ניסיון לסכם את הקריירה הפוליטית של אנגלה מרקל באמצעות תארים כמו "פורצת דרך" או "האישה החזקה של אירופה" יהיה בבחינת לשון המעטה, כזו שאין די בה כדי לשקף את הישגיה ומורשתה של קנצלרית גרמניה. שכן עוד לפני שצלחה מרקל את שלל הסערות של שנות כהונתה הרבות – החל במשבר הכלכלי של יוון (שהביא את מתנגדיה שם להשוותה להיטלר, לא פחות), דרך גל הפליטים חסר התקדים בהיקפו (שגרם ליריביה בארצה-שלה לתארה כמי ש"בוגדת בעם") וכלה בהתמודדות הקשה עם דונלד טראמפ (הנשיא של בעלת הברית החשובה ביותר של גרמניה, שלפי ספר שיצא לאחרונה כינה אותה "לוזרית" ואף "כלבה") – עוד לפני כל אלה שברה מרקל תקרות זכוכית בזו אחר זו.
תמונות וזיכרונות מ-16 שנות מרקל
(צילום: רויטרס)
כשהתמנתה ב-2005 לקנצלרית, ד"ר אנגלה דורותיאה מרקל הייתה לאישה הראשונה בתפקיד הרם ביותר בגרמניה, והיא עשתה זאת בסביבה גברית, קשוחה ותחרותית. "הילדה של קוהל", כונתה הפוליטיקאית המוכשרת בשנותיה הראשונות בבונדסטאג, על שם המנטור הפוליטי שלה, "קנצלר האיחוד" הלמוט קוהל. היא גם הייתה האדם הראשון שהגיע לראשות הרפובליקה הפדרלית ממזרח גרמניה לשעבר, אזור שעד היום – למרות השקעות כספיות אדירות – נותר בפיגור חברתי, כלכלי ופוליטי, ומתמודד עם אתגרים משמעותיים כמו גזענות כלפי מהגרים, פופוליזם – וכמובן אנטישמיות. אף שמרקל הגיעה משם, היא ייצגה – ועודנה מייצגת – בדיוק את ההפך מכל הערכים שעליהם רוכבת מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), שזכתה להצלחה לא מבוטלת בשנים האחרונות, ודאי באזור זה. בניגוד ל-AfD, שאיתה סירבה מרקל בתוקף לשיתוף פעולה כלשהו, הקנצלרית לחמה במהלך כהונתה למען יחס הוגן וראוי למהגרים בארצה, ונאבקה בשנאת זרים – כן, גם באיסלאמופוביה הפושה בגרמניה.
אם לא די בתקדימים אלה, מרקל היא גם דוקטור לכימיה קוונטית. העובדה שבגרמניה מכהנת קנצלרית שהיא גם מדענית יכולה הייתה להישאר בגדר פרט טריוויה חינני אלמלא היינו נמצאים בעיצומה של מגיפה קטלנית שרבים בגרמניה, כמו בישראל, מנסים להמעיט בחומרתה, מכחישים אותה או מפגינים ברחוב נגד הצעדים שננקטים כדי למגר אותה. בתקופה כזו, עמידתה של אשת מדע בראש מדינה היא פרט רלוונטי לחלוטין בכל הקשור לקביעת המדיניות, ויש לה השלכות מעשיות יום-יומיות.
הפרטים הביוגרפיים האלה לבדם – אישה מדענית ממזרח גרמניה שכבשה את הפסגה וגייסה את המחנה השמרני שלה כדי להילחם למען זכויות המיעוטים והנרדפים – גורמים לכך שגם אילו הייתה אנגלה מרקל נכנסת לתפקידה ב-2021, ולא ב-2005, מדובר היה בסנסציה רב-תחומית.
