מצטברים הסימנים שלפיהם איראן נערכה בימים האחרונים למכת נקם בישראל בתגובה לחיסול בדמשק של בכיר כוח קודס חסן מהדווי, אך ברגע האחרון דחתה את הביצוע - או החליטה לשנות את אופי הפעולה - כנראה כתוצאה מהאזהרות המפורשות שהעבירו אתמול (רביעי) בכירים בממשל ביידן. הסימנים הגלויים קשורים בעיקר בשני פרסומים הלילה של סוכנות הידיעות האיראנית הרשמית "מאהר". באחד היא הודיעה מפי הרמטכ"ל האיראני על הפסקת הטיסות באזור נמל התעופה של טהרן בשל "תרגילים צבאיים". האחר היה סרטון שעסק במתקפת טילים על ישראל, ונאמר בו בין השאר "אולי הלילה". בשני המקרים מיהרה הסוכנות למחוק את הפרסומים.
שליח ארה"ב למזרח התיכון, ברט מקגורק, העביר אתמול מסר לשר החוץ האיראני חוסיין אמיר עבדאללהיאן באמצעות שרי החוץ של סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר ועיראק. נאמר בו שלאמריקנים יש מחויבות להגן על ישראל, שמצידה עלולה לפגוע באיראן בשטחה אם תותקף. דברים מפורשים בעניין אמרו גם הנשיא ג'ו ביידן ושר החוץ שלו אנתוני בלינקן. לדברי גורמים בישראל, יש כנראה קשר בין הפרסומים בתקשורת האיראנית לבין האזהרות האמריקניות.
סרטון עם כיתוב "אולי הלילה" שפורסם באיראן - והוסר
אפשר להבחין באירוע המוזר שמתפתח, וניתן לכנות אותו "הקרב על הנקמה". הוא מתנהל בין ישראל וארה"ב לבין הנהגת איראן, שהכריזה על כוונתה להעניש באופן קטלני על החיסול בדמשק שמיוחס לצה"ל. ארה"ב וישראל פועלות בשני מישורים, צבאי ומדיני-תודעתי, כשמטרתן אינה לנסות למנוע כליל את צעד הנקמה, אלא "לגדר" אותו ולהגביל את האבדות או הנזק שהוא עלול לגרום. "לא כל כך משנה מה ינסו האיראנים לעשות לנו. משנה מה הם יצליחו לעשות. כלומר איזה נזק הם יגרמו והיכן", אומרים בישראל.
ההנחה היא שאיראן רוצה להימנע בכל מחיר ממלחמה אזורית ומעימות שהאמריקנים יהיו מעורבים בו. לכן ישראל וארה"ב הודיעו במשותף שפעולה שתצא מתוך איראן תוביל לתגובה של ישראל ואולי גם של ארה"ב בתוך שטחה הריבוני של איראן. בהקשר זה צריך להזכיר שבאיראן יש לא רק מתקני גרעין ותעשיות צבאיות שלישראל וארה"ב יש עניין לפגוע בהם, אלא גם תעשיית נפט גדולה ומערכת סכרים שפגיעה בהן, ולו חלקית, עלולה לגרום נזק אנוש לכלכלתה.
מסר נוסף שהועבר הוא שאם הפגיעה תתבצע באמצעות שלוחים, אבל תסב אבדות ונזק חמור לישראל או לנציגות שלה בעולם, היא תגרור בהתאם תגובה הן כלפי השלוחים והן כלפי האיראנים. נראה שחילופי המסרים הללו, בעיקר כשהם מלווים בגיבוי ברור ופומבי של הממשל האמריקני, משפיעים על טהרן, שכאמור לא מעוניינת להיגרר למלחמה אזורית או אפילו לתקיפה ישראלית-אמריקנית בשטחה.
שיתוף הפעולה בין ישראל לארה"ב מתבטא לא רק במהלך המדיני-תודעתי, אלא גם בתחום הפעילות הצבאית במזרח התיכון. שר הביטחון יואב גלנט הוא שמנהל ומוביל הן את המגעים המדיניים והן את הצבאיים, ושוחח על כך ביממה האחרונה עם מזכיר ההגנה האמריקני לויד אוסטין ועם שר החוץ בלינקן. הגורם האמריקני הצבאי שעימו עומד צה"ל בקשר הוא סנטקו"ם, פיקוד המרכז האמריקני, שבראשו עומד הגנרל מייקל קורילה, שהקדים את ביקורו המתוכנן בישראל.
בין צה"ל לבין סנטקו"ם יש חלוקת עבודה בשני תחומים: הראשון הוא גילוי, זיהוי והתרעה, והשני הוא יירוט. לפיקוד המרכז האמריקני ולצי האמריקני יש אמצעי גילוי מתקדמים בנסיכויות מפרציות שונות ובמימי המפרץ הפרסי מול חופי איראן. אלה יכולים לספק התרעה מוקדמת ובעקבותיה יירוט יעיל של טילים וכטב"מים הנשלחים מאיראן או על ידי שלוחיה - המיליציות השיעיות בעיראק ובתימן. האמריקנים נערכים לתרחיש נקמה בנוסח המתקפה האיראנית על מתקני הנפט בערב הסעודית בספטמבר 2019, שבה נעשה שימוש ביותר מ-20 טילי שיוט וכטב"מים, שטסו במסלול עקיף מאיראן דרך עיראק. ישראל נערכת עם אמצעי הגילוי והיירוט הימיים, היבשתיים והאוויריים שלה במעגל היותר קרוב לשטח ישראל, למעשה 360 מעלות.
