גואה: זמנים משתנים

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך במזרח.

הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי  2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה

-----------------------------------------------------------------------------

פאלולם, עוד פעם חוף. לא עושים הרבה חוץ מלהעביר את הזמן. קמים בבוקר, שותים צ'אי קטן במרפסת של הבונגלו המוגבה, אחר כך מקלחת או לים או קודם ארוחת בוקר, אולי אינטרנט. בעצם, היום אמרתי שאני מתגלח.

כמה שעות אני יכול להעביר בבהיה חסרת פשר בריצוד קרני השמש במי הים?

לא לשימוש פאלולם הודו גואה (צילום: נמרוד הלוי)

 כמה פעמים אני יכול להשתומם מרשרוש הדקלים ומהעופות הדואים מעל? הולך להיות כאן מגניב כמו בוארקאלה, אבל פי מיליון יותר שכונה, יותר ישראליאדה.

המוכרים מדברים אליי עברית וצעקות "בום... בום..." נשמעות מכל עבר ומכריזות שעוד צ'ילום מסחרר הודלק על ידי חבורת רעבי סאטלה עבריים. יש פלאפל וחומוס ותפריטים בעברית, ויש אינטרנט עם תמיכה עברית ובית יהודי, ועוד סממני כיבוש ישראליים שגורמים לי להרגיש קצת טיפשי ונבוך שבאתי כל כך רחוק בשביל לשמוע רק עברית ולהרגיש כמו בחוף פלמחים, אחרי הופעה של יהודית רביץ. 

הישראלים, גם כשהם נעים בחבורות גדולות, לא כל כך אוהבים לראות ישראלים אחרים, לפחות עד שמישהו מבקש נייר גלגול או פילטר ומזמין לשַׁחְטָה בתמורה - אז כל ישראל אחים. כרגיל, ובצדק, אנחנו הישראלים חושבים שכל מי שנע על ציר אחר - מפסיד, וכל מי שלא צוחק - בוכה, וכל מי שלא איתנו - נגדנו, ושבכלל, כולם חוץ ממני מפספסים את הודו ובגדול.

באמת זה חבל, אבל יש כאן כל כך הרבה מאיתנו, עד שהאחווה, האחדות שלנו בארץ זרה התפוגגה. בדיוק כמו שבתל אביב אני לא מסתחבק עם כל אחד שמדבר עברית.

אנז'ונה: אזלו המסיבות

ותיקי גואה יודעים לספר על מדינה קטנה ומפותחת יחסית בהודו, עם

 קילומטרים ארוכים של חופים נהדרים ומסיבות כמו שאין בשום מקום אחר. אלף, אלפיים מטיילים, טריפיונרים, סאטלנים, שאכטיונרים, מג'נגלים, מתופפים, ראסטיונרים, ריינבואוז, רייקי מאסטרים מכל העולם, נודדים בודדים, וכמובן שוודיות לוהטות חשופות חזה, יוצאים כולם במחול קדחתני שנמשך על פני לילות וימים רצופים, חגיגה של נוער, מרד וצבעים.

"המוזיקה במסיבות האלה", כך מספרים האחים הגדולים, "חזקה ורועמת

 והיא לא נעצרת. וגם החוגגים לא נעצרים עד שהטריפ נגמר, בדרך כלל בבוקר. וכולם רוקדים הרבה סוטול ואהבה". תמיד רציתי לראות את הפלא הטהור הזה במו עיני ולהשתתף בהילולה הבינלאומית הזאת. אבל בגואה של היום - מציאות אחרת מקבלת את פני.

אין כבר דברים כאלה. לא כאן, לא היום. המסיבות המעטות שכן מתקיימות הן צפופות ויקרות, והכל מתואם עם המשטרה. האיזור מגודר ויש מוכרי צ'אי וכל המסחרה. אפילו באנג'ונה, בירת הקרחנה, סגרו את ה"ניין-באר" למסיבות, ויש שם עכשיו קולנוע. ה"היל-טופ" הנוסטלגי רץ רק ביום ראשון וגם זה לא ממש קבוע. אין מקום אחד, אין חוף אחד שחוגג בגלוי ובאין מפריע, יש רק רחש קבוע של ציד מסיבות ברחבי החופים.