האמת לא מתחבאת בסקרים
מבחינת ישראל הייתה מרקל לוחמת חסרת פשרות באנטישמיות, ידידת אמת של מדינת היהודים ללא קשר לזהות העומד בראשה, ומי שדאגה להפוך את ביטחון ישראל לחלק בלתי נפרד מה-Staatsräson, מערך עקרונות היסוד שעליהם מושתתת גרמניה. לצעד הזה שלה הייתה חשיבות רבה, לא רק סמלית אלא גם מעשית: "ביטחון ישראל לעולם לא יהיה עבורי נושא שנתון למשא ומתן", אמרה בנאומה המכונן בכנסת ב-18 במרס 2008 – וקיימה. כשבריאיון לערוץ 10 ניסיתי לחלץ ממנה התייחסות לסערה של פרשת הצוללות, אלה הממומנות גם על-ידי משלם המיסים הגרמני, כל שנאותה להשיב היה: "ישראל היא מדינת חוק. הכול צריך וראוי שיתברר בישראל עצמה".
כדי להמחיש עד כמה ארוכה הייתה כהונתה של מרקל, וכפועל יוצא מכך השפעתה על ארצה ועל העולם, ראוי להזכיר שלתפקיד הקנצלרית היא נכנסה כשראש ממשלת ישראל היה עדיין אריאל שרון ז"ל. בביקורה הראשון בארץ, בינואר 2006, אהוד אולמרט עוד היה ממלא מקום ראש הממשלה, כששרון היה בנבצרות.
מאז, כידוע, הובילה מרקל את גרמניה ואירופה בתקופה של שינויים טקטוניים בתחומים הפוליטי, הביטחוני והבריאותי. בין השאר שרדה את כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב, תקופה שעליה ראוי להתעכב משום שטראמפ הותיר למעשה את מרקל כמעט-לבדה בערכים שאותם היא מייצגת – צניעות, הגינות והיצמדות למדע במובנו הרחב: יש דבר כזה אמת ושקר, והוא ניתן להוכחה לא על-ידי התלהמות וגידופים, אלא על-ידי הצגת נתונים ועובדות יבשות.
האופן שבו מרקל שרדה נשיא אמריקני שהיה עוין לה ולמפעל המדיני החשוב ביותר עבורה, האיחוד האירופי, קשור קשר הדוק להישג הגדול ביותר שלה: העובדה שהייתה סלע יציב עבור גרמניה בתקופה של כאוס פוליטי עולמי – אי של שיח מכבד בימים שבהם המונח הזה הפך כמעט למילת גנאי. היו שהספידו אותה (זוכרים את רעידות גופה ששודרו שוב ושוב על מסכי הטלוויזיה?), היו שהאמינו כי עבר זמנה בהתחשב בעליית הדונלד טראמפים והבוריס ג'ונסונים, אבל היא נותרה שם, בלשכת הקנצלרית, מוכיחה בכל יום שאפשר – וצריך – אחרת: אפשר לנהוג בכבוד, אפשר לדבר לעניין, אפשר להימנע מהתלהמות – ועדיין אפשר גם לנצח בחירות אחרי בחירות.
דור גליק לא פחות חשוב מאלה, מרקל הוכיחה שאפשר לומר את מה שהיא חושבת שהקהל צריך לשמוע, ולא את מה שהוא רוצה לשמוע לפי סקר דעת הקהל האחרון. הדוגמה המוחשית ביותר לכך ניתנה במשבר הפליטים של 2015, כשמרקל פתחה את שערי גרמניה לכמיליון מהגרים שברחו מהמלחמות והעוני במזרח התיכון ובאפריקה. היו מי שאמרו אז שהיא הפכה את עורה בהתחשב בהתנגדות שהביעה זמן קצר לפני כן לקליטה בלתי מבוקרת של פליטים, אבל מרקל עשתה את שעשתה משום שראתה בפתיחת השערים צורך הומניטרי ראשון במעלה וחובה מוסרית – כן, גם בשל עברה של גרמניה. מישהו עוד זוכר כעת את האזהרות שנשמעו, גם כאן בישראל מצד גיא-בכורים למיניהם, שגרמניה תאבד את זהותה ותהפוך למדינה מוסלמית שבה פיגועים הם מציאות כמעט יום-יומית? ובכן, למעט מקרים ספורדיים, שטופלו בתקיפות על-ידי שירותי הביטחון הגרמניים בגיבויה השקט של מרקל, זה לא קרה. זה גם לא יקרה.
לדעת מתי ללכת
התחושה של רוב הציבור הגרמני בשנים האחרונות הייתה שיש לו על מי לסמוך. שבעוד העולם מיטלטל, דמות שקטה עומדת בראש המערכת הגרמנית ומנווטת אותה. וזה בדיוק מה שהפך את אנגלה מרקל לסמל, כזה המיוצג בין השאר על-ידי "אחיזת היהלום", תנוחת הידיים המפורסמת שלה שפוליטיקאים רבים החלו לחקות מאז כשהם רוצים להפגין איפוק. מהסיבה הזו היא גם זכתה בגרמניה לכינוי Mutti – כלומר "האמאל'ה של גרמניה", או "אימוש" בתרגום עברי עכשווי.
20 צפייה בגלריה
"אחיזת היהלום" של מרקל בשלל תמונות מ-16 השנים האחרונות. הפכה לסמל שלה
(צילום: רויטרס)
20 צפייה בגלריה
שלט חוצות של חברת השמה בברלין לקראת פרישתה של מרקל. הכיתוב: "תודה על 16 שנות עבודה קשה"
(צילום: gettyimages)
20 צפייה בגלריה
מרקל עם מועמד המפלגה שלה לתפקיד הקנצלר הבא, ארמין לאשט. הביאה ל-CDU מצביעים לא טבעיים
(צילום: EPA)
חברים לא מעטים בגרמניה, בהם כאלה התומכים במפלגות הרחוקות מאוד במצען מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU) של מרקל, הודו באוזניי לאחרונה כי היו מעדיפים שתישאר, שתתמודד רק על עוד כהונה אחת אחרונה. אל מול חוסר הוודאות האופף את הרכב הקואליציה העתידית בגרמניה, ואל מול היעדר שביעות הרצון מארמין לאשט, שהחליף את מרקל בראש המפלגה השמרנית שלה, בולט עוד יותר הערך שיש למרקל עבור מפלגתה. "הנכס הגדול ביותר של מרקל הוא העובדה שאנשים שאלמלא היא לא היו תומכים במפלגה השמרנית – פשוט הרגישו בנוח להצביע לה", אמר ל"פוליטיקו" מרסל דירסוס, מומחה למדעי המדינה מאוניברסיטת קיל. בפוליטיקה הגרמנית זהו ערך שלא יסולא בפז, ולכן, אם תרצו, הבחירות ביום ראשון שבהן ייקבע מחליפה שוב סובבות את דמותה של מרקל עצמה – גם אם במוקד עומדת הפעם היעדרותה.
וגם כאן אפשר לזקוף לזכות מרקל דבר גדול: אחרי 16 שנה, מותר גם לדעת מתי ללכת – מרצון חופשי, ואפילו, רחמנא לצלן, לא כדי לגזור קופון או כדי "לעשות לביתה", אלא פשוט ללכת הביתה, אולי כדי לקרוא ואולי כדי לטייל, כפי שאמרה לאחרונה בכנות. בשל כל אלה זוכה כעת מרקל, עם ירידתה מהבמה, להערכה חוצת גבולות ומחנות פוליטיים – משמרנים, ליברלים ופרוגרסיבים כאחד.
20 צפייה בגלריה
גם היום, צניעות וענייניות יכולות לנצח. מרקל אומרת שלום
(צילום: gettyimages, shutterstock)
מחנה אחד ודאי ימשיך לשנוא את מרקל גם כעת, ובצדק מבחינתו: הפופוליסטים. הסיבה לכך פשוטה: סגנונה ומנהיגותה של מרקל הוכיחו שכאשר ניצבת מולם דמות מתאימה בזמן הנכון ובמקום הנכון – הם מפסידים. תכונות כמו ענייניוּת, צניעות ואמונה במדע – יכולות לזכות להערכה ולנצח. כן, גם בפוליטיקה של המאה ה-21.
דור גליק שימש כשליח ynet בגרמניה וככתב ערוץ 10 באירופה. ב-2018 ריאיין את מרקל לרגל חגיגות 70 השנים להקמת מדינת ישראל. בימים אלה הוא כותב על ביטחון לאומי ופוליטיקת זהויות למגזין Internationale Politik, במסגרת תכנית של "פורום העתיד ישראל-גרמניה".
