שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרק 26: אתם, ואני וג'ורג'

    המשפט שפתח את היומן הזה לפני 25 פרקים היה "אני מובטל וגר עם אמא, ע"ע קוסטנזה". כמה ספרותי זה יכול להיות אם נסיים את היומן הזה בפרק שיא - המפגש בין המובטל מחולון לבין האבא-של-כל-המובטלים, ג'ורג' קוסטנזה. מדליק אה? אז מה שנשמע לכם דימיוני, נשמע לרבים מהקוראים מאוד פרקטי, ומה שצוין כדאחקה בפרק הקודם הפך הסיבה לכך שבמשך 24 השעות הראשונות לביקורו כמעט כל מה שג'ייסון אלכסנדר שמע עליו בישראל היה על אחד, נכה בשם רונן פורת מחולון, וגם לעובדה שאל מערכת ynet זרמו ההצעות לתיאום מפגשים. וזה ממש לא הכל, כי לתמונה נכנס מרכיב בלתי צפוי אבל מאוד דבק במטרה, שאחראי גם להפתעה הגדולה שלפניכם

    אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

     

    לפני שלוש וחצי שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 34 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם מחלת לו גריג , ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג .

     

    בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא נכה לגמרי - לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

     

    *   *   *   *   *

     

    נתחיל מהסוף

     

    אם אתם עקרונית נגד ספוילרים, כלומר שמגלים לכם את הפואנטה של הסיפור עוד לפני שהתחלתם לקרוא אותו ("הרוצח הוא השליח של הפיצה"), אז אל תלחצו כאן.

     

    מצד שני, אם לא בא לכם להוציא את הנשמה למשך הרבע שעה הבאה ויותר מאלפיים מילה - קדימה, תלחצו כאן, תוציאו את זה מהסיסטם שלכם, ורק אחר כך תתיישבו לקרוא. אם לחצתם, חכו כמה שניות לטעינה, תפתחו רמקולים, תסלחו לאורי ניב על האיכות הרדודה, וחבקו גם אתם את האיש הקטן שידבר אליכם מתוך הווינדוס מדיה. מגיע לו, כי באלוהים, שיגעתם לו את הצורה.

     

     

    סגירת מעגל

     

    זהו, עכשיו אפשר להתחיל את הפרק הזה, שתחילתו בפרק הקודם, וסופו בתמונה הזו.



    רונן פורת ג'ייסון אלכסנדר מחובר לחיים

    ג'ייסון אומר שלום. (צילם: אורי ניב, ותיכף יבוא גם הסבר) 

     

    האם זו יד מכוונת, יד האלוהים, או סתם ידה ידה ידה?

     

    כמו כל דבר אצלי, גם לביטויים יומיומיים ושחוקים כמו 'סגירת מעגל' חייבת להיות משמעות במשקל חצי טונה, לפחות.

     

    אם הספקתם לשכוח, לא שמתם לב, או שנרדמתם בשמירה - המשפט שפתח את הפרויקט הזה, "היומן של רונן פורת", הושאל מסיינפלד. לא חייבים לרוץ ולבדוק בפרק 1 - אני אזכיר לכם: "שמי רונן" כתבתי שם, "אני בן 33, מובטל וגר עם אמא שלי (ע''ע ג'ורג' קוסטנזה)".

     

    קוסטנזה הוא הדמות האהובה עלי בסדרה. לוזר מתבגר כזה, נוירוטי, דיספאנקשנל, תקוע בבית ההורים, ורואה במובטלות את הדת החדשה.

     

    לגמרי במקרה, ג'ייסון אלכסנדר הנהדר, שמגלם את קוסטנזה הנהדר, ביקר בשבוע שעבר בארץ הנהדרת שלנו, והיא נהדרת.

     

    תודו, זה יכול היה להיות מושלם: לסיים את היומן כאן ועכשיו, בפרק סיום על המפגש בינינו: קוסטנזה מחולון וקוסטנזה האוריגינלי. סגירת מעגל אחושרמוטה. פיי-אר באמא של הריבוע.