בצהריים, בג'רמן בייקרי, אני אוכל וניזון משמועות: "אומרים שבאראמבול התחילה אתמול מסיבה", "הערב כנראה בפרדיסו", "יש מסיבה של יפנים בוגאטור", "עושים פול מון באנז'ונה". ומיד מגיעה גם השמועה הצולבת: "התבטלה המסיבה...". לקח לי זמן להבין שמדובר רק בסוג של הסוואה. כשכבר הלכנו למסיבה שאמרו שבוטלה ומצאנו אותה, היא היתה ממש חלשה והיפית, בלי סאונד רציני, בלי מוזיקה שווה, משהו סטייל הסבנטיז, שמזכיר יותר את הדיסקו של הקיבוץ מאשר את החופים של גואה.

כל גואה והסבבה על החוף הם גורנישט מיט גורנישט. המסיבות

לא לשימוש חופי גואה הודו גואה (צילום: נמרוד הלוי)

 המהוללות, הפול מונים המדוברים, הלילות ההזויים רחוצי הזיעה והאסיד עברו מעל החופים הנידחים של הודו ונגמרו מזמן. נשארה סצינה משעממת של מסיבות מאולצות. אבל זו דעתי. אם תשאלו מטיילים שגרים באנז'ונה, הם יגידו לכם שגואה היום טובה מתמיד.

אולי אני פשוט לא מקושר למקורות הנכונים, אולי אני כבר לא בגיל, ואולי בגלל שאין לי ראסטות וקעקועים אבד לי גם החוש לאיתור המסיבות השוות. לא נורא. ננסה באיביזה אולי.

מאראמבול בכלל התבאסנו. אני מצטער, אבל אחרי פאלולם לחוף המעפן הזה אין מה להציע. חקרנו ודרשנו רבות בנושא ומצאנו: מי שמגיע קודם לאראמבול - אוהב יותר את אראמבול, ומי שמגיע קודם לפאלולם מתאהב בחוף הזה ולא באחר. אז אראמבול לא עשה עלי רושם. התגעגעתי לחוף הצלול ושזור הדקלים, לרחוב הראשי עם שורת המסעדות וגם לחושה המקסימה אצל פלאביה הטובה.

ביום רביעי אחד בפברואר חוגגים את ה"מארדי גרא" באראמבול. בשעת אחר הצהריים יוצאים כל מחופפי הכפר המערביים, תיירים ומטיילים שנתקעו בגואה כבר 5-10-20 שנה, לבושים במיטב התחפושות והצבעים למצעד לאורך החוף. האנשים האלה באו הנה כטיילים והחליטו להישאר. יש כאן המונים כאלה ומכל העולם.

קהילה של מסטולים, מוזרים ורחוקים מהבית, חלק צעירים ויפים, חלקן

לא לשימוש אראמבול הודו גואה (צילום: נמרוד הלוי)

 זקנות ועקומות, אבל כולם חופשיים וחסרי מעצורים בתחפושותיהם הנועזות והחושניות. הם מקפצים ומרקדים, מוליכים דרקון ירוק ארוך, מתופפים ותוקעים בחצוצרות.

ככל שהתהלוכה מתקדמת היא מתעבה וגדלה, ונוספים אליה עוד מסטולים ומחופפות, וכולם קופצים ומשתוללים ומתחבקים וצוחקים. הרעש וההתרגשות רק הולכים ומתגברים. לרגע אחד נדמה לי שאני בגן חיות או בבית משוגעים ורגע אחר כך אני מתחלחל מקנאה על החופש, השמחה והביטוי האישי של האנשים האלה.

גם אם בעיניים שלי הם נתקעו כאן, אי אפשר להתכחש לכך שהם עושים חיים משוגעים, בוגדים במוסכמות. קרנבל המארדי גרא של ההיפים באראמבול היה התהלוכה הכי פראית שהייתי בה.