עונת הפרסים בארצות הברית נכנסת להילוך גבוה, ואחרי הפסטיבלים של הסתיו (ונציה, טורונטו וטלורייד) שמסמנים את קו הזינוק, בשלב הזה המירוץ מתחמם ומתכוונן לעבר האוסקר שיתקיים ב-15 במרץ. רוב העיתונאים כבר אמרו את דברם בפרסי חוגי המבקרים בניו יורק ולוס אנג'לס, וגם אלו שמשתתפים בפרסי גלובוס הזהב והקריטיקס צ'ויס עומדים לסיים את פעילותם כמצביעים ולפנות את הזירה לחברי האיגודים המקצועיים השונים, ולאקדמיה האמריקנית לקולנוע כמכלול. אלו הסרטים שמתייצבים כמועמדים הבולטים ביותר לאוסקר השנה.
"קרב רודף קרב"
סרטו העשירי של פול תומאס אנדרסון הוא היקר ביותר שלו, ובהרבה. הקולנוען הנערץ ניסה את מזלו לראשונה בהפקת ענק עם תקציב שמוערך בכ-140 מיליון דולר (יותר מפי שלושה ביחס לסרטו הקודם "ליקריץ פיצה"), והצליח לא לפשל. עבור מעריציו הרבים (בהם כותב שורות אלה), הוא הצליח לשקם את מעמדו ביחס להבלחות ניסוי וטעייה מאכזבות מהתקופה האחרונה, והביא לעולם יצירה נהדרת שמתקרבת באיכויותיה וברגישויותיה לסרטי המופת שלו כמו "לילות בוגי", "מגנוליה", "זה ייגמר בדם" ו"המאסטר". גם הפעם הוא מנסה לשקף את רוח הזמן בארצות הברית דרך דמויות מטורללות ועלילה פתלתלה שמחברת בין קטבים בחברה האמריקנית, במקרה זה - אקטיביזם מהפכני מול קשרי המשפחה.
"קרב רודף קרב" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
עם התקציב הענק - שהופנה בחלקו הגדול לצוות שחקנים עילאי שכולל את ליאונרדו דיקפריו, שון פן, בניסיו דל טורו, רג'ינה הול, טיאנה טיילור והתגלית החדשה צ'ייס אינפיניטי - אפשר להכריז שאנדרסון חזר לעצמו עם עוד יצירת מופת ייחודית, סרט שלא בהכרח מהודק תסריטאית אבל מהווה שלם שעולה על סך חלקיו, הטובים ואלו שפחות. "קרב רודף קרב" זכה לשבחי המבקרים לקראת יציאתו לאקרנים בספטמבר, אבל למרות הבאזז, שוב הוכח שאוהבי קולנוע אמיתיים הפכו לנישה. אין מספיק כאלה כדי להניע שגשוג כלכלי, והסרט הפסיד כ-100 מיליון דולר עד כה. אולפני וורנר יספגו את זה. גם הם יודעים שזה המחיר של השקעה כספית באיכות, ולמרות הכישלון המסחרי, היצירה הנהדרת הזאת עתידה להביא להם אוסקר - הראשון של אנדרסון - רגע לפני שהם עוברים לידי נטפליקס (או לפרמאונט).
"ערך סנטימנטלי"
במהלך קמפיין הקידום של "ליקריץ פיצה" ב-2021, אנדרסון הכריז כי הסרט הטוב של השנה הוא דרמה קומית מנורבגיה בשם "האדם הגרוע בעולם". ארבע שנים אחרי, היצירה החדשה מאת הבמאי יואכים טרייר והתסריטאי השותף אסקיל פוקט מסתמנת כמתחרה העיקרית שלו במרוץ לאוסקר. השניים נשענים שוב על מי שהייתה רק לאחרונה תגלית מפתיעה, רנאטה ריינסבה, ועכשיו נחשבת לאחת השחקניות המבריקות בעולם. היא שוב מגלמת אישה במשבר קיומי באמצע החיים, אלא שבמקרה זה הוא נובע מתסביך האב, שהוא גם קולנוען נערץ (סטלן סקושגורד הוותיק) המנסה לשקם את יחסיו עימה דרך תסריט, האישי ביותר שאי פעם כתב.
למרות שמדובר בהפקה זרה, "ערך סנטימנטלי" - שנתמך על ידי חברת ההפקות האמריקנית ניאון - הוא לפני הכול דרמה אנושית מורכבת, שהיא צינית באותה מידה שהיא נוגעת ללב. לכל לב, בכל שפה. זהו כוחה של כתיבתם של טרייר ופוקט, וגם של ההופעה הנהדרת של השחקנים ריינסבה, סקושגורד והתגלית החדשה אינגה אבסדוטיר ליליאס. בתוספת אבק הכוכבים ההוליוודי שמביאה איתה אל פנינג, מעצמת הקולנוע נורבגיה יכולה להתגאות בעוד יצירת מופת שהייתה צריכה לזכות השנה בדקל הזהב בקאן, ושהאמריקנים נשבים בקסמה האינטימי, ועשויים להעניק לה בסופו של דבר את פרס האוסקר.
"המנט"
אפילו אחרי הרעש הצורם של הפקת מארוול הכושלת שהובילה, "הנצחיים" מ-2021, קלואי ז'או ידועה בציבור כאחת היוצרות הרגישות והאותנטיות בתעשייה האמריקנית - תפיסה שקיבלה תו תקן משלה עם הזכייה באוסקר על "ארץ נוודים" מ-2020. הבמאית האזינה לקולות סביב ונרתמה מחדש לקולנוע האמוציונלי שלה דרך עיבוד לרומן "המנט" מאת מריה או'פארל, שעוסק בטרגדיה המשפחתית של וויליאם שייקספיר ובת זוגו אגנס הת'אוויי על רקע מות בנם, ושהניעה את יצירת המחזה הקלאסי "המלט". פול מסקאל וג'סי באקלי לוהקו לתפקידים הראשיים כוויליאם ואגנס, והם שותפים מלאים לתוצאה הסופית האפקטיבית - כך לפחות לפי תגובות הצופים, שיוצאים ברובם בוכים מההקרנות.
גם בוחרי האקדמיה והמבקרים לא חסינים, אבל יש בהם גם מי שמצביעים על היעדר תנופה קולנועית בדרמה האיטית והמרוסנת הזו, שחסרה את האותנטיות שמזוהה סגנונית עם ז'או. הציניים ביותר בקהל עלולים להתלונן, במידה רבה של צדק, על מניפולטיביות אמוציונלית מוגזמת, וגרוע מכך - שעמום.
"הברית של אן לי"
אחרי שכמעט זכו באוסקר אשתקד על הביוגרפיה המפוברקת "הברוטליסט", בריידי קורבט ומונה פסטבולד, זוג בחיים וגם מאחורי הקלעים, הפיקו יחדיו דרמה תקופתית נוספת, גדולה בהרבה מהתקציב שלה. הפעם הם מלווים את קורות חייה של אן לי, מייסדת תנועת ה"שייקרים", מעין כת נוצרית שהתמסרותה לאלוהים באה בדמות שירים וריקודים. גרסה מעודנת לברסלבים, לפחות על פי הסרט היפהפה ויוצא-הדופן, שמשלב מוזיקה וכוריאוגרפיה עם תעוזה מלאת השראה של הגיבורה - אותה מגלמת אמנדה סייפריד בכישרון רב כשחקנית, זמרת ורקדנית.
בני הזוג החליפו תפקידים ביחס ל"הברוטליסט", כשהפעם פסטבולד (הנורבגית) ביימה וקורבט הצטרף כתסריטאי. יחד הם הביאו למסך סיפור חיים קודר ומדכדך (אובדן ילד? אן לי שכלה ארבעה), שממנו בוקעות תנועה נמרצת ותשוקות, עוצמה נשית וגם גאולה - לא רק דתית - ואיתה תחושת התעלות על המסך, ובקהל.
"חוטאים"
ריאן קוגלר מוביל את הדור החדש של הקולנוענים השחורים בארצות הברית, אבל סרטו החדש נראה כמו העתק כמעט זהה של "צא" של ג'ורדן פיל מ-2017. חיקוי לא זול, למרות שהכוכב הראשי מייקל ב. ג'ורדן, שחקן הבית של קוגלר, מגלם שני תפקידים במחיר אחד.
90 מיליון דולר עומדים מאחורי "חוטאים", שממשיך את הטרנד המתעצם של מותחני אימה העוסקים במורשת העבר של הקהילה האפרו-אמריקנית, מעבדות וגזענות ועד לאלימות משטרתית. כל זה נמזג בסיפורם של התאומים מור במדינת מיסיסיפי הנשלטת על ידי ה-KKK, וגם על ידי כנופיית ערפדים תאוותנים. נו, לפחות הם לא מבדילים בין דם לדם. התוצאה הסופית היא אורגיה של אלימות, איברי גוף מפוצחים, ג'אז ובלוז, שמחניפה גם לחובבי אימה וגם לחברי האקדמיה חובבי התקינות הפוליטית.
