שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרק אחרון ופרידה

    זה הפרק האחרון ביומן שלי. אני יוצא לחופשה ללא הגבלת זמן. קצתי, מיציתי, רוויתי, פרשתי. גיליתי שאני כבר לא נהנה, שזה לא מחסום-כתיבה, אלא שאני כבר משעמם אותי. אני יודע, יש בזה גישה אגואיסטית, אבל אני מחויב רק לעצמי

    אם לא היכרתם את רונן פורת עד כה, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

     

    לפני שלוש וחצי שנים גילה רונן, מעצב תעשייתי בן 34 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם מחלת לו גריג , ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג .

     

    בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא נכה לגמרי - לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

     

     

    *   *   *   *   *

     

    גם הפעם נתחיל מהסוף, אבל הפעם גם נגמור: זהו הפרק האחרון ליומן שלי. כלומר, אני יוצא לחופשה ללא הגבלת זמן.

     

    מאז ראיתי את אושרת קוטלר מתראיינת אצל יאיר לפיד, ומסבירה למה פרשה, הבנתי שגם אני רוצה. זה ניקר לי אי שם באונה השמאלית. לקחתי פסק זמן מהמירוץ נגד המחל'ס וזה הטיים-אאוט השני. לא מתאים לי הלחץ הזה, בלי קשר למחל'ס. כל עוד לא הרגשתי בו - הכל היה טוב. השבוע של קוסטנזה היה הקש האחרון.

     

    קצתי

     

    קצתי בהרבה דברים. קצתי בכך שכולם מודאגים שיגמרו לי הנושאים. קצתי בשאלה 'על מה תכתוב השבוע?' קצתי בהצעות לנושאים לכתיבה. קצתי בלהיות פוליטיקלי-קורקט, בציפיה, בדד-ליינים, ובעוד הרבה דברים. אך בעיקר: קצתי בלכתוב על עצמי. רק על עצמי לספר ידעתי? זהו, שלא.

     

    ויש לי היום הלוקסוס לומר: 'פוס. לא מתאים לי'. לוקסוס כזה שלרובכם (אם לא כולכם) אין. לא טוב לי? אני הולך. לא משחקים-שברו את הכלים. ילדותי? כן, מאוד. אך תודו שגם אתם הייתם רוצים לחזור לילדות, בלי מחויבויות. ואני לא מקל ראש בלוקסוס הזה. נהפוך הוא: עובדה, הנה אני עושה בו שימוש. זו טעות לא לנצל אותו.

     

    מיציתי

     

    השבוע התחלתי לכתוב פרק חדש, והבנתי פתאום שאני כותב בלי חשק. שעממתי את עצמי. שוב לספר על עצמי? ואני הרי מכיר את עצמי. זה לא מחסום-כתיבה. פשוט רוויתי מהיומן. מיציתי. ידעתי שגם בפרק הבא זה יחזור על עצמו. כשאתה משעממם אותך - תעבור הלאה. למדתי להתאים את עצמי לעצמי. אם נמאס לי ממשהו - אין סיכוי שאכריח עצמי לעשות זאת. אני נטול כל משמעת עצמית.

     

    תגידו אתם: כמה מכם עשו מנוי לחדר כושר ופרשו אחרי חודשיים? וידעתם טוב-טוב, לפני ששילמתם, שלא תתמידו באוונטה. הנה, ככה הולמס פלייס יכול להרשות לעצמו להתרחב, מאידיוטים כמונו. לזה התכוונתי כשכתבתי שלמדתי להתאים את עצמי לעצמי. לוקח זמן להכיר את עצמך ואת מגבלותיך. יש כאלה שלא מכירים את עצמם גם אחרי 80 שנה. בשביל זה המציאו את המחטטים במוח, המטפלים. כדי שאדם זר יגלה לנו מי אנחנו. באמת שיגעון. עוד מישהו שמתפרנס מזה שאנו לא מכירים את עצמנו.

     

    לוותר לעצמנו כשאנו יודעים מראש שניכשל זו לא תבוסתנות, זה כוח. זה חיסכון באנרגיה. מי שידו קלה על הז'יטונים - שלא ייכנס לקזינו, אלא אם כן יש לו בנק.

     

    פרשתי

     

    יש בפרישה שלי גישה מאוד אגואיסטית. אני, כביכול, בוגד באמון ש-ynet ואתם נתתם בי, קוטע הכל בשיא. אבל יותר מדי פעמים בחיי חשבתי על אחרים במקום על עצמי. טיפה'לה אגואיזם לא מזיק לאף אחד. אני היום מחויב רק לעצמי. זוכרים את כל הפעמים שדחיתם החלטה כזו או אחרת כי לא-נעים? אז 'לא-נעים' מת. רציתם פעם להיפרד מבן זוג ונשארתם ודחיתם כי חששתם מאיך שיגיב? ונשארתם, וכולם סבלו.

     

    בקיצור, זה לא הוגן כלפי כולנו שאשאר בלי חשק. הנה, שוב אני חושב על כולם.

     

    וזה לא שנגמר לי על מה לכתוב. בחיי שיש לי עוד. פשוט לא רוצה להתחייב לאיש. גם לא לעצמי. לא מציב לעצמי מטרות ויעדים כרגע. יש לי תוכניות אך לא בא לי ליישם אותן כעת. נכון, כתבתי לא לדחות דברים. תרשו לי סייג אחד קטן: כל עוד אני בקונטרול על הדחייה - זה מותר. כרגע בא לי להתבטל. בא לי להקדיש יותר זמן לחברים ולסביבה הקרובה.

     

    הודיתי

     

    מם תמיד אומרת לי תעשה מה שטוב לעצמך. נכון, אבל איך נזהה מה טוב לנו? אין לי שמץ קצה של מושג. אולי נתחיל מזה שנכיר עצמנו ואז הבחירות שלנו יהיו יותר נכונות? ובאשר להחלטתי לפרוש - מקווה שהיא תתברר כנכונה.

     

    רציתי לפצוח ברשימת תודות, אך כבר הודיתי לכולם בפרקי היומן השונים. כשם שאני לא ממתין ליום הכיפורים על מנת לבקש סליחה, וכשם שאני לא מחכה לחג האהבה כדי לומר אני אוהב - כך גם לא חיכיתי לפרק הסיום כדי להודות לכולם. ובכל זאת, שוב תודה לכל מי שכבר הודיתי לו.

     

    להתראות, מרונן, שוב מובטל (מרצון) ועדיין גר עם אמא שלי.

     

    בריאות ואהבה.

     

    *   *   *   *   *

     

    זה עמוד הבית שלי  - הפרקים, התמונות, קבצי הקול והווידאו, ו-28 פרקי היומן, שהתפרסמו כאן החל מחודש ספטמבר 2003 ועד היום.

     

      

     

    *    *    *

     

     

    רגע, מה עם הפורום?

     

    אז זה הפורום שלי מדברים עם רונן, שאבו גימיק ומערכת ynet טרם קיבלו החלטה אם להמשיך לקיים אותו גם הלאה, במנותק מהיומן.


    פורסם לראשונה 15/03/2004 21:24
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: א"ל
    את זה עוד לא ראיתם: אמא, בובי ואני לובשים חג
    צילום: א"ל
    ואם לא הספקתם לראות את זה, אז זו ההזדמנות לשמוע מה יש לחבר אחד שלי, ג'ורג', להגיד לי
    אה, ונחשו מי זה? (רמז: עכשיו הוא שוב מובטל)
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים