המפי: הצד האפל של הפול-מון

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך במזרח.

הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7.שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה

--------------------------------------------------------------------

מזל שנסענו מאום ביץ' להמפי. נחיתה רכה חזרה בהודו, אחרי חודש וחצי של חופים וסטלבט ושיגועיה ושמש ושיזוף ו"שלום למלכה" בכמויות. קשה, אפילו מאיים, לחזור לתוך הודו, לדרכיה המאובקות והרעשניות, לרחובות עריה ההומות, להמולה והצפיפות. החופים כל כך רגועים, כל כך מגוננים, כל כך שונים מהודו של היבשת. פתאום אין חוף, פתאום נעליים, פתאום חדר במלון בקומה השלישית, פתאום נהגי ריקשה וכל יתר המתפרנסים על הראש שלנו והאוטובוסים הלוהטים והעצירות והאיחורים והתיק הכבד - קצת הלם, כמו להתחיל מחדש. קשה, אבל גם מזל גדול.

לא מהעולם הזה

מזל שהמפי מקום כזה קסום כמו שכולם אומרים, כזה הזוי כמו שכולם אומרים, כזה רגוע ושקט, כמו חוף ים בלי ים ובלי חוף. כל האיזור, עשרות רבות של קילומטרים רבועים לפחות, מרוצף חלוקי סלע עצומים שנערמים זה על זה, קטנים על גדולים, גדולים על קטנים, לפעמים נראים כאילו עוד רגע יתמוטטו, לפעמים הם מונחים סמוכים

לא לשימוש נמרוד הלוי האמפי המפי (צילום: נמרוד הלוי)

בסדר מופתי, הרבה פעמים הם נראים כאילו מישהו הניח אותם, ערם אותם בסבלנות אחד על השני והערים הרים סביב. 

ויכוחים ערים נסובו בין כולנו על הסיבות להיווצרות הנוף המוזר הזה. אני טענתי, וזה נראה לי הגיוני, שבמשך מיליוני שנים רוח וגשם וחול חשפו את פני השטח, ומים שטפו את המשקעים וחצבו עמקים. הסלעים הם אלה שנותרו עומדים אחרי שכל היתר נשטפו. אני זוכר מאז שהייתי חולה פעם, איזה תוכנית של האוניברסיטה הפתוחה בשחור לבן בטלוויזיה הלימודית. איש עם כובע ופטיש הסביר משהו דומה. ההשערות האחרות כללו מנחת עבמ"ים שחרב, גשם של אבנים מהשמים, הר געש שהגיע עד לירח ואת הסברה שפעם כל הודו היתה בשיפוע והאבנים התדרדרו, ואז, בהמפי, הודו התיישרה. אבל מה זה משנה? השקיעה כאן, ככה או ככה, מוציאה מהדעת. היא דמיונית. האגם כל כך יפה וכל הסלעים הגדולים האלה והשדות של האורז והנחלים והצבעים כמו בירח, כמו במאדים, לא מהעולם הזה.

אז מה עשינו? כרגיל כמעט כלום. קודם כל החום באמת קשה. אחרי עשר וחצי בבוקר ולפני חמש בערב לא כדאי להסתובב בחוץ. תיירים אנגלים ובהירים למיניהם עושים את הטעות בגלל "טייט סקג'ואל" וחוזרים לגסטהאוס

בשתיים בצהריים כמו לביבות מפוחמות, יותר נכון כמו ריבת עגבניות, מזכירים לי "סיזלר" שמעלה עשן ואדים כשהוא מוגש לשולחן.

רוב היום ישבנו בצל ושתינו. בבוקר היינו יוצאים לאנשהו. יום אחד למקדש, יום אחד לארמון, ככה שנעשה משהו, שנראה מה קורה פה, שלא יצא שסתם אנחנו נתקעים ולא זזים, כי החום והשאנטי והמיליון מסעדות בצד השני של הנהר עם הקססונית מייצרים אווירה של אי תנועה. המפי באמת טובה לתרמילאים, כולם אוהבים את המפי, גם היתושים שאוכלים ללא רחם והצפרדעים במקלחת והתנאים הסניטרים הירודים בלשון המעטה. כל אלה ביחד לא מצליחים להבריח את המטיילים שבאים וחוזרים. ממש חוף ים בלי חוף ובלי ים.

פנס כחול מהבהב באפלה

אחרי שבגואה נואשתי מלחפש ובאום ביץ' בכלל למי היה ראש לזוז, בא לו ליל ירח מלא, אדום גדול ומבטיח. שמועות,שמועות, שמועות. החלטנו שאין מצב, שלא חשוב מה, אנחנו נמצא את המסיבה. אמרו לוקיישן פצצה, אמרו ותיקי גואה, אמרו משהו קטן ואינטימי, אמרו דיג'יי מלונדון ועוד אחד יותר תותח, אמרו שהמסיבה תמשך

לא לשימוש נמרוד הלוי האמפי המפי (צילום: נמרוד הלוי)

שלושה ימים ושקשה למצוא אותה, ומשלחות משלחות יצאו מהגסטהאוס על ג'יפים.

כן, היה לנו המזל. הגענו אחרונים ובחוץ אמרו לנו "גו באק, גו באק". לא התפנינו ואמרנו ש"כן, אנחנו חברים שלהם" ו"בטח, הם אמרו לנו לבוא", ו"הם מחכים לנו". איכשהו, לא בעורמה רבה, הצלחנו להשתחל לתוך השמורה ואז באה צעידה פסיכית לגמרי על הסלעים העגולים האלה, בחושך, באמצע שום מקום. כשכבר ממש הלכנו לאיבוד, היבהב לנו איזה פנס כחול מאיפשהו והמשכנו לפלס מעבר, עד ששמענו את המוזיקה והגענו למסיבה. רחבה עגולה תחומה בסלעים גדולים וחלקים שהירח האיר בכסף, ומין בית יפה בן שתי קומות בנוי על ערימת סלעים וערסלים תלויים למעלה, ויש קצת ניאון אולטרא וכמה לונגים פסיכדלים תלויים מסביב, ויש עמדת דיג'יי שווה וסאונד ברמה, ומנגנים מין "סלואו טראנס", משהו רגוע אבל אפשרי.

בקיצור, באמת מקום מושלם. היינו מרוצים שהצלחנו להגיע. הירח מתפוצץ עלינו ולרגע תחושת ניצחון וסיפוק אופפת אותי אבל רק לשניה, כי אני מרגיש שמשהו כאן לא ממש בסדר. משהו חסר לי ואני לא מצליח להבין מה. אה, זהו, אנשים. איפה האנשים? מסיבת רפאים. מסיבת פול מון נטושה בלוקיישן מושלם. חבל. זה היה קרוב, ממש דומה, אבל עדיין לא זה. ותיקי גואה, 30 חבר'ה שנשבר להם מהפשיטות של המשטרה ומכל הערסים שנופלים להם על המסיבות, נוסעים עד המפי להתחבא מהעולם, ושיעזבו אותם בשקט.

בארבע בבוקר, כשבמסיבות פול מון עולה הדיג'יי של הבוקר ומתחיל לטחון לכולם את הצורה, כיבו את

לא לשימוש נמרוד הלוי האמפי המפי (צילום: נמרוד הלוי)

המוזיקה (שהלכה ונעשתה כל כך שקטה ואנמית שזה במילא לא שינה הרבה). כולם השתרעו על מזרונים וערסלים, כיבו אורות והלכו לישון.

נשארתי שם, תאוותי בידי. הירח הגדול עמד באמצע השמים. הסתכלתי מסביב, היה כל כך יפה. התפנקתי עם השקט ונשכבתי על איזה סלע שהיה עוד חם ונעים, ולא הרגשתי שנרדמתי עד שהתעוררתי.

שבוע עבר בהמפי. מקום ששותה זמן כמו מכונית גרמנית. נשאר טעם של עוד גם מכאן, וזה עדיף מאשר לנסוע אחרי שכבר נמאס. שבוע לא מספיק למקום הפצפון והפשוט הזה. פנינו לפונה, אוראנגאבאד, למערות אג'אנטה ואלורה, אחר כך שיבא-ראטרי באום קארישוואר ובום רג'אסטאן. רק שימשיך ככה.