"קרה משהו נורא בדרום ואיתן היה שם ובינתיים הוא נעדר. אף אחד לא יודע מה איתו". כך פגשה אותנו המלחמה באותו היום. עברו שלושה שבועות עד שהתבשרנו שאיתן נמצא בשבי חמאס והוא בחיים.
בן משפחה בשבי זה אולי הגיהנום הגדול ביותר שיש בעולם הזה. כבר בתלמוד מובא ש"שבי קשה מכולם". התלמוד מדבר על "שבי" ולא על השבוי, ואולי יש כאן הדגשה שגם המשפחה נמצאת בשבי במובן מסוים ועוברת הכל עם בנה.
מה עושים עכשיו? הבן שלנו בצרה איומה, בתופת שאין שני לו. מענים אותו, מונעים ממנו מים ומזון. אך לסיפור הכואב והטראגי שלנו יש מעגל נוסף ורחב יותר. המדינה כולה במלחמה. אלפי משפחות נכנסו וייכנסו למעגל השכול, האובדן והפציעה הגופנית והנפשית. לא קרה כאן פיגוע מיקוח בסגנון שנות ה-70 של חטיפת אוטובוס, חדר במלון או חטיפת מטוס. הפעם צבא של מדינת טרור פלש לשטחינו, הפר את ריבונותינו, כבש לכמה שעות חלק מהנגב המערבי, טבח ב-1,200 מבני עמנו ולקח בשבי 251 מאזרחינו.
"באנו חושך לחבק" - טורים נוספים
"גיליתי בעצמי חוזקות שלא ידעתי שקיימות" / עופרי ביבס לוי
"כשיש משמעות לקיום, אפשר להמשיך לחיות" / איריס חיים
"מצאתי את עצמי מול הפחד הכי גדול שאימא יכולה לחוות" / קרן שם
"גם אם כרגע קשה מנשוא - זה לא אומר שככה זה יהיה תמיד" / כרמית פלטי קציר
"המוות של רועי לא היה לשווא. הוא מציל אנשים דרך הסיפור שלו" / תום וסרשטיין
"להושיט יד זה לא סימן לחולשה, אלא הגבורה הגדולה ביותר"/ רם חיון
"בבחירה בחיים אנחנו מצילים את עצמנו מנפילה עמוקה" / אבי הרוש
אז על מה נשים דגש? על הצער, הכאב והייסורים שלנו ובעיקר של בננו שנמצא בשבי או על ההכרח של המדינה להסיר את האיום הקיומי שקם עליה? האם נישאר עטופים בכאב שלנו או שנקום ונתגבר ונחזק את אלו שחווים קושי גדול יותר, ואולי בכלל הדגשים הללו סותרים ויש לבחור ביניהם?
בחרנו לצעוד בדרכו של שמעון פרס ז"ל בפרשת חטופי אנטבה. בספרו "אין מקום לחלומות קטנים" בעמוד 117 כתב: "הבנתי שניסיון הצלה נועז ובלתי סביר כזה מהווה סכנה חמורה לנוסעים, אבל נחישותי למצוא חלופה לא נולדה מתוך היעדר דאגה לשלומם. נהפוך הוא, היא נבעה מדאגה לחייהם וביטחונם של הנוסעים בעתיד...מטוס אחד שנחטף באתונה עלול להפוך לעשרות, והקורבנות יימנו באלפים ולא במאות".
חשבו לרגע על הסכנה שנשקפה לחטופים. קרב יריות בטרמינל באנטבה בין כוחותינו למחבלים, צבא אוגנדי מקיף את המקום, מרחק של 3,800 ק"מ מישראל עם סכנה לתקלות בטיסה, שלא לדבר על מטוסי אויב שעלולים לסכן את מטוסינו. וכל המאמץ הזה במקום להיענות לדרישת החוטפים ולשחרר 53 מחבלים בלבד?
התשובה של פרס ז"ל הייתה ברורה. עלינו להציל את החיים בהווה תוך מאמץ עילאי לשמירה על החיים בעתיד. החיים שלנו כעם, שזורים מהעבר, ההווה והעתיד גם יחד.
דרכו של פרס ז"ל הייתה גם התפיסה הפשוטה בתנ"ך. מצאנו מכנה משותף כפול לכל מקרי השבי המוזכרים בו (בראשית י"ד, בראשית ל"ד, במדבר כ"א, שמואל א', ל). בכל המקרים השבויים היו אזרחים - בעיקר נשים וילדים, כי זה יותר כואב - ובכל המקרים ההצלה הייתה באמצעות מלחמת חורמה באויב עד כניעתו ושחרור כל השבויים. כלומר, ההבנה היא שאם תקפו אותך ושבו לך אנשים, מי שנמצא בסכנה הוא האורגן הלאומי והסרת האיום מהגוף הלאומי היא גם הדרך לשחרור השבויים.
החובה שלנו לשמור על החיים מתחילה מכל אחד מאיתנו כלפי עצמו, ומהמעגל הקרוב והראשוני הזה היא נמשכת כלפי המשפחה, החברים, הסביבה הקרובה ובעת מלחמה - כלפי העם כולו. כשאנו דואגים ומחבקים את זה או זו הנמצאים בקושי ובקדרות בלתי נתפשים - אנו מחזקים את העם כולו שכל אחד מפרטיו יודע שלעולם לא ייותר לבדו ותמיד יהיה שם מישהו עבורו.
במיוחד בתוך מלחמה כשרבים כל כך מוכים וחבולים, מוטל על כל אחד מאיתנו להסתכל קצת החוצה, לגלות עירנות כלפי השכנים והסביבה הקרובה ולהאמין שמילה טובה, מסרון מנחם, חיוך מצדנו, ביקור קצר וחיבוק חם - הם מעשים קטן מצדנו שיכולים להיות קרן אור חמה ומלטפת והצלה של ממש מהחושך הגדול המציף את אחינו ואחיותינו השרויים בצרה.
- "באנו חושך לחבק" הוא פרויקט שנתי של תנועת מש"ה - מילים שעושות הבדל, שתכליתו העלאת המודעות למניעת אובדנות באמצעות הקהילה
- אם אתם או אנשים בסביבתכם מתמודדים עם אובדנות, אנא פנו למש״ה בוואטסאפ 050-999-0940 או בהודעה פרטית – אובדנות לא מחזיקים לבד
