל מטבח סנטה פה, והמבקרים לא ידעו איך לאכול אותנו, אבל כולם נתנו לזה הזדמנות. אף אחד לא חשב ועשה לך את החשבון כמה אתה מרוויח. זו הייתה תקופה שבה הייתה תמימות בכל הצדדים".
על מה אתה מצטער?
"על שום דבר שעשיתי. אני לא מאמין בלבכות על חלב שנשפך, אני מסתכל קדימה תמיד. ערך המצוינות טבוע בנו, כך שכל פעם אנחנו חושבים איך לשפר ולהשתפר".
מה עם הסגירה של צפרה?
"צפרה מיצתה את עצמה, זאת הייתה מסעדה נפלאה של 16.5 שנים ונפלאה ומקסימה, אבל במצב שנקלענו אליו, שבו לא היו עובדים וצוות והיינו צריכים להפעיל שתי מסעדות בסדר גודל כזה, החלטנו לסגור את צפרה. גם אם היינו נשארים בצפרה, תפעולית היה לה אורך חיים של שנה וחצי, כי המערכות כבר היו ישנות והיינו צריכים להשקיע שם".
עושים כסף במסעדנות?
"תלוי מתי ובאיזו תקופה. בעשור האחרון הרגולציה הוכבדה, מסעדות אסייתיות מופלות כלכלית לרעה והחוקים משתנים כל הזמן לרעתנו. היום עובד סיני זר מרוויח פי 2.5 מהמשכורת הממוצעת במשק, ויש לו את כל הזכויות".
הפסדתם הרבה כסף בצפרה?
"לא. הפסדנו את ההשקעה ב'צפרהלקס' – מותג שפיתחנו, והיה אמור להיות אוכל רחוב חכם ומשלוחים חכמים. השקענו שם אחרי הגל הראשון של הקורונה, כשפתחו את המסעדות וחשבנו שזה נגמר, וזה לא נגמר. המדינה גם גבתה בחזרה את כל הכסף שקיבלנו בקורונה, אחרי שלוש שנים עם הצמדה למדד. החזרנו הכול, וזה הביא אותנו למצב שבו אנחנו נתונים עכשיו – חלשים ומוחלשים".
המצב במדינה מלחיץ אותך?
"זו פעם ראשונה שאני רואה את מדינת ישראל קטנה, מוחלשת, מבולבלת, ללא עתיד, עם דמוגרפיה מפחידה. העתיד לילדים שלנו עם חלומות קטנים מאוד. שמנו לב גם לשינוי לפחות בקיץ הזה בהרגלים של הישראלים – כל אחד שיש לו קצת זמן וקצת כסף נוסע ויוצא, וזו פעם ראשונה שאני רואה משפחות שלמות בוחרות לבלות את הקיץ במשך חודש-חודשיים במקומות אחרים מחוץ לישראל, כמו תאילנד או יוון. מהצד השני, תיירות עסקית ותיירות רגילה לא נכנסו מסיבות מובנות. הרבה מאלה שנשארו בארץ בסוג של דכדוך ומועקה שמתבטאת בכל אורחות החיים, וזה בא לידי ביטוי בירידה גדולה בביקור במסעדות".
מרגישים את זה בקופה?
"ברור. מספר הסועדים ירד ומה שהם מוציאים במסעדה. היום זה לא המספרים ולא הכמויות של פעם. למזלנו יש לנו הכרה בינלאומית עמוקה ואוהבים אותנו במקסיקו, בהולנד ובמזרח. אנחנו ברשימת המומלצים של דנמרק. כל ביקור של קבוצה עסקית רצינית מוצא עצמו בדרך אלינו".
יש לך תדמית של שחצן.
"הרבה פעמים שמעתי את המילה שחצן ופלצן, אבל הדברים האלה לא מדויקים לגביי כי נקודת המוצא שלי לא מתנשאת. נקודת המוצא שלי מגיעה ממקום של ידע שנצבר באוניברסיטה ובניסיון חיים, והשחצנות שהם מדברים עליה זה בעצם סוג של ביקורת שמגיעה ממקום של אמת וידע גדול. אולי בגלל זה אני נשמע שחצן, אבל זה כנות, בעיקר במקומות שבהם שואלים אותי שאלה ואני נדרש לתשובה אמיתית, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. בסך הכול אני אוהב את החיים, אוהב אנשים".
אומרים שיש לך תוכניות לקפל פה הכול, לסגור את הבסטה.
"בישראל אוהבים חצאי אמיתות, ודברים לא בדוקים מסרן שמועתי הופכים לעובדות, לכתבות ולסיפורים. זה שטויות, יש לי חוזה לעשר שנים, והדבר היחיד ששיפרתי בו זה את יכולת היציאה - יש לי עכשיו אופציות יציאה מהחוזה כי אין לדעת מה יקרה במדינה. זה נכון שאני מברר אופציות נוספות, וכרגע המטרה שלי היא להתרחב, מה שבעבר לא היה על הפרק כי ראינו את ישראל כמרכז עולמנו, והיום אנחנו בנקודה שונה. אולי מגיעה לנו הרפתקה אחרונה במקום שיש בו יותר אפשרויות ובמה גדולה יותר. בכל מקרה, כרגע אין לנו שום תוכנית לסגור שום מסעדה, אנחנו חיים מהרגע לרגע, וגם ככה כל יום נופלת עליך מכה חדשה".