     

    הסימנים המקדימים

     

    סיבוב ראשון: הייתי צריך להבין בעצמי לאן זה יתגלגל: כשבועיים לפני שג'ורג', הוא ג'ייסון אלכסנדר, הגיע לארץ, קיבלתי אימייל לאקוני מא.ל חברי הטוב, שבישר לי על בואו הצפוי של הכוכב, ועל כך שלדייב, מהמשתתפים הקבועים בפורום שלי, יש קשרים במקומות הנכונים, ויתכן שיוכל לארגן לי פגישה איתו. "רוצה?", שאל א.ל ביובש.

     

    אני, בעוונותי, מתרגש בימים האלה (וגם לפני) אך ורק מטל בורשטיין, אנתוני פארקר ועוד נביאים מסדר גודל דומה. וגם זה - רק בתנאי שיש סל ניצחון בשנייה האחרונה. עניתי לא.ל, בלי לחשוב פעמיים: לא רוצה, וג'ורג' בטח נורא משעמם במציאות. א.ל הבין וירד מהעניין מהר מאוד.

     

    סיבוב שני: ענת כ', האשה היקרה שמדליקה את השמש בכל בוקר בפורום שלי, שלחה אימייל באותה רוח. הודיתי לה, אך עניתי שארצה לפגוש רק את אדי ודר, ואם היא לא יודעת מי זה, שתברר. היא באמת לא ידעה, אבל לקח לה שתי שניות למצוא במומה את ההיסטוריה של סולן פרל ג'ם, כולל הבטחה להביא אותו (חי, כמובן) לקומה השמינית בחולון. כמו שאני מכיר אותה, ואני מכיר, ברגעים האלה אדי המסכן כבר קשור לכיסא, כשהיספני ענק רוכן מעליו ומסביר לו בנימוס של האחים פיצ'חזדה עד כמה יהיה מר גורלו אם לא ייענה לבקשה אחת קטנה, פשוטה, של הגברת כ.

     

    אין יום בלי סיינפלד

     

    נחרוג לרגע מההתפתחות הטבעית של העלילה לטובת הסבר קצר על מה זה סיינפלד בשבילי.

     

    באחת העונות, כאשר סיינפלד שבה לערוץ 3 לעונה חדשה, אמרתי לאורי (אז זה עוד היה במילים ובקול רם) שאני מרגיש כאילו חברים טובים מחו''ל הגיעו לביקור. ממש התגעגעתי. ככה אהבתי אותם.

     

    לא עבר עלי יום בלי מצב סיינפלד. פעם זה ביס מאפרסק דוחה שרציתי להחזיר לירקן, פעם זו השכנה הסקסית של אורי. אפילו היום, כשאני רואה לידי קשיש בקלנוע - אני מתאפק שלא להזמין אותו לתחרות. אבק הייתי מאכיל אותו.

     

    נחזור לג'ורג'

     

    סיבוב שלישי: השוס היה כשאבו גימיק, על דעת עצמו, תוך התעלמות בוטה וילדותית מעמדתי הידועה (קרי: "אין מצב לפגישה, לא משנה עם מי, לא משנה מתי, לא משנה למה"), זרק כפפה בפרק האחרון, והוסיף לטקסט דאחקה משלו, במקום אסטרטגי: "שמעתי שג'ורג' עכשיו בארץ. יש מצב לפגישה?". הוא, לפחות כך אני מקווה בשבילו, ספק התבדח. בהתחלה גם אני חייכתי.

     

    ביג מיסטייק. המשפט הזה היה טריגר לטורבינה ענקית, שחישמלה את הקוראים. פרסום הפרק, ביום שלישי שעבר, גרר גל אדיר של יוזמות פרטיות להפגיש אותי עם ג'ייסון-ג'ורג', מפגש שבכלל לא רציתי. היזהר במשאלותיך, אומרים באנגלית, עם המון צדק: הפורום הופצץ ברעיונות איך לארגן פגישה.

