הקול שלא נשבר. שירה ואלי אלבג, איילת לוי שחר ויוני שחר, אורלי ורן גלבוע, אירה ואלברט ארייב, ושלומי ומירב ברגר, יחד עם יתר האחים, האחיות ובני המשפחות, ניהלו מאבק בלתי נלאה למען שחרור בנותיהן - התצפיתניות שנחטפו מבסיס נחל עוז. הם היו הראשונים לשבור את השתיקה סביב האפשרות לפגיעה מינית בחטופות, חשפו בפני העולם את הזוועות והתייצבו מעל כל במה אפשרית. היום (שבת) אחרי יותר מ-15 חודשים מסויטים, ארבע מחמש משפחות התאחדו עם הצעירות ששבו משבי חמאס.
ההורים של לירי צפו בסרטון החטיפה המלא וחשפו את האיומים המיניים מצד החוטפים. הוריה של נעמה השתתפו בעצרות, בכנסים ובדיונים, תוך קידום המאבק מול ארגוני זכויות נשים בארץ ובעולם. ההורים של דניאלה לא חדלו לדרוש "מעשים, לא אמפתיה", גם ההורים של קרינה לא חדלו להתראיין ולפנות לכל גורם אפשרי. וההורים של אגם, שלשובה הביתה אנחנו מצפים בפעימה השלישית בעסקה שצפויה בעוד שבוע, יזמו אירועים ופעילויות למענה בכל מקום ודרך, עד לרגעים אלה.
תיעוד חטיפת התצפיתניות לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ונעמה לוי מבסיס נחל עוז
שירה ואלי אלבג, ההורים של לירי
הוריה של לירי היו בין הראשונים לצפות בסרטון החטיפה המלא של בתם. שירה, אמה של לירי, גם הייתה בין הראשונות לדבר בפומבי על האיום המיני המפורש כלפי הבנות השבויות, ובעדותה לאחר הצפייה בסרטון הקשה, תיארה את המחבלים נשמעים בסרטון מדברים ביניהם על כך ש"אלה הבנות שיכולות להיכנס להיריון".
לאורך חודשים ארוכים היא ומשפחתה סבלו משמועות מתעתעות על מצבה של לירי, סערו כשקיבלו ״זר לוויה״ הביתה, אך לרגע אחד לא הפסיקו לדבר, לקרוא ולזעוק מעל כל במה אפשרית למען שחרור בתם - בעצרות, בצעדות, בכנסת, על גבי מסכים ועיתונים.
14 ימים לאחר חטיפת בתה, שירה הגיעה למאהל המחאה שרק הוקם ואמרה: "באנו לצעוק את הצעקה שלנו, שנתניהו יישמע וכך גם כל היושבים בקבינט וכל חברי הכנסת למיניהם, שלא יצאו אלינו אפילו לא יום אחד. להגיד לי שהם עושים משהו, להרגיע אותנו, לנחם אותנו. אנחנו נמצאים פה ומקבלים תמיכה מעם ישראל, הם מחבקים אותנו ועוזרים לנו בינתיים ומשמיעים את הקול שלנו. לבד אנחנו לא יכולים לצעוק. הבת שלי שבועיים שם, אני לא יודעת אם מישהו שומע או מרגיש אותה, אם היא שותה ואוכלת, אם קר לה, איפה היא ישנה? היא בריאה? נשברו לה המשקפיים, היא רואה בכלל משהו?״
אחרי 21 ימים, שירה תיארה את שעבר על בתה בשבת השחורה. זו הייתה משמרתה הראשונה של לירי בבסיס נחל עוז אחרי הכשרה, והיא הספיקה רק להתמקם ולבקש ממנה רשימת קניות ארוכה ״כדי להרגיש בבית״. בבוקר 7 באוקטובר, ב-6:30, לירי התקשרה אליה, הודיעה על מתקפת טילים, והדגישה שהיא והבנות במיגונית וש״הכול בסדר״. שלא כמו כמה מחברותיה שנפרדו ממשפחותיהן, לירי המשיכה לשדר רוגע. ההודעה האחרונה ממנה הגיעה שעה ורבע לאחר מכן: "ירו עלינו, לא נפגעתי". רק בערב, כשאחיותיה של לירי זיהו אותה בסרטון שהופץ בטלגרם, המשפחה הבינה שהיא נחטפה לעזה. בימים אלה, שירה ואחיותה של לירי קעקעו על ידן את הקעקוע של לירי - FAITH.
שירה, שבחרה להתמודד עם המציאות הקשה במלואה, סיפרה בריאיון ל-ynet: "לקח לנו זמן להגיד את המילה 'אונס'", בשלב מסוים אמרתי 'די, זה צריך להיות על השולחן'".
זמן לא רב לאחר מכן, בכתבה מטלטלת ב"דיילי מייל", שיתפו שירה ואלי, אביה של לירי, את התמונות הקשות שראו אחרי החטיפה, בהן מופיעות הבנות מדממות ומבועתות - ואת הזוועות שסיפרו להם: "הבנו בדיוק מה הם עשו ב-7 באוקטובר, והן שם כבר יותר מ-90 יום", אמר אז אלי. ״תחשבו שליום אחד אין לכם קשר לבת שלכם, ואתם יודעים שהיא נמצאת בידיים של אנשים רעים. זה הורג אותנו. כל דקה מרגישה כמו שעה".
בריאיון נוסף ב״דיילי מייל״ הבריטי, המשפחה חשפה תמונה של חדר ברצועת עזה, שבו הוחזקה לירי. לדבריהם, צה"ל זיהה את המיקום שבו היא הוחזקה עם חטופות נוספות בימים הראשונים בעזה - באמצעות DNA משאריות הדם שנותרו בחדר.
בטור אישי, לפני כשנה, כתבה שי - אחותה של לירי: ״בימים האחרונים רצה תמונה מהשבי של בחורה מבוהלת, חסרת אונים. היא מופיעה בכל מקום אפשרי - בשער עיתון עולמי, משתפים אותה ברשתות. זו לא סתם מישהי. זאת אחותי הקטנה, לירי אלבג. שלושה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלה. זה מרגיש כמו נצח, אבל גם מרגיש כאילו 7 באוקטובר היה אתמול וכל זה הוא יום אחד סיוטי וארוך. אני לא יודעת מה קורה איתה ואני מפחדת. על מה היא חושבת? היא לבד? היא פצועה? אלה שאלות שלא מניחות לי. לכולנו. כל הסרטים האפשריים עוברים לי בראש. אני שומעת יותר ויותר על הזוועות שהן עוברות שם, ולאחרונה יותר ויותר על התעללות מינית. נשים מספרות שזה מה שקרה להן ואני חושבת - אולי זה קרה גם לה? אולי אחותי נפגעה ואני לא שם לעזור לה? אולי היא בהיריון? היא הילדה הכי צעירה בשבי, נשארו שם רק הילדות, יש שם בכלל מבוגר אחראי ששומר עליהן? שמגן עליהן מהמפלצות האלה?״
ביום ה-179 לשבי, בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת, אמרה שירה בפתח הדיון: "הבנות שלנו חוות שם סבל יום-יומי. הן נפגעות בגוף ובנפש. לירי שלי הייתה, ועדיין - אני לא יודעת כי אין לי מידע עליה - שפחה בבתים של עזתים. כל מקבלי ההחלטות - אתם צריכים להבין שכל יום אתם עדים לאונס שקורה בעזה. הבנות האלה עוברות אונס יומיומי וכולם מתעלמים. אתם עוצמים עיניים. אני שומעת את לירי בכל יום צועקת לעזרה - 'אמא תצילי אותי כבר'. הנפש של לירי פצועה, על הגוף אני כבר לא מדברת״.
שירה ואלי אלבג לאחר תיודה של לירי בשבי
שבוע לאחר שארגון הטרור חמאס פרסם תיעוד ואות חיים של לירי, ימים לפני החתימה על הסכם השחרור הנוכחי, שירה נשאה דברים בעצרת בכיכר החטופים. "הלב שלי רק רוצה לצעוק - די, תחזירו לי את הילדה. תוציאו אותה מהגיהינום. די. די. די", היא קראה. "15 חודשים עברו מאז אותו יום נורא, ומאז חיינו אינם חיים. כל יום שעובר, כל שעה, כל דקה הפכו לספירה אינסופית של כאב, דאגה, וגעגוע שאי-אפשר לתאר".
