אום ביץ': פה ילדותי השניה
"אני ילד ים יחף, שחי על חוף וישן על חול, ומתעורר עם דולפינים, מקדים את הזריחה". נמרוד הלוי מוצא את החוף ה"מספיק מושלם" בשבילו ומתקשה לעזוב, או בכלל לזוז
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7.שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים
-----------------------------------------------------------------------------
מה קרה שם? מה היה שם? אני לא יודע איך להסביר את הימים האלה, הלילות האלה, איך להסביר את מה שהרגשתי ואת מה שעברתי ומה שעשיתי. היה שם איזה קסם ואני מנסה לפענח אותו עד עכשיו.
הדרך מאראמבול לגוקרנה נמתחת על פחות מ- 200 ק"מ. במונחים הודים זה מרחק מגוחך ורכבות רבות עושות מרחקים כפולים ומכופלים בתוך יממה
או שתיים, אבל כאן, במדינת גואה, אין אוטובוסים בינעירוניים שנוסעים יותר משלושים ק"מ, ולכן מדובר בנסיעה מפרכת מאין כמוה - מאראמבול למאפסה, אז לפנז'ים, אחר כך למרגו, וממרגו יש רכבת לגוקרנה רואד - 200 ק"מ ארוכים ומייגעים. אחרי שהחלפתי שלושה אוטובוסים ורכבת אחת, המשכתי בריקשה צווחנית על דרך עפר גרועה ומפותלת ואז, לפנות ערב, הריקשה נעצרה על שביל מהוה והנהג הצביע הלאה לעבר ירידה תלולה: "היר, אום ביץ'".
החוף לא אותו חוף
מעבר לסיבוב, תשוש ורצוץ, עייף ומזיע, עם תיק כבד על הגב ודמעות בעיניים ניגלה לפני החוף הקסום הזה, שליו ויפהפה. ים נהדר שנשפך לשני מפרצונים בצורת אם, או אום, וערימות של סלעים שחורים שנשברים בקצוות המפרצים. זהו ללא ספק רק חוף, אבל יש בו משהו שאין בשום מקום אחר, יש בו שקט.
אין לכאן כביש, המסעדות במרחק סביר אחת מהשניה והחוף מבודד, ויחסית לחופי גואה - דליל בנופשים. יש כאן פרות שמתהלכות על החוף ומלא פריקים עם גיטרות, וחבר'ה שעושים יוגה וחלק שסתם מעשנים או משחקים פריזבי, והכל מתנהל במין משפחתיות, מין אינטימיות, מין שלווה מאוד מרגיעה ומשחררת. רק הגעתי, עוד התיק על הגב שלי, ואני מחפש מקום ללילה, וכבר אני אוהב את המקום הזה כל כך. איך שירדנו אמרתי לאבנר שמטייל איתנו: "אח שלי, זה מקום גן עדן". והוא הנהן ולא הוסיף.
העייפות כאילו נמוגה והזמזום ההומה של חופי גואה הסואנים הלך והתפוגג, ועל החוף ירד לילה חשוך בלי ירח. מדורות מתפזרות על החול וקול תיפוף עמום בוקע מסביבן. ממול, בים השחור, מהבהבות סירות דייגים ולמעלה השמים
עמוסים בכוכבים. פתאום הרגשתי שזה הוא החוף שחיפשתי, הכל פה מרגיש תפור בדיוק במידה הנכונה. אני מסריח מעשן, מלא חול, עייף ומסטול, ישן מקופל על החול כמו תינוק רך, שינה נטולת חלומות, שמופרעת רק על ידי משב רוח צוננת של שחר. כיף לי.
עוד יום של חול
קרניים ראשונות של אור מבהירות את רקיע המזרח, הגלים הקטנים מגלים את צורתם והאופק מתחדד מדקה לדקה. חוף בראשית מתעורר ליום חדש, הפרות ראשונות לשוטט ומתקרבות אלינו לחפש משהו ללעוס. קולות של מטאטא נשמעים משורת המסעדות ופתאום משהו קופץ במים. שני דולפינים משחקים בקרבת החוף ונעלמים כאשר מתקרבת אליהם סירת דייגים ממונעת. על החוף יושבת חבורת בוהים ליד אש שכמעט כבתה, עטופים בבדים צבעוניים, שותקים והלומים.
אחרי התה או הקפה מציצה מבעד לצוק שבגב החוף קרן שמש זהובה וכל החוף נצבע בקלמנטינה. אנחנו מסונוורים ומתחרדנים. עוד רק כמה דקות והחול מתלהט. מרוטי עיניים ויחפים העברנו את עצמנו למרפסת המסעדה של הגסטהאוס ושם ישנו עד הצהריים. אנשים באים-אוכלים-הולכים ואנחנו חבורת בולי עץ, מוטלים באחת מפינות המסעדה, מכורבלים זה בזו כמו גורים תמימים המתחבאים בחיק אימם, חולמים חלום על קצף של גלים נשברים.
כשהשמש מתחילה לשקוע, אחרי ששחינו ואכלנו ושתינו ושיחקנו, אני קצת נעצב. היום הזה נעלם לי בין האצבעות וכל היופי שסביבי יבלע בקרוב בעלטה. לא זזתי היום אפילו מאה מטר. הכי רחוק שהגעתי היה לשירותים ועכשיו עוד מעט לילה ואני לא רוצה לישון. רוצה להשתגע.
ורק לא לנסוע מכאן. קלות הייתי נשאר
אבל באתי לראות את הודו, לא להיזרק. אני בדרך לרג'אסטאן ורוצה לעבור עוד בהמפי, וכבר עכשיו חם נורא ורק יהיה יותר חם. עצוב לי לצאת מכאן. באמת שעצוב. למעלה, לפני אותו עיקול המוביל את הכביש, במקום ממנו עוד לא רואים את החוף אני מביט רגע אחורה לאום וכבר מתגעגע.