     

    אבו גימיק התחיל לרחרח בעדינות מה המצב אצלי. דקות אחר כך הווריד במצח התחיל להתנפח לו, כשהצבתי תנאים חצופים: רק בלי מצלמות, בלי תקשורת, וגם - רק אם ההר עצמו יבוא אל מוחמד, כלומר - אם הוא יבוא אלי. התשובה מאבו גימיק היתה נחרצת ואופיינית: "תקשיב, נקניק, אני לא קובע למישהו בסדר גודל שלו עם מי הוא בא ועם מי לא. וגם לא אתה, עם כל הכבוד". טוב, לפחות ניסיתי.

     

    קודם העצבים, ואח"כ ההפתעה

     

    מה שלא ידעתי זה שאבו גימיק התמודד בגבורה החל משעות הבוקר המוקדמות, בעודו מלווה את בתו הקטנה לבית הספר, עם מבול טלפונים ולחצים של מקורבים, עיתונאים, בעלי קשרים וסתם קוראים, שהחליטו לעשות מעשה ולהכיר לי את ג'ורג'. 

     

    לכולם ענה בנימוס, את כולם שיבח ולכולם הודה בחום, אולם נאלץ לדחות את כל ההצעות, יען כי הוא יודע עם מי יש לו עסק. בשלב שבו התקיים הדיאלוג העצבני בינינו, הוא כבר היה מותש, תלש את קצת שערותיו, טיפס על הקירות של האופן-ספייס ב-ynet, ואיים על כולם באקט סופני.

     

    כתבתי לאבו גימיק אימייל עצבני, וגם פירטתי מה אני חושב עליו באמת. מפאת כבודו, לא נצטט כאן מהאימייל הזה.

     

    הוא לא נשאר חייב: על המקום השחיז מקלדת וירה חצים. מפאת כבודי, לא נצטט פה מהאימייל הזה.

     

    רק מה, בעודו רושף מילים בפונט 132 - התברר לו שהמציאות עולה על הדימיון שלו: טלפון בהול הבהיר לו שמארגני הביקור מבקשים לתאם את השעה שבה יגיע ג'ייסון אלכסנדר אלי הביתה (חוזר שנית: ג'ייסון אלכסנדר, אלי הביתה), קומפלט וסוליקו, כלומר - בלי תקשורת, בלי מצלמות. בטח גם הוא לא מת על עיתונאים.

     

    באותו המשפט עבר אבו גימיק מטון מתנצח לטון אינפורמטיבי, ויידע אותי בחידוש המפתיע.

     

    עניתי "בטח". ודאי שאשמח אם מר ג'ייסון אלכסנדר יבוא אלי לביקור. אתם לא?

     

    נשאר לסגור רק את השעה.

     

    ובבית - מהומה

     

    רק שתבינו - המהומה לא נותרה רק במתחם של ynet:

     

    אבו גימיק יידע את דאז בדבר האופציה, היא יידעה את אמא שלי, שניג'סה כבר מהצהריים שאסכים לנסוע למלון לפגישה (שזו היתה ההזמנה המקורית של המארגנים). בובי היה בטוח ש'קונצ'יטה' (ככה כנראה אומרים 'קוסטנזה' בפיליפינית מעוברתת) היא ידידה שלי שצריכה לבוא לביקור, ודאז תהתה כל אותו הזמן בקול רם אם קוסטנזה זה השמן הנמוך או הגבוה שמתפרץ בדלת.

     

    ואני? אני כו-לה רציתי לשבת בצ'מצ', לקרוא עיתון, מנהג חדש שאימצתי - לקרוא עיתון בכל צהריים במרפסת - ובסך הכל ניסיתי לקיים אותו, כרגיל.

     

    זה לא סתם עקשנות, ולא שאני עקרונית נגד לפגוש סלבריטיס. זה גם לא מתוך צניעות יתרה. הסיבה האמיתית היא שהתרגשות עושה לי מאוד לא טוב. פיזית, בגוף. ומזה אני חושש ולא כל כך מוכן לעבור (טוב, זה לא אומר שאם מכבי ת''א יזכו בגביע אירופה אני אתנגד להצטלם עם הקבוצה והגביע בכובע, צעיף וחולצה של הקבוצה, וגם לכתוב עשרים פעם 'שרונאס יסקיביצ'יוס' בכוחות עצמי, בלי קופי פייסט).