"מכונת המחץ"
זה קורה במשפחות הכי טובות, אפילו המצליחות שבהן, וכך גם במקרה של האחים ג'וש ובני ספדי שנפרדו והלכו בדרכים נפרדות כבמאים. מה שמשעשע הוא שסרטיהם החדשים - שניהם הופקו על ידי הפטרונים שלהם בחברת A24 - עוסקים שניהם בגיבורים שהם ספורטאים בעלי תשוקה בלתי-נשלטת לענף שלהם. בני בחר לפתוח את קריירת הבימוי היחידנית שלו עם הביוגרפיה של לוחם ה-MMA מארק קר, שהסחרחרה התחרותית הביאו אותו אל קצה גבול היכולות הגופנית והמנטלית שלו.
דוויין ג'ונסון, מתאבק-עבר, הוא ליהוק טבעי מבחינה פיזית (בתוספת תותבות לפנים), אבל הוא מפתיע מאוד בהופעתו כשחקן דרמטי. הדרמה האישית הזו מלאה בנוסטלגיה, וגם ברגעי רוך לצד אשתו של קר (אמילי בלאנט) ומאמנו/חברו/יריבו מארק קולמן (לוחם ה-MMA ריאן ביידר), שמקבלים את קדמת הבמה אפילו ביחס לסצנות האקשן הספורטיבי עם יריביו הגברתניים. זוהי חריגה ביחס לעשייתם המשותפת של האחים ספדי.
"מרטי סופרים"
בניגוד לבני, ג'וש ספדי נשאר נאמן לסגנון הקולנועי של האחים: סרטים תזזיתיים בקצב מהיר, שכוללים קקפוניה בלתי-פוסקת של קולות וצלילים, בעוד שהגיבורים מסתחררים לתוך מאורת ארנב עם קבלת החלטות מפוקפקת. אם אהבתם את "יהלום לא מלוטש" בכיכובו של אדם סנדלר, סביר להניח שתתלהבו גם מ"מרטי סופרים" בכיכובו של טימותי שאלאמה. ולא רק בגלל ששניהם מזוהים כיהודים ומעטרים עצמם בסמלי מגן דוד. בשני המקרים מדובר באנטי-גיבורים אובססיביים-קומפלסיביים, שמונעים משאיפות ותשוקות, אשר הולכים ומסתבכים בניסיון נואש להשיג את יעדיהם, בלי שום נכונות לוותר. או לכל הפחות להימנע מטעויות נטולות-רציונל וסיכונים אבודים מראש.
בסרט הנוכחי, רונלד ברונסטין מחליף את בני ספדי כתסריטאי שותף, וביחד איתו ג'וש מגולל את מסלול עלייתו ונפילתו, וגם התאזנותו החלקית, של מרטי מאוזר - בן דמותו של טניסאי-השולחן מרטי רייזמן. הגיבור הנרקיסיסט בעל הביטחון העצמי המופרז, בגילומו של שאלאמה המרהיב והפרוע מתמיד, נחוש לנסוע לאליפות העולם ביפן כדי לזכות בתואר שלו הוא ראוי. לפחות לדעתו. לצורך כך הוא נוטש את עבודתו, חיי היומיום שלו ואלו שלוקחים בהם חלק כמו אימו (פרן דרשר) והמאהבת הצעירה שלו (אודסה א'זאיון). בינתיים, התוכנית שלו להגיע לפסגה המדומיינת מצריכה המון חוצפה, והיא עוברת דרך כיסיו של מיליונר מושחת ומשחית (היזם קווין או'לירי מ"שארק טנק"), יצועיה של אשתו כוכבת הקולנוע בדימוס (גווינת' פאלטרו), ואם אין ברירה, גם דרך ביצת הפשע של ניו ג'רזי, כולל מפגש עם עבריין מזדקן (הבמאי אייבל פררה).
"פרנקנשטיין"
נטפליקס שינתה את הקולנוע (לרעה כנראה), והיא עומדת לאסוף לחיקה את אולפני האחים וורנר, אבל ענקית הסטרימינג עדיין לא שמה ידה על אוסקר. הניסיונות החוזרים ונשנים להשיג פסלון מוזהב כללו הזמנת קולנוענים מוערכים, והשקעת תקציבים אדירים בפרויקטים שלהם, תוך ליהוק כוכבי-על הוליוודיים. זה לא הצליח בעבר, וספק אם זה יצליח הפעם עם העיבוד של גיירמו דל-טורו ל"פרנקנשטיין".
"פרנקנשטיין" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
לבמאי המקסיקני יש גוף רחב ולב ענק, והשמועה היא שכולם אוהבים לעבוד איתו. זה ככל הנראה נכון, מאחר שבפרויקט הזה ליהק את אוסקר אייזק שמגלם את ויקטור פרנקנשטיין, ואת ג'ייקוב אלורדי שלוהק כמפלץ שדולק אחריו. ביחד עם מיה גות' וכריסטוף וולץ, והמון גרפיקה ממוחשבת שתומכת באסתטיקה הגותית החביבה על דל-טורו, נטפליקס קיוו שיש להם סרט מנצח לשם שינוי, אבל הוא פשוט חסר נשמה. בניגוד ליצור הכלאיים שהולחם מחלקי גופות, מכת חשמל לא תעזור.
"ג'יי קלי"
בניגוד לדל-טורו, נואה באומבך לא ידוע כאדם נחמד במיוחד, וההרפתקה האחרונה שלו עם נטפליקס "רעש לבן" כשלה ובגדול למרות סוללת הכוכבים שעמדה לרשותו, אבל מפח הנפש לא מנע ממנו או מענקית הסטרימינג להמשיך לשתף פעולה בדרמה קומית חביבה, אך חלבית משהו, שנשענת כל-כולה על צוות השחקנים הנהדר שבה.
ג'ורג' קלוני מקסים במיוחד ככוכב קולנוע במשבר זהות שמוצא עצמו מנותק מחברת בני אדם, כולל אלו הקרובים אליו ביותר. אדם סנדלר, לורה דרן, אמילי מורטימר, ריילי קיו, בילי קרודופ וכמובן גרטה גרוויג, אשת הבמאי - כולם התכנסו לצילומי הסרט שעשוי להסתנן כמועמד; לא בגלל הגותו המעמיקה, אלא בגלל שחברי האקדמיה אוהבים להציב בפני הוליווד מראה, ועל הדרך להחניף לעצמם.
"רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת"
ריאן ג'ונסון הוא עוד במאי מוערך בשירות נטפליקס, ובעזרת רם ברגמן הישראלי הוא הצליח לייסד נכס רוחני יש מאין שהחברה הסכימה לרכוש בסכומי עתק. הפרק השלישי ממשיך את הסגנון הקולנועי הקצבי והכיפי, הפעם עם תוספת אפלולית של ביקורת חברתית על הכנסייה, התעמולה והפוליטיקה של עולמנו.
דניאל קרייג הוא העוגן של הסיפור בדמותו של הבלש הממזרי בנואה בלאנק, אבל ג'וש אוקונור גונב ממנו את ההצגה ככומר צעיר שמואשם ברצח, וגורם לגלן קלוז, ג'וש ברולין, מילה קוניס, אנדרו סקוט, קיילי ספיני, דריל מקורמק, ג'רמי רנר, קרי וושינגטון וג'פרי רייט להסתובב סביבו. הכול טוב ויפה, וההצלחה המסחרית של היוצרים כבר מובטחת, אבל מה שלא עבד בשני הפרקים הראשונים כנראה לא ישתנה בשלישי.
"חלומות רכבת"
דווקא הדרמה התקופתית הענוגה של הבמאי קלינט בנטלי עשויה להשתלב כסוס השחור מטעם נטפליקס במרוץ לאוסקר (ולא רק בגלל שסרטו הקודם Jockey מ-2021 עסק ברוכב סוסים). ג'ואל אדג'רטון האוסטרלי מגלם בכישרון רב גבר אמריקני קשה מבפנים ורך מבחוץ שיוצא מערבה כדי לעבוד בהנחת מסילות רכבת, שנועדו להתחיל חיים חדשים עבורו ועבור קהילות עתידיות שיתיישבו באזור. קורות חייו האישיים משתלבים בסיפורה של ארה"ב, הרחק מניו יורק ומלוס אנג'לס.
מערכות יחסים עם חברים לעבודה (וויליאם ה. מייסי) והקמת משפחה עם האהבה שמצא (פליסיטי ג'ונס) מדגימים את האתגרים וההקרבה של האדם הקטן וגם האומה כולה, בדרמה תקופתית קטנה אך רחבת-יריעה מהסוג שלא עושים יותר, בטח לא בנטפליקס, שלא הפיקו את הסרט אלא רכשו אותו בפסטיבל סאנדנס השנה בלא-מעט כסף (מעל 10 מיליון דולר). עדיין הרבה פחות מעלות הפקת "פרנקנשטיין" (120 מיליון דולר).
"זו הייתה רק תאונה"
הזוכים בדקל הזהב נחשבים מועמדים טבעיים לזכייה באוסקר, במיוחד מאז ההצלחה האדירה של "פרזיטים" מאת בונג ג'ון-הו, שפרץ את מגבלות השפה והפערים התרבותיים כדי להשלים דאבל בקאן ובלוס אנג'לס. תוסיפו לכך את "אנורה" של שון בייקר, ונראה שהתנאים בשלים גם לניצחון של ג'פאר פנאהי האיראני כנגד כל הסיכויים, אבל בהתאם לטרנד. בכל זאת, יצירתו החדשה "זו הייתה רק תאונה" זכתה בדקל הזהב השנה. אבל אם להודות על האמת - ואין יותר מדי כאלה בארצות הברית ובאירופה שיסכימו לכך - ההישג האדיר של פנאהי נובע בעיקר מסיפורו האישי ומתעוזתו כקולנוען ופעיל חברתי בארצו, ופחות בשל איכויותיו של הסרט עצמו, שהוא מצומצם וצנוע כרגיל, כנדרש מצילומים בסתר תחת העיניים הבוחנת של השלטונות.
העלילה ניזונה מסיפור הרקע הפוליטי ומיצר הנקם והחשדנות של האזרחים, אבל חוויית הצפייה מעט דלה. רק לאחרונה פורסם כי פנאהי, שהצליח להימלט מלפיתת האייתולות ואף ביקר לאחרונה לראשונה בארצות הברית, הואשם בפעילות תעמולתית ונגזר עליו עונש של שנת מאסר באיראן. זה רע מאוד לחופש הביטוי, אבל לא מזיק בכלל ליחסי הציבור. כך הוא הועדף בקאן על פני "ערך סנטימנטלי", לפחות בעיני צוות השופטים שבראשו עמדה המעריצה ז'ולייט בינוש, אבל עם כל הפרגון, קמפיין האוסקר יהיה קשה ומסובך יותר - אם כי סיכוייו לא רעים כנציג צרפת בתחרות הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
"מרשעת: חלק 2"
טוב, ההמשכון של הסנסציה הקופתית מאשתקד לא צפוי להשתלב כמועמד רציני. אפקט ההפתעה דעך מאז 2024, ואי אפשר להגיד שהעלילה והדמויות התפתחו באופן מפתיע או משביע-רצון.
ועדיין, בהתחשב בקהל המעריצים הענק ובחיבה הטבעית של רבים כל כך בתעשייה למחזמר הבימתי - וגם למקורות הקולנועיים פורצי-הדרך של "הקוסם מארץ עוץ" - ייתכן שבכל זאת תהיה התייחסות, אם לא ברמת הסרט הטוב ביותר, אז לפחות בקטגוריות הפסקול והשיר.
"אווטאר: אש ואפר"
עם תקציב בלתי-נתפס של 400 מיליון דולר, הסרט השלישי בפרנצ'ייז המדע הבדיוני של ג'יימס קמרון חייב להיות מועמד, לא? אז לא. אבל בתמיכת אולפני דיסני, והמשאבים האדירים שמאחורי ההפקה, הקמפיין עתיר-התקציב עלול להניע דברים ולשכנע אפילו את המתנגדים שיש לתמוך בקולנוען הוותיק ופורץ-הדרך.
הוא אולי לא מציע יותר שום דבר חדש בעלילה - שממשיכה את המאבק בקולוניאליזם האינטרגלקטי - וגם טכנולוגיית ה-3D המשוכללת כבר לא נתפסת כבשורה, אפילו אם הבורא תיבל את המסך באש, גופרית ותמרות עשן. הפעם אלו מגיעים בחסות חמולת חייזרים אכזרית שמשתפת פעולה עם הכובשים האנושיים ביוזמת רצח העם שלהם בים, באוויר וביבשה על פני הכוכב פנדורה. מי שיצליח לצלוח שלוש שעות ו-17 דקות של מלחמת אזרחים בין שבטי הנאווי, הדרקונים והלווייתנים החייזריים ראוי לפרס בעצמו. מי שאחראי לוויה דולורוזה הזאת - קצת פחות.