בקריאתה להסכם, היא אמרה: ״לירוש האור שלנו, רק בת 19, ילדה שהחיים עוד לפניה, נמצאת שם, בשבי, בגיהינום. רחוקה מאיתנו, רחוקה מהבית, רחוקה מכל מה שמוכר ובטוח". לדבריה, "לירי ילדה חזקה, יפהפייה ומלאת חיים, עם לב רחב, עם נתינה אינסופית. הראשונה להושיט יד, לחשוב על אחרים. והיום – היא זקוקה ליד המושטת שלכם", זעקה. "ראינו ושמענו את לירי, אבל זו לא לירי שלנו. ראינו את לירי כבויה, מפוחדת, נלחמת על חייה כל רגע וכל דקה ביום". היא תיארה כי העיניים של בתה "זועקות מבפנים: 'תוציאו אותי מהגיהינום. אל תשכחו אותי'. זה רגע שקורע את הנשמה".
ערב החתימה על ההסכם לשחרור החטופים, אלי פנה לחברי הממשלה ולעומד בראשה בנימין נתניהו במכתב ששלח אליהם, וכתב כי הוא ״מתחנן לא לדחות את הישיבה״ שבה אושרה לבסוף העסקה. "דחייה נוספת באישור ההסכם משמעותה, היא יום נוסף ומיותר עבור בנותינו בגיהנום שבו הן כלואות״.
בהתייחסות ראשונה לשחרור בתם, מסרה משפחתה של לירי: "תחושת ההקלה והאושר עוטפת אותנו לאחר 477 ימים ארוכים ובלתי נסבלים של המתנה מורטת עצבים. סוף-סוף זכינו לראות את לירי, לחבק אותה ולדעת שהיא איתנו, במקום הבטוח שלה, מוקפת באהבה של המשפחה. לירי הראתה כוחות על ושרדה את הגיהינום, ואנחנו כל כך גאים בה על העמידה האיתנה שלה בתנאים הבלתי אפשריים".
איילת לוי-שחר ויוני לוי, ההורים של נעמה
באחת ההתייחסויות הראשונות של איילת, אמה של נעמה לוי לאחר חטיפתה, היא פרסמה טור באנגלית על בתה באתר The Free Press. בטור היא סיפרה על נעמה, אז אחת מ-17 נשים צעירות שעדיין מוחזקות בשבי חמאס. גם איילת, באומץ ובעוצמה, דיברה על האפשרות של ההתעללויות הפיזיות והמיניות שהבנות עוברות בידי מחבלי חמאס, ונלחמה להציף את הנושא מול ארגוני זכויות נשים בארץ ובעולם.
"ראיתם את הסרטון של הבת שלי, נעמה לוי. כולם ראו. ראיתם שגררו אותה מהשיער, מהג'יפ ובאיומי אקדח, איפשהו בעזה, כשהמכנסיים שלה מכוסים בדם", כתבה האם, שעד אז מיעטה להתראיין על חטיפת בתה. "אולי הבחנתם שהיא יחפה, שיש לה חתכים בקרסוליים ושהיא צולעת. היא נפצעה קשה. היא מבוהלת. ואני, כאמא, חסרת אונים ברגעי האימה האלה".
איילת, הרופאה של נבחרת כדורגל הנשים של ישראל, סיפרה אז: "אני עובדת עם נשים צעירות ומבינה את הסכנות הבריאותיות של שהות יומיומית בחושך, בלי כמות מספיקה של מזון, בלי סיוע רפואי או היגיינה בסיסית. כאמא אני דואגת: האם השובים של הבת שלי נתנו לה בגדים נקיים להחלפה, או שהיא עדיין עם אותם מכנסיים מדממים שהיא נחטפה איתם?"