     

    וג'ורג' לא בא

     

    בערך בחמש אחה"צ סוכמה 22:00 כשעת היעד.

     

    אחרי שעה ארוכה, עם התנצלויות של המארגנים, כמו גם של ג'ייסון אלכסנדר עצמו, הביקור בוטל, בגלל לו"ז צפוף מאוד של הכוכב, שלא איפשר לו "חלון".

     

    לי, בשלב הזה, הוקל עד מאוד.

     

    אבל . . .

    ______

    ______ 

     

    בדיעבד, התברר לי שדרדר אחד בכל זאת דבק במטרה ששם לעצמו.

     

    כשאורי ניב, חברי משכבר, מי שאחראי לפרק 24 ולעוד מבחר של זכרונות חביבים בחיי, נחת במרומי שמורת הטבע שלי, הרגשתי שמשהו קורה. עשר בלילה ואורי בבגדי עבודה? הרגשתי, אבל אפילו לא שיערתי שזה קשור איכשהו בג'ורג'. בגלל זה, ההפתעה שהוא הביא לי היתה ענקית.

     


    ג'ייסון אלכסנדר אורי ניב
    "ג'ייסון חיבק אותי, אז גם אני חיבקתי". אורי ניב וידיד

     

    וזה רק דוגמית.

     

    בטח התרגשתי. מהמחווה הגדולה של ג'ורג', ולא פחות - מהיוזמה של הדרדר.

     

    אשר לאלכסנדר - הייתי מוותר על הרבה תמורת עוד פרק אחד חדש של סיינפלד.

     

    אבל הנה, שאורי יספר לכם איך זה קרה בעצמו. שימו לב למונולוג השני שלו כאן. זה פרק בפני עצמו.

     

    כשאורי פגש את ג'ורג' - שלב אחרי שלב

     

    יום רביעי, 16:55

     

    אני בפקק באיילון עם איתי, הבן שלי, בדרך לביקור אצל הורי בחולון. אני עונה לטלפון מיעל פורת, שבמבטאה הצרפתי מבשרת לי את האינפורמציה הסוריאליסטית הבאה: "היום בעשר בלילה, ג'ורג' קוסטנזה בא לבקר את רונן. מקווה שתמצא זמן להגיע".

     

    דה???

     

    טוב, אני יודע שהוא בארץ, יודע שרונן הרים להנחתה בפרק האחרון שלו כשרמז לפגישה אפשרית, ואני כבר קולט מה יכולים הבולדוזרים מ-ynet לעולל. אבל הפעם - כולם הצליחו להפתיע אותי.

     

    אני מתקשה לעכל.

     

    מי שהיה חבר קרוב שלנו בעשר השנים האחרונות, הלוזר הכי מפורסם בעולם, הארכיטקט, הביולוג הימי, העובד המצטיין של מפעלי וונדליי, קוסטנזה בשר ודם פלוס מעיל גורטקס מקורי - יעלה בעוד כמה שעות במעלית עד לקומה השמינית, וייאלץ לעבור בדיקה בטחונית אצל סויה, בדרך לפארוק.

     

    במקום התחלתי לשייף את האנגלית, שולף מהנפטלין מילים ומשפטים שנונים, שישמשו אותי לפגישה עם האליל הגוץ.

     

    19:09

     

    הפנטזיה הקצרה נגמרת בבת אחת. יעל מתקשרת ומוסרת שהביקור בוטל בגלל לו"ז צפוף של הכוכב. אולי זה לטובה, היא מוסיפה, כי סף ההתרגשות בבית חצה כל גבול. בובי לקח את זה קשה, לרונן דווקא הוקל.

      

    19:25

     

    טלפון לאבו גימיק ב-ynet. שיחת היכרות ראשונה, שמייד עוברת לפסים פרקטיים. נכון, ג'ורג' מאוד רצה, אבל הלו"ז-הלו"ז. מה שנשאר פתוח זה רק מחר בבוקר, אופציה למפגש קצר במלון, בשמונה בדיוק. אחר כך הוא נוסע. ב-ynet כבר השלימו עם זה שפגישה לא תהיה. הראש שלי מתחמם, סורק מהר את האפשרויות. מה שבטוח, ג'ורג' לא יכול לעזוב את הארץ בלי איזו מזכרת. החלטתי לא לוותר.