כאמור, הקרב על הנקמה עדיין לא הגיע לסיומו וייתכן מאוד שההנהגה באיראן עדיין לא החליטה סופית מה היא רוצה לעשות ואיך, אף שניכר שהיא נחושה לנקום בעיקר כדי להוכיח לציבור שלה את עוצמת המשטר שהועמדה לאחרונה בסימן שאלה. היא מתכוונת לעשות זאת על פי שני כללים. האחד - הפעולה תכאיב לישראל אבל תהיה מתחת לסף שעלול להצית מלחמה אזורית או מלחמה כוללת עם חיזבאללה. השני – בהוצאה לפועל של התגובה יהיו מעורבים השלוחים שלה בעיראק, בתימן בסוריה ובלבנון.
בצה"ל מעריכים שזו תהיה פעולה שלא ראינו כמוה, ולכן הועלו לכוננות עליונה כל מערכות הגילוי והיירוט, על כל השכבות שלהן, וכן הנכסים שיש לפיקוד המרכז האמריקני באזור. ההערכה היא שזה יקרה בימים הקרובים, ובהקשר זה צריך להזכיר את דבריו של השר גלנט לפני כמה ימים, שלפיהם "מוכנות ודריכות זו לא פאניקה", וכי הוא מייעץ לציבור לא להיכנס לפאניקה לא מוצדקת.
הסיבות שלא התחלנו ברפיח
גם בחזית הדרום, שבתחילת השבוע נדמה היה שהפעילות בה דעכה עם יציאת אוגדה 98 מחאן יונס, נרשמה התפתחות משמעותית כשצה"ל פתח הלילה (בין רביעי לחמישי) בתמרון ראשון במלחמה לתוך מחנה הפליטים נוסייראת שבמרכז הרצועה. מי שביצעה אותו היא חטיבת הנח"ל, שמחזיקה במסדרון המבתר את הרצועה לשניים, והיא נכנסה ממנו למחנה הפליטים אחרי ריכוך אווירי וארטילרי. אוגדת השריון 401 שותפה בצוות הקרב של חטיבת הנח"ל והן פועלות תחת מפקד אוגדה 162, יצחק כהן.
עד כה נמנע צה"ל מתמרון בשלושה אזורים בלבד ברצועה: מחנות הפליטים נוסייראת ודיר אל-בלח במרכז הרצועה, והעיר רפיח שבדרומה. נוסייראת הוא מעוז ידוע של חמאס וצה"ל לא תמרן לתוכו משיקולים שונים, בהם סוגיית הפליטים הרבים שנמצאו במחנה. בימים האחרונים צה"ל הפגיז מטרות בנוסייראת, מה שסימן לחלק מתושבי המחנה והעיירה שעליהם לעזוב.
לא מן הנמנע שהכניסה לנוסייראת מתבצעת כתוצאה מלחץ פוליטי של השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', ואחרים מן הליכוד, שתובעים מראש הממשלה בנימין נתניהו ליצור לחץ צבאי על יחיא סינוואר ולמנוע את הרושם שצה"ל נסוג מהרצועה. נוסייראת נחשב אגוז צבאי לא קשה במיוחד לפיצוח, וייתכן שההחלטה להיכנס לתוכו היא חלק מהתוכנית שכבר אושרה בקבינט לתמרן בשלבים לכל אזור שבו התבסס חמאס. בנוסייראת ובדיר אל-בלח פועלים שני גדודים של חמאס, ולאחרונה צה"ל חיסל שם את סגן מפקד הזרוע הצבאית של הארגון, מרואן עיסא, שנחשב בשעתו למספר 3 בהנהגה העזתית.
לפי דיווחים, נתניהו אמר בישיבת קבינט שאולי היה צורך להיכנס לרפיח ולאזורים שונים במרכז הרצועה כבר בתחילת הפעולה הקרקעית. אמירה זו, שנועדה כנראה להפיס את דעתם של סמוטריץ', בן גביר ומירי רגב, מתעלמת מהשיקולים שהובילו להחלטה להתחיל מצפון הרצועה ולהגיע לרפיח רק בסוף: צפון הרצועה היה המרכז השלטוני והצבאי של חמאס, וממנו נשקף האיום העיקרי לא רק ליישובי העוטף, אלא גם לאשקלון, באר שבע ואשדוד, וממנו נורו הרקטות ארוכות הטווח לתל אביב ומעבר לה.
בנוסף, מאחר שצה"ל נערך להגנה בגבול הצפון, היה עליו לתעדף את חלוקת הכוחות שלו – אילו יוקצו לצפון הרצועה ואילו יפוזרו על פני יעדים אחרים. כמו כן, הפעולה בצפון הרצועה חייבה את פינויים של מאות אלפי תושבים עזתים לדרומה, ואם צה"ל היה תוקף באותו זמן גם במחנות המרכז וברפיח הוא היה מסתכן בטבח בפליטים או מביא לבריחה במקביל מצפון הרצועה ומדרומה, מה שהיה מוביל למשבר הומניטרי ולפגיעה חמורה אף יותר בלגיטימציה של ישראל וביחסים עם האמריקנים.
בעיה נוספת שקשורה ברפיח הייתה הרגישות המצרית וחששה מפני פליטים עזתים שיכנסו לשטחה דרך מעבר הגבול או מנהרות ציר פילדלפי. הרצון לשמור על יחסים טובים ושיתוף פעולה עם קהיר היה שיקול מרכזי שלא לפעול ברפיח בלי תיאום ושהות להתכונן. על כל המגבלות האלה מנסה כעת צה"ל להתגבר בעזרת ארה"ב והארגונים הבינלאומיים, ולכן כשתגיע שעתה של רפיח צה"ל יתמרן לתוכה מבלי לסכן מאות אלפי לא-מעורבים ומבלי לאבד כליל את הלגיטימציה ואת היחסים עם המערב.