בקריאה לשחרור בתה היא אמרה שכל יום נוסף בשבי מאריך את הסבל שלה, וכנראה גם את השפעות הטראומה. "כשהיא תשוחרר אני מתפללת שתמונת החטיפה שלה, והחוויה של מה שהתמונה הזו מייצגת, לא תהיה הדרך שבה היא תראה את העולם", כתבה.
בדצמבר 2023, בריאיון ל-CNN, האם התייחסה לסרטון חטיפתה של נעמה, שבו היא מובלת בכוח על ידי מחבלים מול קהל של עזתים מריעים בעודה אזוקה וחבולה, וכשעל מכנסיה כתמי דם, מה שהפך לאחד מהתיעודים הבולטים של אכזריות החמאס ב-7 באוקטובר. "אני לא שומעת את העולם מגיב בקול רם מספיק לצרחות שלי. הבת שלי נחטפה על ידי חמאס, אתם יכולים להתחיל לדמיין את זה?", שאלה איילת. ב-CNN ציינו אז כי איילת הגיעה לניו יורק בניסיון להפעיל לחץ על ארגוני הנשים, בהם ארגון הנשים של האו"ם, שגינה את הפשעים המיניים שביצעו מחבלי החמאס רק כחודשיים לאחר ה-7 באוקטובר, חרף הראיות הרבות להם.
במרץ 2024, לאחר עדותה האמיצה של עמית סוסנה על התקיפה המינית שעברה בשבי חמאס, ושפורסמה ב״ניו יורק טיימס״, אמרה איילת: "העדות המזעזעת של עמית היא עוד הוכחה לכך שהבנות האהובות שלנו סובלות מהתעללות פיזית, מינית ונפשית מדי יום בשבי. כל יום שהן שם הוא כמו נצח. מה שעמית עברה הוא אותו סיוט שחווים יום-יום כל כך הרבה חטופים וחטופות, גברים ונשים כאחד, בשבי. אולי אף ברגע זה ממש. הן והם, כולנו, בתוך פיגוע טרור מתמשך שחייבים לשים לו סוף. אנחנו מתחננים ודורשים: החזירו את הבנות שלנו ואת כל היקרים שלנו הביתה. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי".
בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה, באוקטובר 2024, היא אמרה: "נעמה נלקחה באכזריות עם החברות שלה, והיא עדיין שם, כמו יתר החטופים שלנו. זה מה שהעולם רואה וזה מה שהמדינה שלנו רואה וזה מה שאנחנו חווים כל יום. אני רוצה להשמיע את הקול של נעמה ואני לא יודעת איזה עוד מילים לומר.
"המיצג השקט והדומם הזה מזכיר לכולנו שזה מה שנמצא עכשיו, זה הפיגוע של 7 באוקטובר ואנחנו עדיין בתאריך הזה. אין מה לדאוג מעוד 7 באוקטובר כי הוא עוד לא נגמר. הפיגוע הזה ממשיך כל הזמן, אז אל תדאגו עכשיו למה יהיה הלאה. יש פיגוע שעדיין לא הצילו ממנו את הפצועות, הפצועים והנפגעים. תזכרו שזאת הייתה יכולה להיות כל אחת מאיתנו. זאת הילדה שלי והיא צריכה לחזור. הם כולם צריכים לחזור".
איילת לאחר העדות של עמית סוסנה
(צילום: דוברות מטה משפחות החטופים)
יוני, אבא של נעמה, במסגרת פעילותו האינטנסיבית מול גורמי ממשל, לא חסך ביקורת על אופן ניהול המשבר. לאחר צפייה ב״סרטון הזוועות״ מחטיפת הבנות, הוא אמר: "הפחד מוות בעיניה מצמרר אותי. אנחנו רואים רק שלוש דקות שמזקקות את מה שהן עברו בשעות הראשונות. אנחנו מדברים היום על מאות אלפי דקות שעברו מאז, עבורן הסרטון הזה לא נגמר. הן עדיין חיות את הסרט הזה״.
משפחתה של נעמה מסרה היום, לאחר שחרורה המיוחל, כי הם "שמחים ונרגשים לראות את נעמה עומדת על הרגליים ושבה אלינו״, והדגישו: ״ליבנו עם משפחת ברגר ויהוד שמחכות ליקירותיהן. לא נוותר על שישוב אחרון החטופים".