     

    אבו גימיק מזכיר את א', אשת יחסי הציבור של ארגון "קול אחד", ומציין בנימה אישית ואוהדת, שהיא כל כך אוהבת לקרוא את רונן, שממש התאמצה והשתדלה, מכל הלב הגדול שלה, שהפגישה תצא אל הפועל.

     

    19:35

     

    אושרת שכטר, זה שמה, לא זמינה. גם אבו גימיק מנסה אותה, ללא הצלחה. בינתיים, נרקם לו הרעיון במוחי. ילדותי, אבל אפקטיבי: בדרכי הביתה מחולון אעבור בחנות מתנות, אקנה את הפוסטר המפורסם של ג'ורג', ישוב בתנוחה סקסית, ללא חולצה, על הספה, ואעשה הכל כדי שג'ייסון אלכסנדר עצמו יואיל לחתום עליו, להקדיש משהו בשביל רונן.

     

    אחר כך, כלומר מחר, ארוץ למסגר את הפוסטר, ואתלה אותו בסלון של רונן, עוד לפני שיתעורר משנת הצהריים שלו. ככה ג'ורג' יבקר אותו תמיד.

     

    20:30

     

    אושרת עונה. אני מציג עצמי, והיא מגלה בקיאות מפתיעה בי ובכל הפרקים שכתב רונן. אני רוצה להעלות בפניה את הרעיון שלי, אבל קצת מרגיש כמו מעריץ דביל. טוב, אני באמת מעריץ דביל. אני כמעט מוותר, אבל ברגע האחרון משחיל לשיחה שיש לי רעיון קצת קיטשי, ושהיא מוזמנת להגיד לא.

     

    אושרת קוטעת אותי.

     

    - "אני יודעת מה אתה רוצה", היא אומרת ביובש.

     

    - "אני יודע שזה דבילי, אבל חשבתי שזה ישמח את רונן, את יודעת", אני ממהר להתנצל.

     

    - "אני מבינה", היא עונה, "אבל האמת, ברכה מצולמת בווידאו זה בכלל לא רעיון רע".

     

    בינגו.

     

    - "נכון?", אני המום אבל זורם. "וואו, אנחנו ממש באותו ראש".

     

    - "תן לי שלוש דקות", היא מבקשת.

     

    20:36

     

    אתה באמת אידיוט, אני אומר לעצמי, בעיקר כשנזכרתי שהמצלמה שלי אצל אחי בירושלים, אני בחולון, איתי אצלי וצריך לחזור לאמא שלו, וג'ייסון... נו, ג'ייסון בכלל בהרצליה.

     

    20:38

     

    "אורי", זאת אושרת, "תרשום טלפון. זה שמוליק, דובר העמותה. ג'ייסון אלכסנדר יחכה לך בעוד עשרים דקות בדיוק במסעדה בהרצליה פיתוח. צא לדרך, שמוליק יגיד לך לאן בדיוק להגיע. בהצלחה".

     

    למות עליה.

     

    20:39

     

    יופי דביל. מה עכשיו?

     

    אני מתחיל לשלוח פקודות: את אמא אני שולח לארגן מצלמת וידאו מהשכן. את אבא אני שולח להחזיר את איתי לאמא שלו. את איתי אני לוקח לשיחה ומסביר שסבא ייקח אותו לאמא, ושאבא חייב ללכת.

     

    20:41

     

    אני טס לשכן. לא פחות ולא יותר מאשר הרופא-הפרופסור, שאיבחן לראשונה את מחלתו של רונן. ריבונו שיחק אותה הפעם בגדול: מצלמת וידאו משוכללת, עם סוללה טעונה וקלטת חדשה, המתינה לי שם. הספקתי להגיד תודה, חטפתי את המצלמה וטסתי להרצליה.

     

    20:43

     

    - "שמוליק הי, זה אורי ניב".

     

    - "היי אורי. ג'ייסון מחכה לך. אתה כבר פה?".

     

    - "אני בדרך".

     

    - "איפה בדרך?"

     

    - "ביציאה מת"א... כלומר באיילון", אני משקר ועובר ליד בניין עיריית חולון.

     

    - "יופי. תתקשר כשתגיע לרחוב כאן. אבל מהר".

     

    ג'ורג' מחכה לי. מחכה לי. ולא נותנים לחבר לחכות.

     

    20:43 – 20:55

     

    ילדים, אל תנסו את זה בבית: את הדרך להרצליה עשיתי תוך לחיצה תקיפה על דוושת הגז, ושימוש קבוע באורות הגבוהים ובצופר. 12 דקות על השעון.

     

    20:56

     

    אני דופק כניסה ב"לבן", מסעדה שמעולם לא שמעתי עליה, וכעת כבר לעולם לא אשכח אותה.

     

    שמוליק, הדובר, איש נחמד, מנחה אותי פנימה. אני מתמקם בשולחן זוגי. המקום חשוך מעט, אך האווירה נעימה: מוסיקת רקע, באר משקאות, רחש חיובי של אנשים משוחחים, יהודים וערבים אוכלים ושותים ביחד באיזו הפסקת אש סוריאליסטית, וג'ורג' מסיינפלד מתיישב לצדי.

     

    21:08

     

    הוא לוחץ לי יד, אני משעין את יד ימין על השולחן, מנסה לאחוז את המצלמה ביציבות. הוא מבקש ממני לספר על רונן.

     

    לזה מעולם לא התכוננתי, אבל אני מתחיל לספר, מגייס את כל האנגלית הרצוצה שעמדה לרשותי. הוא מתבונן בתוך עיניי, מקשיב בריכוז, מאוד נעים. מצליח להפיג את הלחץ וההתרגשות בקלות.

     

    אני מסיים לספר, וג'ורג' פונה ומביט ישר לתוך המצלמה, ומייד מתחיל לדבר אל רונן, מברך מכל הלב, ברגש, בכנות.

     

    בשלב הזה אני כבר מבין: הבן-אדם מדהים. נשמה טובה.

     

    אנחנו נעמדים לפוטואופ. אני מקלל את עצמי שלא הספקתי להחליף את בגדי העבודה, אבל ג'ייסון אלכסנדר מחבק אותי, אז מה איכפת לי? גם אני מחבק.

     

    לפני שהוא פונה לאורחיו האחרים - אני אומר שרונן ישמח להודות לו אישית.

     

    - "אין בעיה", אומר ג'ייסון אלכסנדר הגדול, וכותב לי על פתק את שמו (אולי חשב שיש סיכוי שאשכח?) ואת האימייל הפרטי שלו.

     

    21:38

     

    אני יוצא ומהדרך מתקשר ליעל. "אני בסביבה", אני משקר, "אפשר לקפוץ?".

     

    - "בטח", היא עונה.

     

    אני נוסע חזרה לחולון, הפעם בנחת. מתקשר לאבו גימיק, שלא ממש מאמין לי, ובמקביל, מקבל שיחה מאושרת. לכמה דקות אנחנו בוועידה אחת שמחה, כולם מודים לכולם. אבו גימיק, מבסוט שלא כהרגלו, רצה להבטיח לאושרת שהיא תירש גן עדן, אבל האמת היא שדי נגמרו לו המילים.

     

    22:04

     

    אני עובר את סף הדלת בקומה השמינית, מרגיע את סויה, ומניח את תיק המצלמה הקטן באופן שאינו מעורר חשד בסמוך לכניסה. אחר כך אני מתיישב ליד רונן וקורא ליעל, שתבוא לשבת איתנו.

     

    יעל מגיעה עם סיידר קר. אני שותה ומבין שפארוק חושד במשהו.

     

    - "מאיפה אתה בא?", הוא כותב לי.