אירה ואלברט ארייב, ההורים של קרינה
במשך יותר משנה ושלושה חודשים ההורים של קרינה, ואחותה היחידה סשה, פעלו במאבק העיקש והכואב להשבתה הביתה משבי חמאס בעזה.
בהצהרת הורי התצפיתניות החטופות, לאחר פרסום תיעודה של קרינה מהשבי בעזה, הוא אמר: ״בשביל הבנות שלי אני חי, והלב שלי שייך להן. מ-7 באוקטובר חצי מהלב שלי חטוף. רואים בתמונה תיעוד שלה ושל חברותיה - זה מוחשי, עם תחבושת על ראשה ודם. רואים בשורש כף היד שלה בצקת בידיים, זה מעיד שקרינה הייתה אזוקה זמן רב".
"זה סבל, חוסר אונים. אמא שלי במצב נוראי, היא לא יודעת מה לעשות", אמרה סשה ל"דיילי מייל" בשם אמה, בכתבה שבה הוצגו תמונות הבנות מיום חטיפתן. "קרינה תמיד צחקה עליי שאני גדולה יותר ולכן אמות לפניה – אז אני מתחננת שתדאגו לזה, שאמות לפניה״, התבטאה בהמשך, ״ראיתי סרטון שלה פצועה, ומאז אני לא יודעת כלום. האם מישהו טיפל בה? אסור לשכוח את הנשים ששם, הן מחכות שיוציאו אותן, זועקות את זה".
לאחר פרסום תיעוד חטיפת התצפיתניות, אמרה סשה: "קיבלנו את הסרטון מגורם ביטחוני. הוא לא בידינו. רואים את הבנות יושבות בחדר הזה והשובה עובר עם מצלמה, ושואל לשמן - מאיפה נחטפו. זה חוזר על עצמו בלופים - כמה טייקים שהם לקחו. רואים את הבנות סובלות מאוד. קרינה ספציפית - הוא שואל אותה כמה פעמים לשם שלה. בשלב מסוים קשה לה לענות, כי הרגל שלה ממשיכה לדמם. אנחנו רואים את התמונה של איסמעיל הנייה מאחורה. בשלב מסוים מכריחים את הבנות להראות אגודל למעלה".
על סירובו של השר סמוטריץ' לצפות בתיעוד מחטיפת חיילות, באומרו, "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?", אמרה אירה: "מדובר בסרטון קשה שמדגיש את הזוועות שעברו הבנות ביום החטיפה, ואת הקשיים שהן עוברות בכל רגע מאז. אנחנו לא יכולים להכריח אף אחד לצפות בו, פשוט ביקשנו שיראו מה הבנות שלנו עברו ועוברות״.
תיעוד חטיפתה של קרינה ארייב
(מתוך פייסבוק)
סשה בריאיון ל-ynet
(צילום: ירון ברנר)
ביוני 2024, בימים שבהם נראה היה שיש התקדמות בעסקה אפשרית להשבת חטופים, אמרה אירה בהפגנה מחוץ לכינוס הקבינט: "אנחנו לא ימין ולא שמאל - אנחנו רק רוצים את הילדים והילדות שלנו, בעלים, סבים והאחים שלנו בבית. בבקשה אל תפספסו את ההזדמנות״.
וסשה סיפרה על אחותה, שביום מתקפת הפתע של חמאס כבר שירתה שנה בתפקיד: ״היא הייתה אמורה להשתחרר מצה״ל ואני מקווה שגם תכף תשתחרר מהשבי. תפקיד התצפיתנית הוא לא מוערך וההפקרה מתמשכת. החטופים נמצאים שם המון זמן ומי שחוזר - חוזר בארון״.
סשה הוסיפה: ״אני לא אומרת לאף אחד איך להחזיר אני רק אומרת ׳תחזירו׳. מי שיושב למעלה צריך לדעת איך להחזיר אותם, זה התפקיד שלו. אני רואה שהם לא יודעים או לא רוצים - אז שימצאו מישהו שכן יודע לעשות את זה ויפנו את המקום. רצח ומוות החטופים על הידיים שלהם. נכון, חמאס רצח אותם, אבל אני לא רואה השתדלות להוציא אותם״.
מוקדם יותר, לאחר שחרורה המיוחל, משפחתה מסרה: "הלב שלנו מלא תודה עצומה ואושר. אחרי 477 ימים ארוכים ומטלטלים של כאב, דאגה וחרדה אינסופית – זכינו סוף סוף לחבק את קרינה האהובה שלנו, לשמוע את קולה ולראות את החיוך שלה שממלא אותנו שוב באור. קרינה היא סמל של אומץ, כוח לב ונחישות, ואנחנו גאים בה מעבר למילים".
אורלי ורן גלבוע, ההורים של דניאלה
בנובמבר 2023, אורלי השתתפה בעצרת לשחרור החטופים והחטופות וקראה מעל הבמה: ״מ-7 באוקטובר אני נפגשת עם כל מי שרוצה, אבל די לאמפתיה. אני רוצה מעשים, ועכשיו. אני פונה לממשלת ישראל, ובעיקר לנשים שם – כי אין כמו אהבה של אמא, מה אתן הייתן עושות אם אלה היו הילדים שלכן? אני רוצה אותה עכשיו".
באותו חודש, בצעדה למען אותה מטרה, אמרה אורלי: "מצד אחד מדברים על עסקה שלא כוללת את כולם, מצד שני ראינו את הסרטון של החיילת (נועה מרציאנו) שאחר כך הכריזו על מותה, ועכשיו מדברים על בית החולים שיפא שאולי יש שם חטופים. התחושות מאוד קשות״.
"אנחנו לא מקבלים מידע מהמדינה, אנחנו ניזונים מהחדשות״, היא אמרה אז. ״הגיע הזמן שהמדינה תבוא ותעדכן אותנו, אני לא מצפה שיחשפו סודות מדינה. אנחנו מבינים שעסקה כנראה כרוכה בהפסקת אש ואנחנו מפחדים שבימים האלה מתארגנים להבריח את החטופים. יש כל מיני מחשבות שאני מנסה לגרש מהראש".
לאחר פרסום סרטון חטיפת התצפיתניות, אמרה: "לצערי כבר שבועות לא דנים בהחזרת החטופים, הכול תקוע. למקבלי ההחלטות יש זמן לחכות, יש להם מטרות אחרות, אז זה הוביל אותנו לפרסם את הסרטון לציבור. אני אישית לא העזתי לצפות בקטע המלא - אבל מקבלי ההחלטות צריכים לראות מה עובר על הבנות כבר 230 ימים".
אורלי גלבוע מגיבה לתיעוד בתה בשבי
(צילום: ליאור שרון)
"אני לא יכולה לתאר מה אני רואה בעיניים של דניאלה, אלה מראות שקשה להסביר״, היא אמרה לאחר צפייה בקטעים מהסרטון, שבו בתה נראית פצועה ברגלה, ״היא ראתה את המוות מולה, זה הרבה מעבר לפחד. זה כל כך קשה. הן כבר אחרי שהמחבלים נכנסו למיגונית, שזה מקום יחסית קטן; המחבלים יורים לכל עבר, זורקים רימונים, וחברות שלהן נשרפות; הן חוות את כל זה ולבסוף מגיעים אליהן ואוזקים אותן. עשרות מחבלים במקום הקטן הזה, החברות שלהן גוססות מול העיניים שלהן. בחלומות הכי גרועים שלי, בסרט ההוליוודי הכי גדול ונורא, לא חשבתי שאראה בעתה כזאת בעיניים של הבת שלי".
לאחר חזרתה של דניאלה, מסרה המשפחה: ״שהחיינו והגיענו לזמן הזה! דניאלה נושי שלנו שרדה 477 ימים בגיהנום בעזה ועכשיו חזרה לחיבוק משפחתי איתנו! כמה פיללנו לרגע הזה. אנחנו מתפללים לשובה המהיר של אגם ושל כל החטופים והחטופות״, וביקשה ״להודות לעם ישראל על התפילות והחיזוקים״.
מירב ושלומי ברגר, ההורים של אגם
אגם, התצפיתנית החמישית שנחטפה, לא השתחררה עם חברותיה, אלא צפויה להשתחרר בפעימה השלישית בעסקה, בשבוע הבא.
״היא כנרית מחוננת, אחותה התאומה של לי-ים, ואחותם של בר ועילאי. היא כותבת 'סיפור חיי אמונה', היא ילדה מאוד שורשית. 'משפחה זה מתנה' - האנשים הכי משמעותיים בעבורה הם בני המשפחה״, סיפרה בעבר מירב בריאיון ל-ynet.
על ההתמודדות האישית הקשה היא אמרה: "אני משתדלת לייצר לי איזושהי תחושה שהיא באמת מוגנת שם, ושיש עליה שמירה והשגחה פרטית, כי אחרת אי-אפשר לנשום, אי-אפשר לשרוד את זה, אי-אפשר לחיות את זה. יש נפילות, כמה אפשר להחזיק את החומה הזאת? אני מתפרקת ואני בוכה, אבל אני חיה אותה. כל הקיום שלי הוא היא, כל נשימה שלי וכל העשייה שלי זה סביב המאבק להשיב אותה הביתה. הרגעים היותר קשים הם בארוחות שישי. זה רגע שבו אנחנו תמיד כולם יחד, וסביב הקידוש ונרות השבת, לא במקרה אלה גם העדויות שהגיעו על אגם מהשבי, שבימי שישי היא הייתה מתפרקת, אלה רגעים משמעותיים למשפחה שלנו".
25 צפייה בגלריה
מחכים לכולם בבית. אורלי ושלומי ברגר, הוריה של אגם
(צילום: רויטרס/REUTERS/Ricardo Moraes)
שלומי, אביה של אגם, אמר לאחר תיעודה בשבי: "רואים את אגם פצועה. זו לא פציעה פיזית, זאת פציעה נפשית שכל המשפחה עוברת. כל מעגל המשפחה פצוע ושבור״.
בטקס לציון יום הולדתה ה-20 של אגם, שנערך ב"אנו – מוזיאון העם היהודי" (לשעבר בית התפוצות), אמרה מירב: "נכון לכתיבת מילים אלו את אמנם רחוקה וחסרה, אבל קרובה אליי מתמיד. אגם שלי, כשאת שוכנת בארץ אויב, הרחק מבית הוריך וממשפחתך, אני מתפללת לאלוהי הכל יכול, שיאזין לתחינת הלב אם ויפרוש עלייך ילדתי את חסותו".
ציון יום הולדתה ה-20 של אגם
(צילום: ליאור שרון)
אחרי תקופה שבה עצרה מלי-ים, אחותה התאומה של אגם, לשרת בתפקידה, היא סיפרה: "באישור שלי, היא לא חזרה לצבא כי התחושה שלנו בחודש וחצי הראשונים הייתה של הפקרה. אחרי התקופה הזו, קיבלתי טלפונים מחיילים מתוך עזה שאמרו לי שהם עושים את המשימות שלהם שם, אבל שהמשימה שלשמה הם שם היא להשיב את החטופים הביתה. הם מסתובבים עם תמונות של אגם בכיסים, ומוכנים לחרף את נפשם כדי להחזיר אותה הביתה. קיבלתי עשרות טלפונים כאלה, ואחרי הטלפון העשירי הלכתי לחפש ללי-ים את המדים ולשלוח אותה לצבא״.
שלשום, באירוע הפרשת חלה שנערך בכיכר החטופים בתל אביב, אמרה מירב: "לקראת חזרת הבנות שלנו - אנחנו מחכים בכליון עיניים ובציפייה שאי-אפשר לתאר במילים, לחזרה של כולם. אנחנו מחכות לראות את הנס בעיניים, לחבק את הנס הזה - להשבת אגם ברגר וכל החטופים".
מירב סיפרה גם על תחושותיה כשבתה תשוב אליה: "זה יהיה כמו להיוולד מחדש, יהיה בכי של אושר וחיבוק שאי-אפשר לעזוב אותו, התפרקות. והודיה לבורא עולם, בסוף האמונה שלי היא שהוא יחזיר אותה, אנחנו רק צריכים לחכות לרגע".