     

    - "מאיפה אתה חושב?", אני מנסה להשאיר מתח באוויר, אבל נשבר ומספר את כל הסיפור. בסוף, אני שולף מהכיס בדרמטיות פתק קטן, בו מקושקש השם ג'ייסון אלכסנדר, פלוס כתובת אימייל.

     

    רונן מתרגש מאוד. אנחנו צופים לראשונה בסרט, והוא נרגש יותר. הוא לא קופץ משמחה, כי הוא לא יכול, אבל אני רואה שהוא בטירוף.

     

    "ע-נ-ק", הוא מקליד לי באותיות ענק על המחשב, "גדול".

     

    האמת? מסכים איתו.

     

    ועכשיו - אם התאפקתם בהתחלה ולא לחצתם על הלינק - זה הזמן ללחוץ כאן.

      

    ותודות:

     

    להרבה מאוד אנשים מגיעה תודה רבה על האיכפתיות והרצון הטוב שהפגינו השבוע, אבל מערכת ynet מבקשת להודות לקוראת ליטל, על המאמץ, ולקוראת חגית ג', על המסירות, הגישה, הטירחה והאנושיות, אך בעיקר - לקוראת אושרת שכטר: תודה, אין כמוך.

     

    את עיבוד הווידאו, ההמרות לקבצים והפקת הכתוביות ביצעו יובל ניב ואייל הרצוג. תודות.

     

    והודעה:

     

    הפרק הבא ב"יומן" שלי יופיע ביום שלישי בעוד שבועיים. שום דבר מיוחד, רק חופשה מהכתיבה.

     

     

    *   *   *   *   *

     

    היומן שלי, אם רק בזכות ג'ורג' נחשפתם אליו לראשונה: 

     

    זה עמוד הבית שלי , כלומר היומן המלא, התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (אפשר להוריד וגם לקרוא את המילים), וכל הפרקים.

     

    זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

     

    פרק ראשון: הכל התחיל ביד שמאל

    פרק שני: חופש, אהבה וחושומור

    פרק שלישי: מת לצעוק

    פרק רביעי: סיפורים מהכורסה

    פרק חמישי: עם קצת עזרה מחבריי

    פרק שישי: נפלתי חזק

    פרק שביעי: סיבה לקום בבוקר

    פרק שמיני: צוחה או בוחק?

    פרק תשיעי: אמא יעל, עד הסבל הבא

    פרק עשירי: דאז, מאז ולתמיד

    פרק 11: אלוהים, דת וכעס

    פרק 11 וחצי: ריבונו, השלמות והבהרות

    פרק 12: שיקשוק ונשמה

    פרק 13: בלעדיכם אני כלום

    פרק 14: שלושה בדירה אחת

    פרק 15: על רופאים ואנטי-נחס

    פרק 16: הלילה שבו הבראתי - א'

    פרק 17: הלילה שבו הבראתי - ב'

    פרק 18: זה פרק? זה זבל

    פרק 19: מרפסת שמש וכיווני רוח

    פרק 20: בית החלומות שלא יתגשמו

    פרק 21: סיפור אמיתי

    פרק 22: טיפול מה-מם

    פרק 23: תייר מתגלגל

    פרק 24: הוא לא כבד, הוא חבר

    פרק 25: בפנים אני לא נכה

     

    והפורום שלי מדברים עם רונן , שמורת הטבע שלי, שבימים האחרונים מאפיינת אותו שתיקה מוזרה, שכן הוא הגיע לנקודה שבה משתתפיו צריכים להחליט אם הם שם אך ורק בשבילי, או שגם בשבילם.


    פורסם לראשונה 02/03/2004 02:28
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הוא מברך, ואני בשלב הזה כבר מבין: הבן אדם מדהים. נשמה טובה". ג'ורג' מברך את רונן (צילום: אורי ניב)
    חבר קרוב שלנו בשנים האחרונות: הלוזר הכי מפורסם, הביולוג הימי, הארכיטקסט, עובד מפעלי וונדליי. קוסטנזה
    בובי קרא לו קונצ'יטה, ודאז כל הזמן תהתה בקול רם אם ג'ורג' זה הנמוך והשמן, או הגבוה והמתפרץ בדלת
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים